יום כיפור, טהרה קדושה והעקידה (1 תגובות לחידוש זה)
נכתב על ידי יניב, 17/9/2016
בהקשר ליוה"כ מביא מרן שר התורה גדול הדור הרה"ג שלה גורן זצוק"ל זיע"א ('משנת הגורן'- 'יסודות התשובה') 'התשובה מורכבת משלושת ערכי היסוד של התורה: הטהרה, הקדושה וכפרה. שלושתם מייחדים את מהותו של יוה"כ ככתוב בפרשת היום "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" ואומר "וטהרו וקדשו מטמאת בנ"י". הטהרה מקורה בלב כאמור "לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי". הקדושה נאצלת על האדם ועל היקום ממקור עליון כאמור "אני ה' מקדשכם" ומקורה בראש, כאמור "וקדש את ראשו ביום ההוא"... הטהרה נובעת אפוא מן האדם עצמו ונקבעת ע"י קריטריטנים עילאיים המכתיבים את הליכי המחשבה, הדיבור והמעשה לקראת השראת הקדושה עליו... גם הקדושה אע"פ שהיא נאצלת עלינו ממרום קודשו, דרכה מתחילה מאיתנו שנאמר "קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם". כדי להיות מוכשר לקבל את אור הקדושה העליונה חייב אדם לקדש עצמו במותר לו... הוו פרושים מן העריות ומן העבירה שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה'. (ראה שם). ניראה שהטהרה באה מהאדם ממקורו המהותי הטהור (לפני החטא), ולכן זה בלב, מטעם היצרים: '"בכל לבבך" בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע' (משנה ברכות ט,ה). שהיצרים מושכים את האדם, ולכן זהו "לב.. חדש בקרבי" באדם עצמו, שזה עצמותו, מעין טהרה בכלים ופירות, שאם לא ניטמא הוא טהור. לעומתו הקדושה היא לחבר למלמעלה, ולכן זה כעין מעל האדם (אמנם יש בו נשמה קדושה אבל היא חלק מלמעלה) שמקדש, כעין הקדשת קרבן, שמתקדש ע"י שאנו מקדשים אותו בדיבור-הקדשתו (ובלי זה אין בו קדושה). ניראה שזה כעין מסירות נפש, שמת אינו בעולם, ולכן מסירות נפש קשורה בקדושה, ולכן יש בק"ש גם: '"ובכל נפשך" אפלו הוא נוטל את נפשך' (משנה שם), ועל ידם מתעלים, וזהו "ובכל מאדך" בכל ממונך. דבר אחר, בכל מאדך, בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד' (שם) שע"י שאדם טהור הוא שולט בריסון יצריו, ולכן גם בממונו שהוא יצר תאוה גדול. לעומתו בקדושה זה שמודה על הכל, שמחובר לעליון ויודע שכל מה שקורה לו זה מאת הקב"ה לטובה, שהוא מעל הטבע המכוסה. ניראה שלכן הקדושה בלשון מובדל, שמתעלה מהעולם (אמנם מקדש את העולם, אבל זה ע"י שעולה ומעלה איתו את כל העולם), ואילו טהרה זה מלשון נקי, שטהור מרעה וכך נישאר טהור כבריאתו. לכן קדושה מתגלה במיוחד ע"י פרישה מעריות, שאמנם גם טהרה זה שטהור מחטאים כאלו, אלא שהטהרה מתבטאת בעצם השליטה על היצר שלא ידרדרו, ואילו בקדושה זה מתבטא ע"י שקדוש ולכן לא נימשך לכח המשייך ומצמידו לעולם, שזהו צאצאים שאדם נימשך שיהיה לו המשכיות בעולם, אלא הוא מעל משיכה זו (כמובן כשזה נוגע לעניין חטא, שהרי יש קדושה כשמקיים מצות פו”ר. ואמנם מצאנו אדם קדוש שפרש, שזהו משה). ניראה שלכן כשאדם חוזר בתשובה, ישנם שתי דרגות, יש תשובה מאהבה ויש תשובה מיראה: 'אמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות, שנאמר (הושע יד, ב) "שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך" הא עון מזיד הוא, וקא קרי ליה מכשול. איני, והאמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות, שנאמר (יחזקאל לג, יט) "ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם יחיה"? לא קשיא, כאן מאהבה כאן מיראה' (יומא פו,ב). שניראה שזה תלוי האם תשובתו שורשה בטהרה, שלא רוצה בשייכות לחטא, אלא בטהרתו, ולכן מתגלה ביראה, שמפחד מעונש לעצמו, ומסתפק שלא יהיה קשור לרע, ולכן רק נימחל לו. ואילו כשנובע מקדושה שרוצה להתעלות מעלה מעלה, אז זה מאהבה ודבקות לה', ולכן אז מתחזק מעל חטאיו שמקדשים ונהפכים לחיוב (שלכן עכשיו פועל בכח ההתגברות לחיוב). וניראה שלכן מובא על התשובה: 'שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו? אמרו להם: "חטאים תרדף רעה". שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו? אמרה להן: "הנפש החוטאת היא תמות". שאלו לקודשא בריך הוא חוטא מהו עונשו? אמר להן יעשו תשובה ויתכפר לו. היינו דכתיב "על כן יורה חטאים בדרך" יורה לחטאים דרך לעשות תשובה' (יר' מכות ב,ו). ניראה שהנבואה חלה בעיקר ע"י טהרה, שטהור ולכן ראוי לנבואה (וכמו שידוע שע"י סיגופים זוכים לרוה"ק) ולכן ה' פונה לאדם (שלמטה בעולם). ואילו חכמה חלה בעיקר ע"י קדושה (מתחבר לנשמתו המחוברת למעלה לרצון ה', לחכמה העליונה) ולכן אדם מבין את רצון ה' ע"י התחברות לחכמת התורה, שזהו רצון ה'. לכן הנבואה אמרה "הנפש החוטאת היא תמות" שזה (הטהרה) קשור ישיר באדם, ולכן מיד תמות. ואילו החכמה אמרה "חטאים תרדף רעה" שזה (הקדושה) בא מלמעלה אל עולם, ולכן רודף (מלמעלה) אל האדם. ולכן אולי גם: 'אמר אמימר: וחכם עדיף מנביא' וכו' (ב"ב יב,א) שחכמה זה מקדושה ונבואה מטהרה (אמנם כתובים [שזה חכמה] קדושתם פחותה מנביאים [שזה נבואה], אולם זה בגלל שהנביא הביא את מה שה' אמר לו, כך שיש גילוי ישיר של ה', ואילו בכתובים אין גילוי ה' ישיר, ולכן הוא פחות, אבל מקור החכמה היא בתורה, שקדושתה גדולה מנביאים). וה' עשה תשובה לשני הסוגים, וזהו "ע"כ יורה חטאים בדרך" שמורה דרך תשובה, אולם אולי גם רומז, לדרכים השונות, שלנבואה הביא דרך תשובה של יראה (שזה מפחד מה', כמו שהנביאים הזהירו שיענשו), ולחכמה הביא תשובה מאהבה (שזה אהבת ה' שאדם קולט בחכמתו). ואולי לכן ישנם 3 סוגי תרועה (שברים, תרועה, שברים-תרועה) ששברים הוא 3 כעין חזקה, כנגד הטהרה שבאדם, שמחזק את מהותו האמיתית, תרועה זה תשעה כנגד לידה, שאנו מתעלים למעלה חדשה בקדושה, ושברים-תרועה זה עליה מלמטה עד למעלה, מטהרה עוברים לקדושה (ולא כתרועה בלבד, של קדושה, שזה מי שבמעמד קדושה ונפל בחטא וחוזר, ולא נפל ממדרגתו בקדושה ככלל) [ולכן אין תרועה-שברים כי זה ירידה] (ויש מהראשונים שתרועה זה שלוש, כניראה כנגד חיזוק הנשמה שבנו, וכן כמלאכים שאומרים שלוש קדוש- "קדוש קדוש קדוש"). והנה ניראה שביוה"כ יש קשר לעקידה, שמעבר לזכות העקידה ביום קדוש זה, יש כאן רמז למעלתנו דרך שם, שניראה שקשור לטהרה וקדושה. שהנה מובא על "ויאמר אליו אברהם, ויאמר הנני" (בראשית כב,א) '”הנני" הנני לכהונה, הנני למלכות, הנני לשחוט, הנני ליהרג' (תנחומא הקדום וירא מד) ניראה שכהונה זה כעין הנביא, שהוא מקריב קרבן במקום האדם, שבזה מתקן את האדם, ואף כהונה עוברת ביחוס, כעין טהרת האדם שבמהותו טהור (ולכן גם יש איסור לכהן ליטמא למתים, אלא לישאר טהור), וזהו שבחיוב זה 'הנני לכהונה' ובקושי זה 'הנני לשחוט' (שכהן שוחט קרבנות). ואילו מלכות זה כנגד קדושה, שיכול ע"פ דבריו להרוג אדם שלא יקשיב לו, וכן מלך לא יכול למחול על כבודו (קידושין לב,ב) כי זה לא שלו אלא כבוד של מעלה (שמלך מייצג את ה'). לכן זהו בחיוב 'הנני למלכות' ובקושי זה 'הנני ליהרג' למות (שמת אינו בעולם, ולכן שייך למעל העולם כקדושה). (ואולי זהו שפרש"י: '...לשון ענוה הוא ולשון זימון' שמתפרש לשתי לשונות, כיון שענוה זה מידות האדם, כטהרה, וזימון זה לכל דבר שיתבקש לעשות מלמעלה). וניראה שחז"ל למדו שאברהם ענה ככה, כיון ש"הנני" זה ארבע אותיות, ולכן למדו לארבע דברים. וכן העקידה היתה בשל: '"אחר הדברים האלה" - יש מרבותינו אומרים (סנהדרין פט) אחר דבריו של שטן. שהיה מקטרג ואומר מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד או איל אחד? אמר לו:כלום עשה אלא בשביל בנו אילו הייתי אומר לו זבח אותו לפני לא היה מעכב. וי"א: אחר דבריו של ישמעאל. שהיה מתפאר על יצחק שמל בן י"ג שנה ולא מיחה. אמר לו יצחק באבר אחד אתה מיראני? אילו אמר לי הקב"ה זבח עצמך לפני לא הייתי מעכב' (רש"י. בראשית כב,א) לכן אם זה לנסות מדברי אברהם זהו שמוסר (אברהם) עצמו אפילו להריגה, ואם זה לנסות מדברי יצחק זהו שמוכן להקריבו. ואף ההליכה היתה בשתי מעלות אלו: 'כי היה השטן מבלבל לו הדרך עד יום השלישי. ד"א: כדי לסגפו בדרך, ליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה' (פסיקתא זוטרתא. בראשית כב,ד) שניראה שהשטן זהו יצה"ר, ולכן מבלבל לו את הדרך לנסותו, ואברהם התגבר, שזה כנגד טהרה, שלא ניכנע לשטן ויצריו. ואילו לסגפו בדרך זה שמתעלה מכל רגע, שזהו ליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה, שזה מצד הקדושה, שמתעלה לעשות רצון ה'. לכן ביוה"כ שיש בו טהרה וקדושה "וטהרו וקדשו מטמאת בנ"י" (ויקרא טז,יט) זה מבח טהרת וקדושת אברהם שהתגלתה בעקידה. (אם העקידה היתה ביוה"כ [כריקנאטי] זה מובן, אבל גם אם היה בר"ה [כמדרשים] עדיין זה מכוחנו החזק בעולם, ובפרט שיוה"כ ור"ה קשורים בדין). וניראה שלכן במצרים היו פעמיים כח ליציאת מצרים, זהו בעשרת המכות ובקריעת ים סוף, 'עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים' [אבות ה,ד] שדומים. ניראה שזה כנגד 'עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכלם' (שם,ג) ולכן עשרה מכות, כשהאחרון היה מכת בכורות כמו שאברהם בא לשחוט את יצחק. והמים נבקעו 'רבי בניא אומר: בזכות אברהם אני בוקע להם את הים. בעבור מה שעשה, שנאמר (בראשית כב, ג) "ויבקע עצי עלה" ואומר (שמות יד, כא) "ויבקעו המים"' (שמו"ר כא,ח). שבים גם היה בשל הנסיונות (ולכן עשרה). אולם ניראה שזה כנגד שני הסוגים, טהרה וקדושה (באברהם העלה את העולם בשני אלו בכל נסיון) ולכן מכות מצרים היו למצרים ולא לישראל, כמו טהרה שמובדל מהטומאה, ואילו בים ניבקע לנו הים (לפני שמצרים ניכנסו) ולכן כקדושה שמעל העולם. כך גם המכות היו בדבר שניראה בגדול כטבע (חיות ומחלות [אמנם היו גם חלקים שמעל הטבע הרגיל, כאש ומים בברד, אבל בגדול עיקר המכה היא במשהו של הטבע אבל בקיצוניות]) כעין טהרה שמהעולם, ואילו קריעת ים סוף זה דבר חריג לגמרי שהמים ניבקעו, כעין קדושה שמלמעלה (ולכן אמרו כל המצרים: “אנוסה מפני ישראל כי ה' נילחם להם במצרים" [שמות יד,כה] שראו כולם שזה מלמעלה). ולכן בים סוף התקדשו עד שראו מעל הנבואה הרגילה '"זה אל-י". בכבודו נגלה עליהם, והיו מראין אותו באצבע. ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים' (רש"י שמות טו,ב). שראו את ה' כי ניגלה עליהם עד שהראו באצבע (שלא כנבואה בחלום) כעין שירד לעולם, כקדושה (שמתחבר לה' מעל העולם) ולכן יותר מסתם נבואה. ניראה ששני אלו (מכות מצרים והים) קשורים לשני חלקים שבכל נסיון, עצם הנסיון שהוא מתגבר על הטבע כיון שהצטווה לעשות, שזהו טהרה. והזריזות וההידור, שעליהם לא הצטווה, זה בא לעלות מעל הטבע, שזהו קדושה. ולכן מכות מצרים מכח מעלת הטהרה שאברהם החיל בעולם, ואילו קריעת ים סוף מכח מעלת הקדושה שאברהם החיל בעולם. (ולכן קריעת ים סוף הוא בשל ההידור והזריזות שבקע עצים ולא סמך על העצים שימצא שם במקום העקידה). ניראה אולי שבקטורת (שהיא ריח טוב) מקשרים לעקידה, ולכן יש 368 מנים היו בה: 'ת"ר: קטרת היתה נעשית שס"ח מנה. שס"ה כנגד ימות החמה, שלשה מנין יתירין שמהן מכניס כהן גדול מלא חפניו ביום הכיפורים' (כריתות ו,א). שהקטורת מכפרת לכולם, שזהו: 'אמר רבא, וכן א"ר יצחק בר אבדימי, וכן א"ר אלעזר: אמר קרא (ויקרא טז, יז) "וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל". איזהו כפרה ששוה לו ולביתו ולאחיו הכהנים ולכל קהל ישראל? הוי אומר זה הקטרת הקטורת' (יומא מד,א) שלכן זה מתאים שקשור לעקידה שנחשבת כפרה לכולנו (שכולנו צאצאיהם). וכן בהקטרת הקטורת ביוה"כ רק לכה"ג מותר להיות שם, כמו שאברהם היה עם יצחק לבד, בלא נעריו שהשאירם מחוץ לשם. והנה השטן יש לו יכולת להשטין רק 364 ימים, ולא ביוה"כ: '… שטן ביומא דכיפורי לית ליה רשותא לאסטוני. ממאי? אמר רמי בר חמא: השטן בגמטריא תלת מאה ושיתין וארבעה הוי, תלת מאה ושיתין וארבעה יומי אית ליה רשותא לאסטוני, ביומא דכיפורי לית ליה רשותא לאסטוני' (יומא כ,א) שניראה שמעלת זכות העקידה משתיקה אותו, שלא הצליח לבטל את העקידה והיתה מסירות נפש ממש כמעט עד מוות, וגם אח"כ הוקרב האיל במקומו, כעין שנעקד ממש, ולכן בטל כוחו של השטן מלהשטין, וזה מתגלה ביוה"כ שאנו צמים ובטלים מהנאות, כעין מיתה קטנה. לכן בו ביום יש ארבע מנים (אחד כבכל יום, ועוד שלושה של יוה"כ) כנגד יצחק הנעקד, שלכן באותו יום אין קשר כח לשטן, כעין שאינו בעולם שיכול לשלוט בו, ועוד שלושה כנגד אברהם ושני נעריו שהלכו איתו. או שהשלושה כנגד שלושת הימים שבהם הלכו אל העקידה (שזה חלק מהניסיון), ויוה"כ בו אין השטן שולט, כנגד אברהם ויצחק השותפים בעקידה. והנה מובא בגמ' (נדרים לב,א): '"שמנה עשר ושלש מאות" אמר רבי אמי בר אבא: אליעזר כנגד כולם. איכא דאמרי: אליעזר הוא, דחושבניה הכי הוי'. שאליעזר השתתף במלחמת אברהם מול ארבעת המלכים ששלטו בכל העולם (שבאו לילחם בחמשת המורדים), ניראה שזה מבטא את השפעת אברהם על העולם כולו, שלכן נילחם מולם על ששבו, שעשו שלא כצדק (ובטח ע"פ הסברו של מרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'תורת המקרא' "וירא", שזה היה עניין של חלוקת העולם, ובפרט על החלק של א"י, שזה ניתן לאברהם מתוך בני שם. מובן שיש כאן עניין של השפעת א"י בקדושה על העולם, שלכן ניתנה לאברהם ולנו, לתקן את העולם), ולכן מודגש אליעזר שהוא שקול ככולם, וכן שהמספר מתייחס עליו, כיון ששני אלו זה עקרון של השפעת אברהם על העולם, שזהו אליעזר שהיה שיא התיקון של האנושות בדור אברהם, שהיה 'אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר "ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו" אר"א: שמושל בתורת רבו. "הוא דמשק אליעזר" א"ר אלעזר: שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים' (יומא כח,ב). ולכן שקול ככולם, והוא עצמו, זה ההשפעה על האנושות של אברהם, כמתגלה אצל אליעזר (שאברהם לימדו) שהיה זקן ומושל בתורת רבו, וכן משפיע לאחרים מתורת אברהם (שזהו תיקונו של אליעזר עצמו והמשך ההשפעה גם ממנו. תלמידו ותלמידי תלמידו). וזה נעשה דרך הלימוד שאברהם לימדם, והחכמה יש בה חמישים דרגות 'נ' שערי בינה נבראו בעולם' (ר"ה כא,ב). לכן תיקון העולם (שאברהם היה המתחילו) מתבטא ביחד 318 (אליעזר) ו-50 (בינה) ב-368, שזהו כמניין הקטורת. וכך מזכירים את תיקון העולם שלנו (שאברהם הוא שורשנו), וביוה"כ יש השלמת 3 למניין, שאז אין מקום לשטן להשטין כלעתיד שיתבטל. וביוה"כ נימול אברהם שזה התייחדותו כיהודי לתיקון עולם.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (1)
יניב (13/10/2016)
ואפשר לגבי ה"הנני", שכהונה וקורבנות זה כנגד קדושה, ומלכות וליהרג זה כנגד טהרה, ששולט על מציאות העולם (כטהרה בעולם).
