במצוות תרו"מ ישנם כמה חלקים, יש תרומה גדולה (לכהן מישראל) שמדאורייתא היא כל שהוא, ומדרבנן זה אחד מ40 או 50 או 60 (ע"פ רצון התורם). ויש תרומת מעשר, שהיא עשירית ממה שהלוי קיבל במעשרותיו. יש מעשר ראשון שהוא עשירית, שניתן ללוי. ויש מעשר שני [שאוכלו הבעלים בירושלים] או עני [שנותנו לעני] (תלוי בשנים) שגם הוא עשירית. בפשטות זה משום גודל הקבוצה (לוים או כהנים). ואולי הנתינה זה ע"פ הקירבה לקדושה, שהישראל קרוב ללוי יותר מהכהן (שקדוש יותר מהלוי) ולכן עשירית זה ללוי, ואילו לכהן (מישראל) זה מעט (כי המרחק בקדושתם רחוק, ולכן אין כ”ך חיבור לקדושה הגבוה, כי יש שלבים, ולכן מדאורייתא היא בכל שהוא. ולכן גם התרומה היא קדושה, ואילו מעשר לא, כי זה דרגות שונות בקשר לקדושה). והלוי נותן עשירית לכהן כי הוא קרוב אליו. (שמבנ"י ניבחרו שבט לוי, מלוי ניבחר משפחת אהרן). וניראה שעשירית מרמז על עשרת המאמרות (אבות ה,א) שזהו שורש העולם, והוא קודש (דבר ה'), ולכן כנגדו אנו מקשרים את העולם לה'. וכן עשרת הדברות שבלוחות, שירדו לעולם בהורדת התורה לעולם, כדי לקדש את העולם לה', ולכן כנגדם עשירית לקדש את הצומח. (וזה דווקא בא"י שבה מקום הקדושה והתורה, והחומרי קשור לקודש. וכן כתיקון לעץ הדעת שהיה בגן עדן, שא”י קדושה כעין גן עדן). לכן אוכלים את המעשר שני בירושלים, כיון שמשם ניברא העולם ('ושתיה היתה נקראת. תנא: שממנה הושתת העולם'. יומא נד,ב) ולכן יש בו קשר למאמרות (שמהם ניברא העולם), וכן "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם" (ישעיהו ב,ג) כך יש בו קשר לתורה לתיקון העולם (שתחילת הפס' "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו", שכל העולם ילך ע"פ רצון ה'). סה"כ מופרשים בפועל שלוש עשיריות (מעשר ראשון, תרומת מעשר ומעשר שני\עני), כנגד חזקה, שבאים לחזק את הקדושה שתחול בעולם. וכן כנגד שלושת האבות, שהם הבחירה בנו לתיקון העולם, ולכן יסודות תיקון העולם בקשר לאדם [אולי מעשר שני אוכלים בירושלים, ולכן כנגד יצחק שלא יצא מהארץ. מעשר ראשון כאברהם שהיה הניבחר הראשון לתיקון העולם והפצת דבר ה' (כלוי שמפיץ את התורה בישראל) ותרומת המעשר כנגד יעקב שאת רכושו זכה לעצמו מממון לבן, כמו הכהנים שמקבלים מהלוים]. ויש סה"כ ארבעה סוגים (שתי תרומות ושתי מעשרות) שמופרשים בפועל, כנגד ארבע אמהות, שהם קשורים לשורשנו (והיהדות עוברת דרך האמא). וכן כנגד ארבע רוחות השמים, שבאים לתקן את כל העולם (ויש מקומות שמתקנים יותר, ויש פחות, ולכן גם ההפרשות אינם שוות [שתרומה היא פחות]). וסה"כ יש חמישה אפשרויות של תרו"מ (שלפעמים מעשר שני ולפעמים עני, שהם שני סוגים שונים במעשרות [למי ניתן ואיפה אוכלם]) כנגד חמשה חומשי תורה, שבתורה אנו מקדשים את העולם הזה החומרי. ובתרומה הגדולה מדרבנן, יש שלוש אפשרויות (כחזקה, כעין הסוגים השונים שמרכיבים את בנ"י) שזה אחד מ40 או 50 או 60 ע“פ רצון האדם (עין טובה, רעה או בינונית), ניראה שזה כנגד ענייני הקדושה שיש להם קשר לכל בנ"י. ששים זה כנגד מעלתם של בנ"י, ששים ריבוא זהו שורש בנ"י, שלכן כך יצאו ממצרים וקיבלו את התורה. (וכן: 'והשכינה אינה שורה בישראל כי אם במנין ששים רבוא'. רבנו בחיי, בראשית מו,כז). חמישים זה כנגד 'נ' שערי בינה נבראו בעולם' (ר"ה כא,ב) וכל אחד מישראל קשור לשערים אלו (כל אחד בדרגתו-שערו). וארבעים כנגד ארבעים יום שמשה היה בסיני בשליחותנו, וקיבל את התורה לנו (שניתנה לכולנו). כך שאלו רומזים למעלות עליונות של קדושה, הקשורים אלינו, וכך תיקנו לתת לכהן, שהוא קדושה גדולה מעלינו ואנו נותנים לו (ומקדשים בכך, כמו אותם דברים של קדושה הקשורה אלינו ולתיקון העולם). ואנה אנו מחוברים לקדושה דרך נשמתנו, וזה בא לידי ביטוי גם בצורה חיצונית 'כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו' (ביצה לב,ב) וכן 'שלשה סימנים יש באומה זו הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים' (יבמות עט,א), כך שקדושתנו קשורה בגילוי של צדקה וחסד. לכן מעשר שני שהוא קדושתנו, שלכן אנו אוכלים אותו בירושלים, בשנים מסויימות הוא מעשר עני, כדי לחבר בין קדושתנו וצדקה. ונותנים שנתיים מעשר עני, כיון שאם יתנו רק שנה אחת זה יהיה אחד משש (שנה מתוך השש שנות מעשר), שזהו כעין 'שתות' שאינו נחשב בעיני האנשים (שלכן מוותרים עליו), וצריך להראות שזה חשוב (שזהו המודיענו שאנו בני אברהם) ולכן שנתיים. ובפשטות ניראה שהעניים יכולים ליסתדר במשך הזמן ע"י מתנות עניים (לקט שכחה ופאה) וצדקה, אבל לאט לאט מצטברים בעיות כלכליות, ולכן לאחר שנתיים מתחילים להערם הבעיות, ולכן אז ניתן להם עוד, שזהו המעשר עני. או שכל שלושה זה חזקה, ולכן בכל שלושה צריך להיות אחד לעניים, וזהו שנתיים מעשר שני, ושנה שלישית מעשר עני. ובשנים א,ב,ד,ה זהו מעשר שני, ובשנם ג,ו זהו מעשר עני. שכך יוצא מעשר שני- 'אב ט (ד+ה)' שבא לרמז על קדושתנו (שלכן אוכלים אותו בירושלים) ששורשו בנשמתנו והוא מלידה, ולא חל ע"י מעשינו (שהנשמה תמיד בנו, גם ברשעים) אלא ע"י זרע ישראל קודש, וזהו ששורש קדושתנו ('אב' [וכן גימטריה ג', כנגד אבות שניבחרו להיות עם ישראל]) הוא מלידה (ט' חודשי לידה). ומעשר עני הוא בג,ו- שיוצא גם ט', שהנשמה שבנו מלידה, השפעתה החיצונית היא רחמים וחסד, ולכן גם היא ט' (והוא 'הד' המתגלגל ונישמע בעולם לנשמתנו). ואולי בשנים ג ו-ו זה לעניים, כיון שבימים אלו בבריאה נבראו הצמחים (ג) והאדם (ו), ולכן זה מרמז על חטא עץ הדעת, שנעשה ע"י האדם (ו) בעץ הדעת (ג), ועץ הדעת גרם לתאוה (שלכן התביישו בהיתם ערומים) ולכן כנגד זה נותנים לעניים. שמבטלים את תאות הממון שלנו ונותנים לעניים. [ובשמיטה זה כשבת, שאין פיזי, ולכן של כולם]. והנה בפירות הולכים אחר החניטה של הפרי, ביחס לטו בשבט שהוא הזמן של התחדשות העץ. ניראה שזה משום שהאדמה נענשה על ששינתה מדבר ה': '"עֵץ פְּרִי"- שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא "וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ עֵץ עֹשֶׂה פְּרִי", ולא הָעֵץ פְּרִי. לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה' (רש"י. בראשית א,יא) מזה שנתקללה בעונשה כשהאדם קיבל עונש, משמע שיש קשר בניהם. ניראה שזהו שורש עץ הדעת, אי עשיית רצון ה', ולכן זה התגלה בעץ (שלא נעשה כדבר ה'), שזה קשור לעץ הדעת. (וזהו האדמה, החולין הארצי, שהוא ניסתר מה', שלכן בעוה"ז יש בחירה חופשית וניסיונות, זה יסוד עץ הדעת). ולכן התיקון לזה הוא בהקשר לפרי שיוצא מהעץ (במקום שכל העץ יהיה למאכל) שבזמן תחילתו כנחשב כפרי (שזהו חניטה, לדעות השונות) יש הקשר לשורש עץ הדעת. וכן יש קשר לעץ עצמו, שמתחדש בטו בשבט, כנגד שהעץ קשור לחטא ביצירתו (שנוצר עושה פרי, ולא פרי). וכן נאמר "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל" (בראשית ג,ו) העץ משך לחטא, התחיל לתת תאוותו (אלא שעדיין לא היה נטוע באדם כאחרי אכילתו) וכך אכלה את הפרי, ולכן יש קשר לעץ (טו בשבט) ולפרי (חניטה). לעומת זאת בירקות שאינם עץ, אין את חטא העץ, ולכן אז זה רק בהקשר לאדמה (שחטאה [בעץ]) ולכן זה ע"פ השנים מר"ה (שהעולם ניברא). וזה בלקיטה, כיון שלא החטיא בהיותו הפרי, ולכן נחשב זמן לקיטתו, כמו שלקחה את הפרי ואכלה ונתנה לאדם, כך גם בלקיטה, כדי לאכלו זהו הזמן שבו מזכיר את החטא, ולכן אז תיקונו. והנה תרו"מ תלוים מדאורייתא בכך שיהיו רוב ישראל בא"י, ומדרבנן גם כיום חלה חובת תרו"מ. ניראה שסיבתו היא כיון שבנ"י הם העם הניבחר לתקן את העולם ולקדשו ולכן זה תלוי בנו, וא"י היא מקום הקדושה והתורה, ולכן דווקא כשיש חיבור בין בנ"י לא"י אז חלה קדושה לתיקון העולם כולו. לכן תלויה מעלת תיקון העולם בישיבתם של בנ"י בא"י, ולכן כשרוב בנ"י חיים בחו"ל מתמעטת הקדושה והתיקון, ולכן לא חייבים אז להפריש תרו"מ כיון שאינו כ"ך תיקון העולם. שכיון שהרוב בחו"ל חלה פגימה בגילוי ה' בעולם, שזהו '…שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוק, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוק. שנא' (ויקרא כה, לח) "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים". וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוק? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים. וכן בדוד הוא אומר (שמואל א כו, יט) "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים", וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים' (כתובות קי,ב) שיהודי בחו"ל זהו הפחתה מגילוי ה' בעולם, ולכן כשרוב ישראל בחו"ל זהו פגם בגילוי השכינה ותיקון העולם (וזהו כאילו עובד ע”ז, שהיו עובדים בע"ז לכוחות הטבע במקום לה' שברא את הטבע, שזהו פגם בתיקון העולם שהוא גילוי ה' בטבע. לכן בתחילה אמרו כאילו אין לו אלקים, שאלקים בגימטריה 'הטבע' שזה קשור לבריאה [כמו שמסביר מרן שר התורה הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א ב'תורת המקרא' “בראשית” את בריאת העולם בעניין זה] שה' ניסתר וצריך לגלותו, לקדש את הטבע). ומדרבנן הוסיפו כח לחייב לתקן גם כשאין רוב ישראל באדמתם, שזה מכח היהודים שבא"י, ע"י חיזוק הקדושה בזה, שזהו כח רבנן לתקן תקנות ולהוסיף קדושה בעולם. ופירות הפקר אין בהם דין תרו"מ, כיון שאינם של ישראל בכדי שיתקנם בכח קשר קדושתו, וכן בעץ הדעת החטא היה בשימושו של אדם, כשניתן לו כל העצים חוץ מעץ הדעת, ולכן כנגדו זה חל דווקא בעניין של בעלות (ולכן גם חל דווקא מזמן גמר מלאכת איסוף, כנגד רשותו של אדם הראשון בגן עדן).