"ואהבת לרעך כמוך אני ה'” (ויקרא יט,יח). 'שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי. א"ל: גיירני ע"מ שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור' (שבת לא,א). 'דעלך סני לחברך לא תעביד - "ריעך וריע אביך אל תעזוב" (משלי כז) זה הקב"ה. אל תעבור על דבריו, שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך. ל"א, חבירך ממש. כגון גזלה גנבה ניאוף ורוב המצות: אידך - שאר דברי תורה: פירושה - דהא מילתא הוא לדעת איזה דבר שנאוי זיל גמור ותדע' (רש"י) הפרוש הראשון ברש"י מובן מאוד, אולם אין זה לכאורה הפשט הפשוט. ואילו הפרוש השני קצת תמוה, כיצד מצוות בין אדם לחברו הם כל התורה?- לכאורה אולי אפשר לדייק בדברי רש"י 'ורוב המצוות' שאין כוונתו שזה כל התורה, אלא רוב התורה. ומימלא יצא פרושו שבא לומר לו כעין רובו ככולו, שרוב המצוות ניראה ככולו (שהם הבולטים) שניראה כעין שזה כל התורה, שזה הכי קרוב לרצונו. והנה מובא בתניא שהכוונה שבין אדם לחברו נובע מכך שהנפש היא העיקר, ולא הגופים המחולקים. ולכן זהו כל התורה שעניינה להשליט את הנפש על הגוף. וזה הסבר יפה מאוד, אם כי בפשט לכאורה זה לא כ"ך פשוט בדברי הלל, שאחרת זה נכון לכל המצוות, שזה נימצא בכולם (להשליט את הנפש על הגוף) אז מה המיוחד דווקא בבין אדם לחברו? (ואולי בו זה הכי בולט) וכן שהשאר 'פירושה' משמע שממשיך ממנה, ולא רק דומה לעקרון שבה. ובמעינה של תורה (ויקרא יט,יח) הביא הסבר (מ'ים התלמוד') כשאדם חוטא בא עונש בעולם, ומימלא אנשים אחרים ניפגעים ממעשיו. לכן כדי שלא יענשו, עליך לקיים את כל התורה. אלא שלכאורה הלשון 'זו היא כל התורה' משמע שזהו עניינה המהותי, ולא רק תוצאות?- וצ"ל שכוונתו שמצוה זו מכלילה את כל התורה, שדרכה יעבוד את כל התורה (ולא כפשט שזו מהותה). ומובא בשם 'היהודי הקדוש' שכוונת הגר היתה שיעשה תורה בלא ליפול (וזהו על רגל אחת, ולא שתים כמהלך שיש בו יכולת נפילה) ועל זה ענה לו הלל, שהוא כגר נמשך להתגייר ע"י שמישהו נפל, וכשקם הרים איתו עוד בעולם, שכך דרכו הגר עלה (בקדושה) ורוצה להתגייר. ולכן גם עליו, מטעם מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, להסכים ליכולת של 'מהלך' שיכול ליפול. וזה דבר יפה ועמוק, אבל לא פשט. ואולי אפשר שהכוונה שבאמת זהו כל התורה. וזה משום שכידוע ישראל ר"ת 'יש שישים ריבוא אותיות לתורה', שבעומק בנ"י יש חיבור לתורה, איחוד גמור. שבנ"י זהו חלק אלוק, והתורה זהו רצון ה', כחלק מה', ולכן יש חיבור ביניהם (וכידוע מהזוהר שהקב"ה והתורה וישראל קשורים יחד). לכן אם יושלם בעניינים של ישראל, מימלא יגיע בעומק גם לשאר התורה, ולכן הכל ממשיך מזה. ויצא ש'כל התורה כולה', הכוונה שקשור לכל התורה דרך זה, וזה ע"י עומק התורה ובנ"י, ולכן להבין זאת עליו ללמוד איך זה מתגלה. וזהו שהשאר זהו פרושה, ששאר התורה (שבין אדם למקום [שאינו מפורש בבין אדם לחברו]) זה מתגלה ע"י הפירוש- ההבנה של העומק, שדרכה יגיע גם לשאר, ולכן שילך וילמד. ואולי אפשר שכוונתו לומר לו, שע"י מה ששנוא עליך.. שזה עניין אחדות ישראל, בזה יגיע לכל התורה. שבגיורו הוא מתחבר למעמד שהיה בהר סיני, וכן בקבלת התורה בערבות מואב: 'א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי: גרים מאי? א"ל: אע"ג דאינהו לא הוו מזלייהו הוו, דכתיב (דברים כט, יד) "את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלקינו ואת אשר איננו פה"' (שבת קמו,א), שזה מסביר את הר סיני, ונאמר בערבות מואב, כך שמשמע שמתייחס לכלל קבלת התורה (שנעשה בסיני ובערבות מואב) שגם הגרים קשורים לזה. וזה נעשה במעמד אחדות בנ"י, בערבות מואב "אתם נצבים היום כלכם... ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת ואת האלה הזאת, כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום", וכן בסיני היו באחדות '"ויחן שם ישראל" - כאיש אחד בלב אחד' (רש"י. שמות יט,ב). מימלא יש ברית וקשר לתורה לכל בנ"י יחד, וזה בא בשיתוף עם מזל הגרים. מימלא כשהגר רוצה נקודה שבה כל התורה קשורה, עונה לו הלל שכגר, הוא מתחבר לאחדות בנ"י שבה קיבלנו עלינו ועל הגרים (שגם קיבלו על עצמם) את כל התורה. מימלא אחדות ישראל זה הדבר שמקשרו לכל התורה, כמו שרצה משהו שכל התורה תבוא דרכה (ש'תלמדני' אין הכוונה שתלמדני את כל התורה, אלא תלמד אותי דבר שדרכו יתקשר לכל התורה). מימלא זהו כל התורה, ופרטי קבלתנו את התורה זהו הפירוש של מה שקיבלנו על עצמנו, שזהו כל התורה, וזהו שהשאר זהו פרושו, ושילך ללמוד את הפרוט (כל התורה). ואולי אפשר שלכל אדם יש יעוד מיוחד, שקשור למצוה מסויימת במיוחד. מימלא אם יתאחד עם כל בנ"י בשלמות, יצא שיש לו קשר לכל התורה, וזהו שע"י שלא יעשה פירוד (שזה המעשה של 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך' שזה מעשה פירוד) אלא יהיו מאוחדים, מימלא דרך זה יתחבר לכל התורה. שזהו הקשר לכל התורה ('כל התורה כולה') וזהו ששאר התורה זהו הפירוש של האחדות, שמתפרש על חבריו שמחברים אליו את התורה כולה. ואולי כשאדם מקיים מצוות הוא מביא כח קדושה לעולם בחיבור למצוה זו, ומימלא ע"י זה נעשה קל יותר לקיים את המצוה הזו בעולם, לכן זהו מה ששנוא.. שאם לא תקיים מצוות או שתחטא תגרום שלאותו אדם שזהו עיקר תיקונו בעולם יהיה יותר קשה, ולכן גם אתה לא היית רוצה שיקשו עליך, ולכן עליך לקיים את כל התורה, כך שבזה זהו כל התורה חלה, ולכן כל שאר התורה שילך ללמוד את הפרוש איך לא לצער את חברו. והנה מצאנו לימוד דומה, של ר"ע, שאומר: '"ואהבת לרעך כמוך" רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה' (ספרא ויקרא יט,יח), הרי שאומר שזה כלל גדול, ולא כל התורה. (בזה דומה לפרושו השני של רש"י על הסיפור עם הלל). כך שאולי אפשר לומר שיש להבדיל בין לאהוב את השני, כדברי ר"ע, שזו מעלה גדולה מאוד, לבין לשנוא, כדברי הלל, שזו כל התורה. ניראה שלאהוב זה כלל גדול למעלת התורה ולחיבור אליה, אבל בשנאה בצורה של עשיית רע לאחר, יש מצבים שבהם כ"ך מרעים עד שיוצאים מהקשר לבנ"י, לדוגמה ברכת המינים שתוקנה נגד אותם שפגעו בבנ"י (ראשוני הנוצרים), עד שאיבדו את הקשר לבנ"י, איבדו את סגולתם. לכן כדי שיהיה חיבור לתורה, צריך שיהיה מבנ"י, כיון שכשאינו מבנ"י אין לו חלק בתורה. לכן אי עשיית הרע והפגיעה החריגה שגורמת לצאת מבנ"י זה יסוד לקשר לתורה. והנה יש כלל 'רשב"י אומר: הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב' וכו' (ספרי במדבר ט,י) כך שכרגע אותו גר, הוא גוי שמחוץ לבנ"י (אינו יהודי), והוא במעמד גוי שכשונא לישראל, לכן יש להזהירו ממעמד כמו המלשינים שמזיקים לבנ"י ואינם בבנ"י. וזה מה שאמר לו שכדי לידבק בישראל ובתורה, עליו להכנס לבנ"י, וזה ע"י שלילת החלק של הרעה לבנ"י (היפך מהמלשינים), וכך ע"י שיהיה מבנ"י מימלא יקושר לתורה שחלה בנו מהיותנו יהודים מחוייבים בכל התורה, מימלא בזה תלויה כל התורה, בהיותנו יהודים (ולא כמלשינים שיוצאים מבנ"י) ומימלא כל התורה תתגלה לו ע"י פרושו של עניין זה, שכל התורה היא פרוט של חיובנו כיהודים, וזהו שכל שאר התורה הוא פירוש של חיובנו כיהודים בתורה. או יותר מזה, ע"י שיש לו נשמה, ע"י שלא מאבדה בשל מעמד כמלשינים, הוא יכול ע"י הנשמה לדעת את כל התורה, כי התורה כולה חקוקה בנשמתנו, אלא שאנו לא יודעים לפרשה, אבל מי שיודע יכול, שכך עשה אברהם '"ובתורתו יהגה" אמר ר' שמעון: אב לא למדו ורב לא היה לו, ומהיכן למד את התורה? אלא זימן לו הקדוש ברוך הוא שתי כליותיו כמין שני רבנים, והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה, הה"ד: (תהלים טז) "אברך את ה', אשר יעצני, אף לילות יסרוני כליותי"' (בראשית רבה סא,א). הרי שלמד מעצמו, ע"י קריאת נשמתו הקדושה. וכך גם אנו ע"י נשמתנו מקושרים לכל התורה, אלא שאנו לא יודעים לקרוא אותה, ולכן ה' נתן לנו את התורה כדי שנדע מה שבנשמתנו. מימלא זהו שע"י מה ששנוא.. יהיה בעל נשמה, ועל ידה יחול בו כל התורה כולה, אלא שכדי לדעת הוא צריך לפרש את נשמתו, וזהו שצריך ללמוד איך לפרשה, וידע את כל התורה. ואף אם נאמר בצורה פשוטה, שמה ששנוא.. זה מתכוון לכלל בין אדם לחברו, להיות באחדות, אף בזה ניראה שזה מקשר את נשמתנו, שאחדות בנ"י נובעת מנשמתנו. ולכן באחדות בנ"י אנו מתקשרים לכנסת ישראל לחלק האלוקי שבנו שנובע מהיותנו חלק מכנסת ישראל, והיא מחוברת לתורה, שמקושרים, ולכן דרכה מתחברים לכל התורה. (אולי זהו '"בְּרֵאשִׁית בָּרָא" – אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל: בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) "רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ", ובשביל ישראל שנקראו (ירמיהו ב ג) "רֵאשִׁית תבואתו"' (רש"י. בראשית א,א). שהבריאה נבראתה בחיבור לבנ"י ולתורה, כדי לתקן את העולם, ששניהם "ראשית", שניהם מאוחדים יחד). שבבין אדם לחברו מתחזק הקשר לכנסת ישראל ולתורה הדבוקה בה, שמדגיש יותר את נשמתו, ולכן ראוי יותר לגלות את התורה שבנשמתו, שמתקרב למידת אברהם. לכן משה הביא את התורה, שהוא היה שקול כבנ"י 'מגיד שהיה משה שקול כנגד כל ישראל' (ילקו"ש שמות טו, רמז רמא) ולכן הוא הראוי להתחבר ולהביא לעולם את התורה, כעין אברהם שהיה הניבחר, שהוא אב בנ"י (ולכן ככל בנ"י) ולמד את התורה מעצמו. וזהו שאמר שע"י בין אדם לחברו מתחבר לכל התורה ע”י נשמתו, ורק צריך ללמוד איך לפרש את התורה היוצאת ממנה. ולכן ניתנה התורה דווקא באחדות, שרק כך היא מתגלת בעולם. וזהו דברי ר”ע 'כלל גדול בתורה', שהוא כלל גדול כיון שהוא המעמיד את כל התורה כולה לקיום על ידנו.