ראה

"ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה " (יא, כו)

כשם שבשעת הרעה אתה זועק אליו מתוך הצרה: מה זאת עשה לך! כך הוי רואה בשעת הטובה כי מה' היא (ספר הפרשיות).

חיים של ברכה

יש הרבה אנשים שמצליחים מאד בעולם הזה בגשמיות ובכל זאת מרגישים בכל נפשם שרע להם, שבעצם יש להם הכל אבל אין להם כלום.

כי הנשמה – אין לה שום סיפוק והנאה מכל עניני העולם הזה הגשמיים. התענוג היחידי שלה, זה להתענג על ה'. להתענג על התפילה, על התורה, על כל דבר שבקדושה , כל דבר שמחבר אותנו אל ה'. שום דבר חומרי לא ממלא אותה כי היא נחצבה מכסא הכבוד.

אנחנו כל הזמן מתבלבלים מהקסמים של העולם הזה. יש לנו איזה דמיון שהתאוות זה התענוג הכי גדול אבל בסוף מבינים שזה מתוק רק מלמעלה אך בהמשך זה נהיה מר. כשאדם מחובר, כשהוא בדבקות, זה הגן עדן שלו. הוא אוהב את כולם, מסתכל בעיניים טובות על כולם, יש לו סבלנות לכולם, אף אחד לא מרגיז אותו, לא חסר לו כלום.

אנחנו צריכים לרצות את החיים בשביל לראות את האור האלוקי. צריך לסגור את העיניים הגשמיות כי רק אז זוכים לעיניים רוחניות, עיניים שרואות את האור של השם.

תאוות זה עונש. זה מקרר את הלב. זה מרחיק אותנו מה'. זה העונש הכי גדול שאפשר לתת ליהודי. שהוא מתקרר , שהוא נעשה קר לעבודת ה'. כמו שהשכר הכי גדול זה שמתקרבים אל ה', שרוצים וכוספים ומשתוקקים אל ה'.

יש עוד "ראה". "ראה , נתתי לפניך את החיים ואת הטוב, את המוות ואת הרע, ובחרת בחיים". וזה תמוה. צריכים להגיד לאדם לבחור בחיים? לא לבחור במוות? אלא סימן שפה בעולם הזה הכל הפוך. המוות נדמה לחיים והחיים למוות. הגשמיות והתאוות נדמים לאדם לחיים טובים! והחיים – התורה והקדושה נדמים למוות ח"ו. לכן אומרת התורה תיזהר! יכול להיות שמה שאתה חושב שזה חיים, זה בעצם מוות! תיזהר!

הליכה אחרי התאוות זה התאבדות רוחנית, זה להרוג את הנשמה, זה להפסיד גם את העולם הזה וגם את העולם הבא.

אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשה לך. למה צריך להגיד לנו את זה? הרי כבר אמרו לנו בעשרת הדברות "לא תעשה אלוהים אחרים על פני". אז למה עוד פעם? כי הקב"ה יודע כמה זה קשה, כמה הגוף שלנו עז והוא מחפש חיות מהתאוות, מהגאווה, מרכילות ולשון הרע במקום לקבל חיות מהקדושה, מהחיבור שלנו אל ה'.

חיים של ברכה הם חיים של התעוררות והתחדשות. בורא עולם נותן לנו בכל יום ויום הזדמנות חדשה. בכל יום ויום אדם יכול לעזוב את הרע ולהתחיל לבחור בטוב. לבחור בחיים.

שבת ראה מכריזה על כניסתו של חודש אלול. ההכרזה הזו עושה משהו לאנשים. מן חרדת קודש יורדת וממלאת חללו של עולם. רוח של התעוררות והתחדשות, רוח של התחלה חדשה מנשבת באויר. בלב כל יהודי, יהיה מי שיהיה ויהיו מעשיו אשר יהיו מורגשת איזשהיא התעוררות, איזה רצון לשוב בתשובה, להתחיל מחדש.

אדם מהרהר בתשובה, אז התשובה נוסכת עליו מן אור נקי, אור זך, וכל הדברים הלא טובים שהוא קלקל, הם לא יכולים לפגוע באור הזה, הם לא יכולים לגעת בתשובה כי התשובה היא למעלה מהכל.

הקריאה 'ראה' מעוררת אותנו לשים לב. 'ראה' זה עצור והתבונן. ימי הדין בפתח! העולם הזה הוא לא הפקר! על כל דבר אנחנו עתידים ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה וזה קצת מפחיד. רבי ישראל מסלנט זצ"ל היה מתעלף בשבת מברכין, כאשר היה שומע את החזן מכריז "ראש חודש אלול,,," וכן מסופר על גדולי עולם שבשבת מברכין של חודש אלול היו רועדים נפחדים ונרגשים בשומעם שחודש אלול הגיע. וסיפר הצדיק רבי משה מקארבין זצ"ל: בהיותו ילד, באחד מימי אלול, שיחק עם חבריו הילדים. לפתע פנתה אליו אחותו הבכורה ואמרה לו: "האם גם היום אתה משחק? הלא היום חודש אלול ואפילו הדגים שבים רועדים..." וסיים הצדיק: "ובשמעי זאת התחלתי לרעוד, ועד היום אני זוכר את הפחד הזה" (אמרות משה נא).

אבא רוצה רק טוב לילדים שלו. הוא לא עושה להם שום דבר רע בחיים. כשמתסכלים ככה על החיים, בעיניים של אמונה, הם הופכים להיות חיים מבורכים. מה שקרה לי זה לא עונש. זה גם לא איזה ביש מזל. אצל הקב"ה אין מושג כזה הענשה לשם עונש. בורא עולם עוסק בתיקון, וגם כשיש צורך להרוס, זה בא כדי לבנות. גם אם זה כואב לפעמים. צריך כל הזמן לדבר עם השם. ככל שיש לאדם יותר בעיות, קשיים, נסיונות, ככה הוא מחפש יותר את ה', כמו אדם שנמצא בחושך ומחפש את האור. כי לאן הוא יפנה? מי יעזור לו? החיפוש הזה מוליד קירבת ה' וזו הברכה האמיתית.

צריך כל הזמן לעבוד. לשמור על הזמן. לראות מול העיניים את התכלית. כי כשזוכרים שיש עולם הבא, חיים בעולם הזה כמו שצריך. יש כל כך הרבה מה לעשות פה שאין זמן לדבר על אחרים, לשמוע על אחרים, זה כבר לא לא מעניין. אדם רוצה להספיק עוד ועוד, אין לו זמן להרים את הראש.

מסופר על ה"שאגת אריה", שלפני פטירתו נכנסו אנשי החברה קדישא ובקשו אותו לומר ודוי והוא אמר להם: "אין לי מה לחזור בתשובה , לא היה לי זמן לעשות עבירות, כל הזמן למדתי בלי הפסקה". הזמן זה הדבר הכי יקר בעולם וכשיודעים לנצל אותו ולשמור עליו רואים הרבה ברכה בחיים.

הכל כתוב והכל מתוכנן, זה המסלול שהנשמות שלנו צריכות לעבור כדי להגיע לבירורים שלנו, אנחנו לא יכולים לברוח מזה. הקב"ה לא מחכה מאיתנו שאנחנו נביא את התיקון השלם. הוא רוצה מאתנו את ההתעוררות שלנו לקראתו, אנחנו רוצים להיות משכן לכבודך, משכן לאור האלוקי, אנחנו מתביישים בתאוות שלנו, אנחנו מצטערים על כל דבר שאנחנו נופלים בו, אם זה בכל מיני מחשבות לא טובות, אם זה בהקפדות על הזולת, אם זה בעצבות שהיא האוייב הכי גדול, כל דבר שקורה לי זה בירורים והקב"ה לא כועס עלינו, הוא רק רוצה שנתחיל כל פעם מחדש, שנתחבר מחדש.

כל אחד מקבל פה את המכות שלו. אך אחד לא מתחמק מהן. בלי מכות לא היה לנו כלי לקבל שום אור בעולם. בלי מכות אדם נשאר תקוע, הוא לא יכול לקבל שום אור. אנחנו צריכים לנשק את המכות שאנחנו מקבלים. אנחנו צריכים לנשק את המקל שמרביץ לנו, את כל הצרות שיש לנו, המכות שמקבלים זה לא טעות, זה לא פספוס, זה לא מזל רע, זה בדיוק המסלול שאנחנו צריכים לעבור בו. אם אין בכיות אין שירות.

הקב"ה יש לו הרבה סבלנות בשבילנו. מחכה שנדע ממנו, שנכיר אותו, ואי אפשר לדעת מה', אי אפשר להכיר את ה' אלא דרך צרות ויסורים. מפה רוצה הקב"ה שנמצא את השמחה שלנו, הוא לא רוצה שיהיה לנו הכל. אנחנו בוכים ומבקשים מה' שיהיה לי, שיהיה לי, שיהיה לי, אבל אם יהיה לך ויהיה לך, אז לי כבר לא יהיה אצלך מקום בלב. בשביל מה בראתי את העולם? שיהיה לך כל כך הרבה? שיהיו לך כל כך הרבה הצלחות? שהכל ילך לך? שמכל הכיוונים יהיה לך כל כך נפלא? בראתי את העולם כדי שתמליכו אותי, כדי שתחפשו אותי, כדי שתדעו שיש רק ה' בעולם ואליו צריך לפנות, זאת הברכה הכי גדולה שלך, שאתה לומד לחיות עם הקב"ה.

יש משפט שצריך להגיד אותו כמה שיותר, כל יום לא רק בחודש אלול. "שבתי בבית ה' כל ימי חיי". שבכל מקום שאני נמצא , שם זה בית ה'. לא איכפת לי כלום, רק להיות קרוב לה'. איך עושים את זה? איך מזמינים את השכינה אלינו הביתה ולא נותנים לה לברוח? ע"י שמוותרים, ע"י שמרחמים, ע"י שמתפעלים מהשני, רואים את המעלות שלו, ע"י שמודים על כל מה שעושים עבורנו, ע"י שלא מעירים הערות ואף פעם לא צועקים. וכמו בבית, כך בחוץ רק עין טובה, אין מדרגה יותר גבוהה מזה. אי אפשר להבין מה זה הכוח הזה להחליט שלא איכפת לי מכלום, ומעביר על מדותיו, וסולח על הכל ואוהב את כולם.

מתי זה הכי קשה? כשמדובר באדם שפגע בך, אז יצר הנקם בוער. לעזור לו? מה פתאום! צריך לרחם, לאהוב ולהיטיב גם למי שעשה לך רע, גם למי שהסב לך יסורים. זאת נקודת המבחן של האדם, אם הוא עובד לתועלת עצמו או לשם שמים. אדם צריך להחליט: אני רוצה לעבור את החיים האלה בלי לפגוע בשום בריה! אפילו מי שפוגע בי. אני לא אפגע בו ולא אצער אותו, אדרבא, אסלח ואמחל לו.

אתה מבקש מה' רחמים? אתה מבקש שהקב"ה יסלח לך? תרחם על בני אדם ותסלח להם. אם ככה תעשה, הקב"ה יעבור מכיסא דין לכסא רחמים, ידון אותך על כסא רחמים. מידה כנגד מידה. אתה בעצמך מחליט על איזה כסא ישב הקב"ה ביום הדין כשהוא ידון במקרה שלך.

אתה עושה חסד לאחרים, למעשה אתה עושה לעצמך. כל פסיעה שאדם פוסע עבור הזולת, הוא חוסך בכך אלף פסיעות עבור עצמו. (רבי ש. גולדמן מזועהיל זצ"ל)

אחד הדברים שיכולים לצער בני אדם זה שאתה לא מחייך אליהם. כי כשאתה לא מחייך לאדם הוא מייד מתחיל לחשוב "למה הוא לא מחייך אלי"? "מה עשיתי לו"? יש אנשים שאתה לא מחייך אליהם הם כבר שבורים מזה. הבריות רוצות לראות פנים מחייכות.

יש אנשים שהולכים עם פנים כאלה קשות והם לא מרגישים מה הם עושים. נתנו לך פנים שתחייך לשני. אתה יודע מה כל אחד עובר? הוא יראה חיוך אתה יודע מה זה יעשה לו? תחייך, אז גם הקב"ה יחייך. מידה כנגד מידה.

מה זה הקינאה הזו שאנחנו סובלים כשאחרים מצליחים, שהולך להם טוב, שהם שמחים. אם תפרגן, תשמח בהצלחה של השני, ה' ישלח לך את ההצלחה שלך.

כמה צריך לשמור על הכבוד של השני. הכבוד זה אור הפנים. כשפוגעים בכבודו של אדם, הצבע נעלם לו מהפנים. אדם עכשיו ביזו אותו, הוא מת.

ה' ירחם מה שקורה כשאדם מבזה את השני. אין לו חלק לעולם הבא. הוא כמו שופך דמים. בני זוג צריכים לכבד אחד את השני. ואת הילדים שלהם, ואת השכנים שלהם, לתת כבוד לכל הסביבה. אסור לשכוח שכל יהודי הוא חלק מהשכינה הקדושה. זה לא ישוער בכלל כמה שזה נורא לבייש יהודי. כמו שאומרים חז"ל, מוטב שתתבטל תורה ואל יבוש יהודי. מוטב שבית המקדש לא יבנה אם חס וחלילה יגרום הדבר עלבון או בושה לאיש יהודי.

התורה הקדושה בפרשת השבוע מדגישה ומכפילה את החשיבות של המצוות שבין אדם לחברו. עשור תעשר. שמוע תשמע. נתון תתן. הענק תעניק, פתוח תפתח (את ידך)...

תכלית היופי, כשהאדם הוא בבחינת נותן ולא בבחינת מקבל. אין דבר שיכול לקרב אותנו אל ה' יותר מאהבת הבריות, מחיים של נתינה וחסד. כשככה יהודי חי, הוא זוכה להיות מקושר ודבוק בהקב"ה, הוא חש כמי שמצוי בתוך הברכה עצמה. לכבד, לא לבייש שום אדם, ולהיזהר, להיזהר מליצנות. כמו בסיפור הבא:

איפה הנעל השמאלית?

תמוז תשע"ד

נו באמת, אף אחד לא יכול להפנות אצבע מאשימה ולומר שמצב רוחו השפוף של הנער היקר היקר מושיק שוטנבלום, נובע חלילה מלחץ לימודים או היתקלות בלתי צפוייה עם המשגיח נעים הסבר הרב גבריאל אפשטיין. ובכלל, שוטנבלום בן ה13.5 הוא מן הטובים והמתמידים בישיבה הקטנה, ושמו הטוב כבש את היכלה ושגור תדיר בהערכה רבה בפי ראשיה. אלא שענן העצב שעטף אותו היה ניכר לעין... יותר מדי ניכר לעין.

כל מי שהביט בפניו של מושיק היקר, קלט שהנ"ל עצוב, נכה רוח, ולא מוצא את עצמו. כן, הוא הגיע לתפילות בזמן, שקד על הגמרא עם ידידו החברותא נתן אסמלם, אבל היו כמה דקות או שניות בהה בחלל כמו מחפש משהו, כמו ניזכר במשהו.

כשהרב אפשטיין המשגיח עדכן את ראש הישיבה בנדון, נתקעו אישוניו של הרב נחמיה מינסק בפניו האפורות של מושיק וסרקו אותם ישר והפוך. "אתה צודק הבחור מתוח, מבוהל, משהו מייסר אותו. אי אפשר להתעלם מכך... או.קיי. אפשטיין יצא לדרך. אם מדובר בבעיה ברת טיפול אשמח לשמוע שענן העצבות התפוגג ממנו, ואם לא, אז אני כאן".

כימיה גדולה לא חיברה בין בחור הישיבה הצעיר שוטנבלום למשגיח שלו אפשטיין, כך ששיחת הנימוסין בין השניים, לא התעלתה על עצמה יותר מאשר קומץ משפטים לא מחייבים: הכל בסדר כבוד הרב, לא חסר לי כלום, באמת שלא... אולי לא ישנתי טוב? יכול להיות, אלך לישון מוקדם... לא לא, שום דבר אינו מעיב עלי...".

משהו קורה. בהחלט קורה.

ראש הישיבה נחמיה מינסק נזעק אל הדגל. הוא ביקש לקרוא לשוטנבלום למשרדו. בצעדים איטיים וכושלים קלות נכנס התלמיד והתיישב מול רבו, עיניו שמוטות אל השולחן הארוך,עליו מונחים ערימות ספרי קודש, מנורת לילה מיושנת וכמה עפרונות.

הרב מינסק חיטט במגירה והוציא משם סוכריית מנטה. "מושיק, אינני נוהג לכבד במנטה את אורחיי, אבל אתה אורח מיוחד, קח מנטה ותברך עליה. גם אתה אוהב סוכריות מנטה?" חייך הראש ישיבה מבין אישוניו.

מושיק נטל את הסוכריה מיד רבו והניחה לצידו. "אוהב, אוהב" הפטיר בלחש. "אולי תשתה משהו?" הציע ראש הישיבה ושלף מן המקרר הקטן חצי בקבוק מיץ תפוזים ומזג לכוס פלסטיק.

"אני שומע" חרץ בקול חד הרב מינסק את האוירה העגמומית "אני שומע". פרוש הדברים ידוע לי שאתה עצוב, מתוח מיוסר, מבוהל, ועכשיו אני ממתין להסבר מבלי הקדמות ושאר ירקות.

שתיקה ארוכה. נו, לך תספר לראש הישיבה...

"זה חלום..." לחש "זה... חלום".

"חלום?" פער ראש הישיבה עיניים חקרניות, "הרי אנחנו לא טיפוסים של פנטסיות ובאבות ואמונות תפלות...,. "חלום... כן חלום" זקף מושיק את ראשו. "חלום מבהיל". "אני שומע!" חזר הרב מינסק על הודעתו.

פרק ב

שבת פרשת זכור. אדר תשס"ח.

הכהן פישל קלמן כהנוביץ נקרא לשמש חזן של תפילת שחרית. הוא צעד באיטיות לדוכן, עטור תפילין ועטוף בטליתו הבוהקת ואמר קדיש.

הו,הו, פישל קלמן אהב את תפקיד שליח הציבור, ויותר אהב ונהנה להשיל את נעליו מעל רגליו ומן הדוכן לברך בנועם שיח, את שארית ישראל בברכת הכהנים, בעוד אחיו הכהנים ניצבים להם סמוך ונראה לארון הקודש. "וישם לך שלום" היה זה סוג של אקט מלאכותי, שהוסיף המון כבוד והערכה פנימית ליהודי היקר הזה, שעסק רוב זמנו במכירת כלי בית בחנותו הקטנה הסמוכה לכיכר המרכזית של העיר. אבל כאן, על גבי הדוכן הוא חזן וגם כהן.

בית הכנסת היה מלא מפה לפה, וברכת הכהנים כלל לא הקרינה אוירה פורימית אלא רצינות ראוייה, כיאה לקהילה של בני תורה. אחרי הברכה הוא הסתובב מזרחה, והכניס רגלו לנעלו הימנית בעוד עינו בולשת ומתחקה אחרי הנעל השמאלית. זו, נעבעך, פשוט התנדפה לה. הוא עסק עוד כמה שניות בנפנוף רגלו השמאלית במישוש חסר סיכוי של השטיח שמתחת לדוכן, אך שומכלום השמאלית איננה!!!

"נו,נו,נו"סנטו בו המתפללים שימשיך, והוא המשיך לא לפני שגל צונאמי של כעס אדיר מימדים פילח אל ליבו וקרביו, מאיים לכלות את סביבתו. "איפה הנעל?, שאג כהנוביץ אחרי "קדיש תתקבל" מי לקח לי את הנעל, אני ממש מקפיד על כך...". למותר לציין, שהכהן בנעלו הימנית היחידה הפך לבדיחה משעשעת מצד הילדים שהתגלגלו מצחוק, ופה ושם ניתן היה להבחין בחיוכים דקיקים של מתפללים שניסו לשוות לעצמם – איכשהו- ארשת רצינית.

מה שהתחולל בסיום התפילה היתה צרמוניה פורימית ומשעשעת מחד, אבל רצינית ועצובה מאידך. כהנוביץ קיפל טליתו ותפילין ויצא סר וזעוף, גביני עיניו רוטטים להם ואישוניו מפזרים גיצים של נקמה. אבל במי?

רק במוצאי פורים הונחה נעלו של פישל קלמן כהנוביץ סמוך לכסאו הקבוע. אך הוא לא היה שם כדי להנות מהשבת האבידה, כביכול.

הוא פשוט החליט לנטוש את הקהילה. הם לא יעשו ממנו צחוק.

פרק ג

ראש הישיבה פער את פיו, "אתה רציני מושיק? המנוח ברוך מרדכי קופילמנייץ הופיע שלוש פעמים בחלום שלך?"

"כן, כבוד הרב, והוא ציווה עלי מפורשות לגשת לארבעת הבנים שלו ולהורות להם שיתלוו אלי, אחרת פישל קלמן כהנוביץ, זה עם הנעל, לא יסלח. לאמיתו של דבר אינני מכיר את בניו ואינני יודע היכן הם גרים. הייתי אז בסך הכל ילד קטן... הגענו לשעונה כחודשיים שלושה לפני...".

"מושיק חזור לסדר, אחרי ערבית אנחנו יוצאים למשימה. אני אאתר את בניו, נקרא גם לאביך, ונשתדל לרצות את המנוח... זה מריח חלום אמיתי:" סיכם הרב מינסק.

פרק ד

"הרב לוי שלום. שמי יעקב, אבינו המנוח ברוך מרדכי קופילמיינץ ז"ל היה מתפלל קבוע של הקהילה ההיא. מספר שנים קודם פטירתו (בגיל צעיר יחסית) הוא נכח בתפילת השחר של פרשת "זכור". הוא הכיר היטב את החזן פישל קלמן כהנוביץ, ושררו ביניהם יחסי ידידות משופרים למדי. אל תשאל איך למה כמה ומדוע, אבל עקב יום הפורים המתקרב ובא, ולנוכח מחיית עמלק שתגיע עם קריאת "זכור" נחתה עליו רוח של קונדסות ושובבות. הוא סימן לילד אחד, לסחוב את נעלו של החזן הכהן ולהחביאה במטבח בית הכנסת. הזאטוט ביצע את התרגיל בשמחה ולאחר מבצע העלמת הנעל הוא התיישב עם חבריו והביט במחזה. כהנוביץ זעם, אפילו מאד, הוא נמלט מבית הכנסת, ובליבו הקפדה.

"כשראש הישיבה הרב מינסק ביקש ממני ומשלושת אחיי להצטרף אליו לפגישה עם פישל קלמן כהנוביץ, חשבנו שהוא מתלוצץ, אבל הוא המתיק סוד.

"כדאי שתאסוף את אחיך ותמתין לי מול הבית של כהנוביץ... מדובר בפיקוח נפש".

"הגענו ארבעתנו והמתנו. כעבור רבע שעה עצרה מכונית ממנה ירדה ראש הישיבה הרב מינסק ולצידו נער בן ישיבה חמור סבר. "עלו אחרי" ביקש ראש הישיבה. דפקנו על הדלת, ופתח אותה לא פחות ולא יותר פישל קלמן. "כן, מה אוכל לעזור לכם?" הוא חייך וסימן לנו להיכנס. "מושיק, תספר לאדון הנכבד במה מדובר" ביקש ראש הישיבה. "אדון כהנוביץ, באתי לבקש ממך סליחה... כזכור לך לפני מספר שנים נעלמה לך הנעל השמאלית בפרשת 'זכור'.. אני העלמתי אותה" סיפר מושיק. "יפה מאד לבקש סליחה, רטן כהנוביץ, והרצין "אבל מה עושים פה הבנים של ברוך מרדכי קופילמיינץ. מה הם קשורים לסיפור הזה?" "לא באתי בחינם" הסביר הנער "בשבועיים האחרונים הופיע בחלומי שלוש פעמים המנוח ברוך מרדכי קופילמיינץ, ודרש ממני לבוא אליך ולהתנצל, יחד עם ארבעת בניו...".

ידעתי שזה הוא!!!" ניתר כהנוביץ ממקומו וכמה טיפות זיעה כעסניות ניתזו ממצחו. "לא סולח לו!!! לא סולח לקופילמיינץ, עד יום מותי לא אסלח לו על הביזיון הפומבי שהוא עשה לי בשבת 'זכור'... הוא זה שפיתה אותך לגנוב לי את הנעל השמאלית והפך אותי לסיר לחץ מבעבע מעצבים. בגללו נטשתי את הקהילה, לא- סולח - לו!!!"

כהנוביץ התיישב על הספה מזיע, נושף ושואף. "אדון כהנוביץ, המשיך מושיק לספר "קופילמיינץ ממש בכה בחלום. הוא אמר לי שבבית דין של מעלה לא מתייחסים בזלזול למעשה הזה, ומה שנראה כאן מצחיק ומשעשע, שם הדין מתוח נורא נוראות... אנא סלח לו" התחנן הנער.

"ר' לוי, אחזה בנו צמרמורת ממש, וחרדת דין עטפה אותנו. כמה ענק הוא עומק הדין! אבא שלנו כנראה מתייסר בשמים בשביל מעשה קונדס שכזה... כששמענו את דבר המעשה, התחננו שוב ושוב בפני כהנוביץ "רחם על אבא שלנו, כאבך כאבנו... ראה כי גם בית דין של מעלה ריחם עליו ואיפשר לו לבקש סליחה... נו ואם הם מרחמים אתה לא תרחם?!".

כהנוביץ ביקש את סליחתנו וביקש שנשוחח עמו רק כעבור מספר ימים, כי מלאכת מיגור ההקפדה אינה קלה עליו, ולא מילתה זוטרא היא. רק אחרי כשבוע ימים, שמענו ממנו סוף סוף "הצלחתי למחול, מחיתי את הבדל האחרון של הקפידה...".

תפילה

רבונו של עולם

זכה אותי להודות על כל מה שעושים עבורי בבית, יום יום, עשרות שנים, במסירות נפש שלא תתואר.

אומנם אני יודע להעריך ואומר מדי פעם תודה, בעיקר על האוכל, אך מה עם הבגדים הנקיים המגוהצים והמקופלים בארון? והבית הנקי והמצוחצח? והשבתות הקדושות? ועוד כל כך הרבה דברים קטנים וגדולים שמקבלים אותם כמובן מאליו.

רבונו של עולם, תעזור לי לא להפסיק להודות לאדם היחיד בעולם שמוכן למסור נפשו עלי.

רבונו של עולם

זכה אותי להתחזק באמונה שכל דבר, קטן וגדול, כל דבר שקורה לי, זה הכל בהשגחה פרטית מדוייקת, זה ככה אתה רצית.

כל מה שמתעכב, שמשתבש, ממש מתהפך לי מול העיניים, כל מה שקורה ההיפך בדיוק ממה שהתפללתי וביקשתי, כל מה שגורם לי להתעצבן, לדאוג, לפול לרוחי, כל מה שגורם לי אכזבה, ואני מאשים את עצמי או את אחרים, על הכל להגיד את שלושת המילים "הגדולות" האלה, שמסדרות הכל, ומרגיעות את כולם, "ככה השם רצה". ואין מה לכעוס, ואין מה להצטער, ואין מה לפול ברוחנו. יש מי שמנהל את כל העניינים והכל הכל נעשה לטובתנו. גם אם זה נראה לכאורה ההיפך.

רבונו של עולם

זכה אותי להתחזק בלימוד כף זכות, בלהסתכל במבט חיובי על כל אדם. ולפני שאני מאשים מישהו על מה שעשה לי או היה צריך לעשות ולא עשה, לזכור שאני לא יודע כלום. לא יודע באיזה מצב הוא נמצא, ומה עובר עליו, ולא יודע את כל הפרטים, לא רואה את כל התמונה, אז איך אני יכול להעיז להגיד משהו אם אני לא יודע כלום?! הרי כל כך הרבה פעמים כעסתי, דברתי, וכשהתבררה התמונה ראיתי כמה אני טועה, כמה אני באמת לא יודע כלום על השני. רבונו של עולם, תעזור לי ללמד כף זכות ולחשוב טוב על כל אדם. כי כשחיים ככה, זה איכות חיים.