כ"ז באב ה'תקצ"ה – י"ג באלול ה'תרס"ט

יום שישי, י"ג אלול, נציין מאה ושבע שנים להסתלקותו של רבי יוסף חיים מבגדאד, הנקרא גם 'בן איש חי' על שם ספר ההלכות שחיבר. רבי יוסף חיים נולד בכ"ז אב תקצ"ד לאביו הרב אליהו, נצר למשפחת רבנים בבגדאד. מסופר שבהיותו ילד כבן שבע, נפל לבור עמוק, וכתוצאה מכך, נדר שאם יעלה מן הבור וינצל, יקדיש את כל חייו ללימוד התורה, ואכן, רבי יוסף חיים ניצל בנס,  והקדיש את חייו ללימוד התורה והוראתה. כבר בילדותו ניחן, רבי יוסף חיים בשקידה עצומה, ובחריפות שכל. בנערותו, למד אצל הרב עבדאללה סומך בבית המדרש לרבנים "בית זלכה" וזכה לשמש את אביו, ולהתכתב עם גדולי תורה כדוגמת הרב חיים פלאג'י. בגיל עשרים וחמש נפטר אביו, ומאז קיבל על עצמו את הנהגת קהילת יהודי בגדאד למשך חמישים שנה, עד יום מותו. הרב היה יושב בבית הכנסת עטור בטלית ובתפילין, ולמד תורה בשקידה, נשא דרשות להמוני העם בכל יום לאחר תפילת שחרית ולאחר מנחה, וכן בשבתות לאחר תפילת המנחה. במשך חייו הספיק לחבר למעלה ממאה ספרים בהלכה, שו"ת, דרשות, משלים, תפילות ועוד.

הרב הבן איש חי, תמיד היה נוהג לדבר בשבח ארץ ישראל, ובכך דאג לחבבה באוזני קהל שומעיו הן בפן הרוחני, והן בפן הגשמי: הרב אסף כסף עבור עניי ארץ ישראל, וכן עבור הישיבות בארץ ישראל. את ספריו דאג להדפיס בירושלים, כדי לעזור בפרנסת תושבי העיר. כמו כן כדי לקיים את המצוות התלויות בארץ, רכש לעצמו בית ושדה בארץ ישראל.

עלה ארי מבבל: בהיותו בן שלושים וחמש, הרב עשה מעשה ועלה לארץ ישראל, הוא השתטח על קברי התנאים בגליל, ובזכות זה נתגלו לו סודות רבים, בין היתר, שנשמתו באה מנשמת בניהו בן יהוידע, (ולכן קרא לספריו בכינויו של בניהו בן יהוידע), הרב ביקר גם במירון, ירושלים ובחברון, מקום מושבו של גיסו, המרא דאתרא, הרב אליהו מני. בדרכו חזרה לבגדאד, הרב לקח אבנים ועפר מארץ ישראל, אותם פיזר בבית הכנסת שבעירק.

אהבתו וערגתו של רבי יוסף חיים, לארץ ישראל, באה לידי ביטוי גם בהלכה, ובספרו (בן איש חי, שנה שניה פר' ראה), כתב שהנודר נדר בזמן הזה, לדור או אפילו לבקר בארץ ישראל, הרי זה נדר מצוה ואין מתירין לו אלא מדוחק. בפיוט מיוחד שחיבר רבי יוסף חיים על ארץ ישראל כתב: "אל הארץ חמדה טובה מי יעלני, כי אני חולת אהבה מי ירפאני... ואתעלס באהבים עם חמדת לבי, אהללנו בתוך רבים בארץ צבי".

חיבת ר' יוסף חיים למקדש: כך גם רבה אהבתו וחיבתו למקדש, ובפרשת בשלח ובפרשת יתרו (שנה א) כתב הבא"ח שצריך להתאמץ ולהשתדל שלא ישכח לכוון בכל תפילה על ירושלים ובית המקדש וקודש הקדשים. ו"טוב לכתוב על דף שיונח בתוך הסידור "ירושלים, בית המקדש ובית קודש הקודשים", כדי לזוכרם ולכוון בהם". "ששם שער השמים" עוד כתב בספר "עוד יוסף חי" (יתרו שנה א): "ולכן בודאי בית הכנסת ובית המדרש שהוא בנוי עתה סמוך וקרוב להר הבית – הוא מעולה ומקודש יותר כיון שהוא סמוך וקרוב לשער השמים. וכל שכן אם העומדים שם יכולים לראות מהחלונות שבבית הכנסת או בית המדרש את קרקע בית המקדש הרי זה מעולה ביותר. ואשרי הזוכה להתפלל שם ולעסוק בתורה במדרש הבנוי שם".. כלומר המעלה של תפילה בבית כנסת הקרוב למקדש או שמשם רואים את שטח הר הבית היא מעלה גבוהה מאד, מכאן גם העניין בתפילה בכותל המערבי. יודעי דבר מספרים כי הבא"ח השתדל לבנות בית כנסת שמשם יראו את קרקע הר הבית, ולבסוף זכה ובהשפעתו נבנתה ישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה, והקפידו שמשם יראו את הר הבית.