"אלה דברי הברית א‍שר צוה ה' את משה לכרת את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחרב" (דברים כח,סט). 'והיינו דרבי שמעון בן לקיש, דאמר רשב"ל: נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין, נאמר ברית במלח, דכתיב (ויקרא ב, יג) "ולא תשבית מלח ברית", ונאמר ברית ביסורין, דכתיב (דברים כח, סט) "אלה דברי הברית". מה ברית האמור במלח מלח ממתקת את הבשר, אף ברית האמור ביסורין יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם' (ברכות ה,א). לכאורה מה המיוחד כאן, שדווקא כאן נאמר על שהיסורים ממרקים את העוונות?- כאן מדובר לאחר ארבעים שנות המדבר, וזמן המדבר פעל לספיגת התורה בנו: 'אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני מוליכן דרך פשוטה, עכשיו מחזיקין איש איש בשדה ובכרם ומבטלין מן התורה, אלא אני מוליכן דרך המדבר ויאכלו את המן וישתו מי באר, והתורה מתיישבת בגופן' (תנחומא "בשלח" סימן א). לכן עכשיו בסוף זמן המדבר היתה התורה ספוגה בגופם, ולכן עכשיו שדבוק לגמרי אז ביסורים של הגוף זה מתקן מאוד, שלא כקודם שעדיין לא היה ספוג בגופם, שאז אין כ"ך השפעה ישירה כמו עכשיו, שנעוצים שניהם בגופם (התורה והיסורים). ולכן עכשיו זה בשלמותו של היסורים שממרקים את העונות שדבוק בגופו, ולכן דומה ממש לבשר שהמלח משפיע עליו, כך היסורים משפיעים על הגוף שדבוק בתורה להוציא את כח הרשעה. לכן עכשיו כשהתורה ספוגה בהם, והיסורים מזקקים היטב, אז עכשיו ראוים ליכנס לא"י, שבה דבוקים בשכינה ובקב"ה, ולכן בה ראוי ליתגלות ישירות ברכה בצדקות וקללה ברשעות, כמו שנאמר קודם "והיה אם שמוע" וגו' (כח,א) שזהו חיבור הגשמי עם הרוחני בדבקות גדולה שמתקן את העולם. ולכן היו שלוש בריתות: סיני, ערבות מואב והר גריזים ועיבל (סוטה לז,א-ב) שזהו שלושת השלבים של הברית, ההתחלה בסיני כשעדיין לא היה חיבור בשלמות, בערבות מואב כשיש חיבור בשלמות, ובהר גריזים ועיבל שאז זהו כניסה לארץ ממש שאז יש חיבור שלם בין הגוף והנפש. ולר“ש (שם) שמוציא הר גריזים ומכניס את אהל מועד, הוא מתייחס לחיבורים שמתחיל בסיני ומסתיים בערבות מואב, וחל בזמן המדבר באהל מועד, ולא מחשיב את הר גריזים ועיבל, אלא ערבות מואב זה ישיר לכניסה, שאליו מכוון ומיועד (ועוד שכבר ניכנסו לחלק מהארץ, בעבר הירדן המזרחי), ולכן נחשבים יחד (ואולי מה שיהושע אומר את המצוה בהרים, כשניכנסים, מכוון למה שאמר משה [את מצות האמירה] שאז עשו את הברית, להחשיבו כמכוח אחד). דבר זה של היסורים שממרקים עוונות של אדם, יש להם חשיבות גדולה להדגיש כאן, כיון שמדובר לקראת הכניסה לארץ, שבזה יש חלק של היסורים האלו. וזהו שממשיכה הגמ' (בברכות): 'תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין. אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא... ארץ ישראל דכתיב (דברים ח, ה) "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך" וכתיב בתריה "כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה"' וכו'. לכן כאן לקראת הכניסה לארץ צריך להדגיש את העניין הזה, שמטרת היסורים האלו הם למרק עוונותינו. שאף אם רואים שאנו צדיקים, ובכ"ז באים יסורים למתנת הארץ, זה משום שמעלתה כ"ך גדולה עד שצריך מירוק הגוף, כעין היסורים שממרקים עוונות, כך ממרקים את הגוף שיש בו יכולת לעוונות, שכך מכשיר את הגוף כמלח את הבשר. ולכן זה נאמר עם תורה ועוה"ב, שהתורה בנו מכשירה את גופנו כמו שאמרנו, ואז בחיבור גם לא"י אנו מקדשים את העולם כולו עד שיגיע למדרגה של העוה"ב (ולכן יסורים קשורים גם לעוה"ב, ששני סוגי העוה"ב [העולם לעתיד ועולם הנשמות] קשורים יחד, שבעולם הנשמות מקבלים ע"פ מה שתיקן את העולם להגיע לתיקונו שלעתיד לבא), וכל אלו קשורים בתיקון הגוף, ולכן באים יחד עם יסורים. המירוק הוא ע"י שגורם לגופו לא להיות תחת השפעת היצר שמשעבדו, ולכן בגמ' שם נאמר קודם: '…"ומתורתך תלמדנו" אל תקרי תלמדנו אלא תלמדנו. דבר זה מתורתך תלמדנו, ק"ו משן ועין. מה שן ועין שהן אחד מאבריו של אדם, עבד יוצא בהן לחרות, יסורין שממרקין כל גופו של אדם על אחת כמה וכמה' שזה נילמד מעבד, שכך גם היצר שולט עלינו, כאדון על העבד, וזה בשל הגוף החומרי, כעבד כנעני שאינו בעל נשמה כיהודי, וע"י היסורים יוצאים משלטון היצר על הגוף (ומשליטים את התורה שספוגה בנו, לתפוס את מקומו) [ואולי לכן זהו הדין בעבד כנעני בשל העניין הזה שבנו]. אולי לכן בקרבנות שבאים לתקן את הגשמי (ובפרט על ידנו, שהקרבן זה במקום מה שהיה אמור להעשות לנו) חובה לשים מלח, לרמז על כל זאת, שהמקדש מכוון במקומו (בא"י) עם העולם העליון (ראה תנחומא "ויקהל" סימן ז) (לכן יש בו 10 ניסים מעל הטבע [אבות ה,ה] כעליון) לעשות את העוה"ז, ע"י קדושת התורה שמתקנת את העולם, להיות קדוש כעוה"ב.