בס"ד                                                   ערש"ק                                                    כ"ב  באב  תשע"ו

                                     ליקוטי אור - בפרשה - עקב

  " וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת

   הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ   "(ז, יב)

הפסוק החותם את הפרשה הקודמת מציין שיש לשמור 'את המצווה' 'את החוקים' 'ואת המשפטים' על פי

ציווי ה' יתברך, כאשר השכר בגינם הוא לעולם הבא, כמו שנאמר: 'היום לעשותם', ופירש רש"י ז"ל: 'היום

לעשותם' - 'ולמחר לעולם הבא ליטול שכרם'. והנה, כבר הקשו המפרשים על הפלא שפרשתנו תולה את

התנאי שבו ישמור ה' את הברית והחסד שנשבע לאבותינו הקדושים, דווקא בשמירה ועשיית 'המשפטים',

ללא אזכור המצוות והחוקים כנ"ל. דהיינו, שאם תשמור ותעשה את המשפטים האלה תזכה לבני חיי ומזוני,

שנאמר (שם, י"ג): "וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ", כלומר מאהבתו אליך שאתה שומר את הדין והולך בדרכיו תזכה לחיים

טובים, "וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי-בִטְנְךָ" היינו תזכה לבנים ולבני בנים ההולכים בדרך הישר, "וּפְרִי-אַדְמָתֶךָ" וכו',

היינו תזכה שה' יתברך ישפיע עליך פרנסה, והברכה תשרה במעונך, וכן חלילה להפך, חס ושלום.

מכאן רואים, שאף על פי שאמרו חז"ל (קידושין לט): שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ה' הטוב לכל משפיע טוב

על האדם עוד בעולם הזה, ונותן לכל אחד ואחד כפרי מעלליו, ובהתאם למעשיו. ואם כן, איך נותן לו שכר

בעולם הזה? אלא נראה ליישב את הקושיה הנ"ל, על פי מה שדרשו חז"ל (דב"ר פ"ז, א): מצוות שאתם עושים

- מפרותיהן אתם אוכלים עכשיו, אבל שכרו (הקרן) בעקב (בסוף היינו בעולם הבא) אני נותן לכם. היינו, למרות

ששכר מצווה בעולם הזה אין, דהיינו שכר רוחני והוא התענגות הנשמה מזיו השכינה, אבל שכר גשמי שהוא

בחינת פרות הקרן, בחינת בני חיי ומזוני, יש בעולם הזה ואפשר שיינתן לאדם, כמובא במקרא כאמור לעיל.

ולכן תדע, כמו שכל אבא רוצה שיהיה לבניו טוב באמת, כך אבינו מלכנו אב הרחמן, רוצה להשפיע עלינו רק

טוב, כמו שכתוב (תהילים לא): "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ", 'טוּבְךָ' בעולם הזה, 'אֲשֶׁר צָפַנְתָּ' בעולם

הבא, שכן האל הנאמן לשלם שכר לישראל, אבל בתנאי שנשמור ונקיים את המצוות, כנ"ל.

בכל אופן, עדיין אנחנו צריכים להבין, מה הטעם שתלה את התנאי לטוב בעולם הזה כנ"ל, בעיקר דווקא על

ידי שמירת המשפטים ולא המצוות והחוקים. מה עוד, שאמרו חז"ל (מו"ק כח): בני חיי ומזוני - לאו בזכותא

תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא, ואם כך מתעצמת לה השאלה, כי כביכול כל הדברים הללו, אינם

תלויים בשמירת ועשיית המשפטים, ואף לא בזכויותיו של האדם, אלא במזלא תליא, דהיינו במזל העליון.  

ונראה להקדים להסבר, את מה שזיכנו השם לבאר בפרשת משפטים (עיין שם בהרחבה), כי ברגע שנבין את

מהות המשפטים, יהיה אפשר לתרץ את השאלה הנ"ל. ודע, שהמשפטים מורים על הדינים, ובעיקר בדינים

שבין אדם לחברו, וכאשר בני אדם לא שומרים את המשפטים באים עליהם ייסורים, כי נעשה להם משפט

מלמעלה, בבחינת מידה כנגד מידה. ולפיכך, המשפטים הם בבחינת ייסורים, ואם מקבלם באהבה, כלומר

מצדיק עליו את המשפט היינו את הדין, על ידי כך זוכה לישועה וברכה במעשיו, כמו שדרשו חז"ל  (דב"ר ג, ד):

כל מה שישראל אוכלים בעולם הזה, בכוח הייסורים שהן באין עליהם, היינו המדרש מתרץ את הסיבה לטוב

הגשמי כנ"ל, בקבלת הייסורים באהבה. אבל אפשר שהאדם יחסוך את המשפט מלמעלה, וזה ע"י שיקדים

משפט צדק על פי דעת תורה פה למטה, ובכך יחסוך את הדינים שהם בחינת ייסורים כנ"ל, וע"י כך ממילא

ישכון השלום לבטח בין בני האדם, וה' הטוב ישמרם מכל רע. ולא רק זו אף גם זו, היינו יהפוך לך את הדין

להיות החסד אשר נשבע לאבותיך.

ובאמת אם נתבונן, נראה שהדרך הטובה ביותר לעלות במסילה לשמור ולעשות את המצוות והחוקים מתוך

שמחה ואהבת ה' יתברך, היא על ידי שמירת המשפטים כראוי, כי הם בעצם מעידים על מידותיו של האדם,

כפי שמסיק המדרש: מאמונתו של בשר ודם אתה יודע אמונתו של הקב"ה (עיין דב"ר ג, ג.), ועוד דרשו חז"ל (שם,

ד): שלושה מדות טובות יש ביד ישראל, ואלו הן: ביישנים, ורחמנים, וגומלי חסדים. כי עיקר רצון ה' יתברך,

שבני האדם ילמדו מהתורה איך לחיות בשלום אחווה ורעות, ויטיבו זה עם זה, כי אין לך כלי שמחזיק ברכה

יותר מן השלום (ירושלמי י"ז:).

וכל זה אפשר לדקדק מהמדרש (תנחומא ב): שתי מצוות גילה הקדוש ברוך הוא מתן שכרן, אחת קלה שבקלות,

ואחת חמורה שבחמורות. ואלו הן: קלה שבקלות, שלוח הקן, ושם כתיב: והארכת ימים (דבר' כב, ז). וחמורה

שבחמורות, כבוד אב ואם, שבו כתיב: למען יאריכון ימיך (שם ה, טז), הרי הן שווין במתן שכרן מעולם הזה.

ומה אם דבר שהוא פריעת בעל חוב, כתוב בו אריכות ימים וכו'. דבר שהוא הפסד ממון וחסרון נפשות, על

אחת כמה וכמה, היינו רצה לרמוז שמי ששומר את המשפטים כנדרש, אינו גורם לחברו הפסד ממון וחסרון

נפשות, וגם אם נגרם חלילה וחס, מיד מתקן בחינת מידה כנגד מידה, ועל ידי זה זוכה לשכר הטוב הגשמי,

בבחינת: בני חיי ומזוני, עוד בעולם הזה.

ועל לפי דברנו, אפשר לתרץ את הקושיה שלעיל כאחד, כי נראה שהמזל העליון אינו מושפע משמירת קיום

המצוות והחוקים שבין אדם למקום, אלא דייקא מאלה המשפטים, שהם לרוב הדינים שבין אדם לחברו, כי

כאשר אדם שומר את המשפטים כנ"ל, ע"י כך אינו פוגע או ומזיק לנפשות ולממון של חברו, ששניהם באים

מאותו מקום עליון שהוא המזל העליון, כידוע. נמצא, שהנפשות והממון הם בחינת בני חיי ומזוני כנ"ל, וע"י

שהוא שופט את עצמו על פי דעת תורה כנ"ל, הוא יכול להגביר את החלק של המזל שלו, השייך לו מאותו

מזלא העליון. וזה דייקא שהתנה את בני חיי ומזוני כנ"ל במשפטים ולא בחוקים ובמצוות, כי על ידי ששומרם

ועושם, באופן שכתבנו למעלה, יש באפשרותו להטיב את מזלו העליון, או להפך חלילה וחס.

ומובא בספרי (כאן): פרשה זו נאמרה לישראל בשעה שיצאו ממצרים, שהיו אומרים שמא לא ניכנס לארץ יפה

כזו, אמר להם הקב"ה: כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתהּ (ארץ ישראל) משובחת הימנה (ממצרים) וכו', ע"ש.

אומנם, ידוע שאין מוקדם ומאוחר בתורה, אך צריך להבין מה הטעם שפרשה זו מוקמה דווקא בספר דברים

שהוא 'משנה תורה', בעוד שרוב הפרשות שבו נאמרו ממש בטרם הכניסה לארץ ישראל. ונראה לומר אולי

בסייעתא דשמיא, שיש ב' טעמים לדבר שמשלימים זה את זה: האחד שייך לאותם האנשים שנשארו מדור

המדבר שלבסוף נכנס לארץ ישראל, למרות שה' יתברך התחייב שהם לא ייכנסו. והשני הוא לדור שיהיה

בסוף כל הדורות לפני ביאת גואל צדק, כפי שנבאר לקמן אי"ה.

והטעם האחד הוא שמכיוון שהעם האמין למרגלים כאשר הוציאו דיבת הארץ, נגזרה גזירה על דור המדבר

שלא ייכנסו לארץ ישראל, ועונשם היה שבכל שנה בני ישראל במדבר היו חופרים לעצמם קברים בט' באב

וישנים בתוכם, ומי שהיה בו נפש חיים היה קם ויוצא, והבין שקיבל עוד שנה לחיות. ובשנת הארבעים שנה

עמדו הנותרים כולן חיים וחשבו אולי שטעו בתאריך. ועל כן, המשיכו להיכנס לקברים בלילות שלאחר מכן,

עד ט"ו באב בו נתמלאה הלבנה, והבינו שהסתיימה גזירת הארבעים שנה. ויש לשאול, שהרי לכאורה לא

היה צריך לחפור עוד לאחר ט' באב, שהרי אם נדקדק בדברי רש"י בגמרא (תענית ל.), נראה שלא יצא הכרוז

לומר להם לחפור, והם חפרו מרצונם ודעתם עד ט"ו באב, ומכאן רעיה שהצדיקו עליהם את הדין כנ"ל, ועשו

תשובה מאהבה, ולכן הזדונות היינו הבכייה לחינם, לא נהפכו לשגגות אלא לזכויות, שהרי על שגגות עדיין

באים ייסורים, ולכן לא היו נכנסים. ועל כן, הותר להם לבסוף להיכנס לראות את הארץ המובטחת, ארץ זבת

חלב ודבש. ועל זה אמרו חז"ל (תענית לב): לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב - יום שכלו בו מתי

מדבר, לפיכך יום טוב הוא (רש"י שם).

ואפשר, שעל פי זה יובן הטעם למה פרשה זו מוקמה דייקא כאן, למרות שנאמרה עוד שיצאו ממצרים, כי

היא תצא תמיד בשבת שלאחר ט"ו באב, שבו כלו מתי מדבר, אשר לא זכו לראות את ארץ הקודש, וזאת

הפרשה תהיה בבחינת זיכרון בספר, מידי שנה בשנה לישראל, בשביל שלא לחזור על אותה טעות שטעו

דור המדבר שהאמינו בדיבת הארץ כנ"ל, שהרי היא מדברת בהרחבה בשבחה ובמעלתה של ארץ ישראל,

כמו שנאמר (דברים ח, ז-ט): "ארץ טובה ארץ נחלי מים וכו', ארץ חיטה ושעורה וכו' ארץ זית שמן ודבש,

ארץ אשר לא במסכנת תאכל-בהּ לחם", ובה נמצאת ההשגחה הפרטית העליונה כל השנה, כמו שכתוב

(שם, י"ב): "עיני ה' אלקיך בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה", וזאת בהתאם למעשיו של האדם, ובעיקר

שמירת המשפטים, כמו שכתבנו למעלה. ועל ידי זיכרון מעלותיה של ארץ ישראל, הם בעצם מתקנים את

שורש חטא המרגלים, כאמור.

ואילו הטעם השני מתחבר ומשלים את קודמו, כי הוא מכוון לדור שיהיה בסוף כל הדורות, דהיינו בתקופת

אחרית הימים, שהיא נקראת בלשון חז"ל (סוטה מט): עקבתא דמשיחא, כי הדורות האחרונים הם בבחינת

עקב שהוא סוף הגוף. וכמובא בשם רבינו האר"י זצ"ל (בשער המצוות פ' ראה): שהגלות האחרונה, שהיא לאחר

שתוקנו כל האיברים, ונשאר לתקן את הרגליים ולבסוף את העקבים של הרגליים, וברגליים יש התגברות

של החיצוניים והבירור של הקדושה הוא קשה וכו', עכד"ק. וזאת הסיבה שקשה לנו מאוד להיות שמחים

באמת בשמירה ועשיית המצוות, ובפרט בדורנו, שנראה שאיבדנו קצת את הרגש בלב בעבודת ה', ואנחנו

כשיכורים מטרדות היום.

כי ע"י התגברות הקליפות התגברו הייסורים, ותתעצם העצבות כמו שרואים בחוש ממש, שכל אחד ואחד

עובר עליו מה שעובר עליו: בפרנסה, בבריאות, ילדים וכן על זה הדרך. וזהו שדרשו חז"ל (דב"ר  ג, ב): מהו

על אדום (היא הגלות האחרונה) אשליך נעלי? אמר הקב"ה: הכל מוכן לעשות תשובה ואני דורך גיתה של

אדום בעקב רגלי, אימתי? אמר הקב"ה לישראל: בני! אני מביא עליכם ייסורין עד שתכינו את לבבכם אצלי

וכו', ועד היכן אני מייסר אתכם? עד שתשמרואת מצוותיי עד העקב. וייתכן לומר שלזה רמז רש"י באומרו:

'מצוות שאדם דש בעקביו', דש דייקא רמז לבחינה של מלאכת דש, אשר בה מוציאים את הקליפה מגרעין

החיטה על ידי דבר קשה שלוחץ על הגרעין. וזה בחינת דור עקבתא דמשיחא כנ"ל, כלומר שיהיה קשה

לברור את הגרעין, בחינת הקדושה שבתוך הקליפה, שהרי יגברו 'המשפטים' היינו הדינים, שהם בחינת

ייסורים, כאמור לעיל.

וזה הטעם שפרשת עקב ממוקמת דייקא במקום ובזמן הזה, היינו בספר דברים ובשבת שלאחר ט"ו באב,

כי אם נתבונן נראה שפרשה זו היא בבחינת עקב, דהיינו סוף השנה, כלומר ארבעים יום לפני ראש השנה

שהוא יום הדין, ואלו הארבעים יום שלפני יום הדין, הם בבחינת 'יום לשנה' בגזירת דור המדבר, כנודע.

ואפשר אולי, שהדור האחרון כנ"ל, הוא בחינת הדור האחרון של מתי מדבר, היינו שעשה תשובה מאהבה,

ובכך זכה שלא רק נמנעו ממנו הייסורים, אלא גם זכה לראות את ארץ הקודש, כנ"ל. כי רצה לרמוז ולעורר

אותנו לעשות תשובה, והנכון הוא לעשות תשובה מאהבה ושמחה, כמו שכתוב (דברים כח): "תחת אשר לא

עבדת את ה' אלקיך בשמחה וטוב לבב", שהרי קיום המצוות ללא שמחה הם בבחינת 'מת מצווה', היינו

כלֹא עשה. שבידוע, שלא דומה מי שעובד את ה' מתוך יראה למי שעובד את ה' מתוך אהבה, כי על ידי

תשובה מיראה נהפכים העברות לשגגות, וייסורים יכולים לבוא, רחמנא ליצלן. אך על ידי תשובה מאהבה,

עברות נהפכים לזכויות, ובכך בעצם אפשר שיימנעו הייסורים הקשים, ובפרט בדורנו שהוא הדור האחרון,

בבחינת הדור האחרון של מתי מדבר, כנ"ל.

ולכן, חייב להתרחק ולשמור נפשו מאוד מאוד מהעצבות, ולא לתת לה להתפשט, כי אחרת היא תגיע עד

העקבים של הרגליים, ופשוט לא יהיה מספיק כוח לעשות את המצוות, כי הגוף יהיה משותק מהעצבות!

רחמנא ליצלן. וזה שחיבר סוף הפרשה הקודמת עם פרשתנו 'והיום לעשותם - והיה עקב' היינו החוקים

ואת המצוות ואת המשפטים שצווינו בפסוק האחרון של הפרשה הקודמת כנ"ל, עם 'והיה' שהוא מלשון

שמחה, היינו רמז לכך שחייב לקיים את הכול מתוך שמחה וטוב לבב, כנ"ל. וזה שנאמר 'עקב' דהיינו

רמז שזו שלמות המצווה, כלומר השמחה צריכה חיזוק גדול ביותר בסוף כל הדורות שהם בחינת עקב

כנ"ל. שהרי על ידי השמחה - הגוף ובפרט הרגליים יהיו חפצים לקיום המצוות, כי אם יש שמחה בלב

בקיום המצוות, ודאי שהרגליים יימשכו לכך, כי האדם הולך ברגליו איפה שלבו חפץ.

ודע, שהשמחה תושג באמצעות התמדה ובקביעות בעסק התורה, כמו שכתוב (תהילים יט, ט): "פִּקּוּדֵי ה'

יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב". ואפשר אולי שזה גם נרמז במילה 'עקב', שהם ראשי תיבות: עוסק קבוע בתורה. כי

בדרך זאת נעלה מעלה במעלות הקדושה ונדע לשמור ולעשות את המשפטים, כי רק על ידי קביעת עיתים

לתורה באופן קבוע יבוא ליראה ולאהבה אותו, ורק משם צומח השינוי הגדול באדם, היינו תיקון המידות

וקניין התורה. ועוד תדע, שסוף הגלות האחרונה תלויה בזאת, היינו שצריך לבחור לעשות תשובה מאהבה

דייקא, וע"י כך נקיים את המצוות מתוך שמחה. אבל בשביל להמתיק את הדינים לחסד אשר נשבע לאבותינו,

ובפרט בדורנו, יש להרבות בצדקה מתוך שמחה, כפי גם שנרמז בכתוב 'והיה עקב' שעולה בגימטרייה עם

האותיות והכולל 'בצדקה', כי בזאת תלויה גאולתנו, שנאמר (ישעיה א): "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה",

אכי"ר.

                 פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

על ידי שמחת המצווה נשלם הקדושה, ומעלה החִיוּת והקדושה שבקליפות, ועל כן כשעושה המצווה בשמחה,

מעלה השכינה מבין הקליפות. צריך להתרחק מעצבות מאוד מאוד, כי הקליפות הם בחינת עצבות, והם תוקפא

דדינא, וכשעצבות מתגברת הוא בחינת גלות השכינה שהיא שמחתן של ישראל, ועיקר ביטול הקליפות ועליית

הקדושה הוא על ידי שמחה כנ"ל (סימן שמחה, אות ט-י).

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

                ולע"נ מרת-סבתי רחל ילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                       ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה

                              ולע"נ יעקב(ינקי) לוי בן גיטה ז"ל, נלב"ע בכ"ד בשבט התשע"ד, תנצב"ה

                        ולע"נ הני רביב בת קלרה ע"ה, נלב"ע בי"א באדר ב' התשע"ו, תנצב"ה

            ולע"נ מר יוסף בעדאש בן נוארה ותשובה ז"ל, נלב"ע בי"ח במרחשוון התשע"ו, תנצב"ה