"כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכל בשר בכל אות נפשך תאכל בשר" וגו' (דברים יב,כ). 'כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך- עשה מצוה האמורה בענין, שבשכרה ירחיב ה' את גבולך' (ספרי). 'כי ירחיב ה' את גבולך. מצוה זו התחילה תכף כשבאו לארץ. ובהכרח שמ"ש כי ירחיב, ר"ל שבזכות זה ירחיב ה' את גבולך' ([מלבי"ם] התורה והמצוה). מה המיוחד במצוה הזו שלכן בזכותה ירחיב ה' את גבולנו? מהי בכלל המצוה?- ממשיך הספרי: 'ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכל בשר. (ר' שמעון) [ר' ישמעאל] אומר: מגיד שבשר תאוה נאסר להם לישראל במדבר, ומשבאו לארץ התירו להם. ר' עקיבא אומר: לא בא הכתוב ללמד אלא מצות האמורות כאן [לאסור להן בשר נחירה], שבתחילה הותר להם בשר נחירה, ומשנכנסו לארץ נאסר להם. ר' אלעזר בן עזריה אומר: לא בא הכתוב אלא ללמד דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון'. (נחירה זה שקורע את הבהמה ולא בשחיטה). לכאורה לא מובן מה הקשר בין מצוה זו לבין הרחבת א"י. ואמנם אולי יכולנו לפרש שאין הכוונה למצוה שעכשיו, אלא למצוה שנאמרה קודם שזהו מתנות ללוים, שזה כעין הדרשה בדברים רבה (ד,י) 'ד"א, מה כתיב למעלה מן הענין "השמר לך פן תעזוב את הלוי" ואח"כ "כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך". א"ר לוי: למה הדבר דומה? למי שאמר לחבירו השאילני זהוב אחד. אמר לו: איני מכיר חשבונך. אמר לו: בדוק אותי. נתן לו ופרע לו מיד. אמר לו: אפי' צריך אתה עד עשרים עד שלשים זהובים טול לך. אמר, מי גרם לך ליטול כל מה שאת מבקש? שעשית לי חשבון טוב. כך האדם הזה כשנבדק ומפריש מעשרותיו כראוי מרחיבין לו את גבולו הוי לפי מתנתך מרחיבין לך'. שזה נאמר על האדם הפרטי, אבל אפשר שזה חל גם על הציבור הכללי, שה' ירחיב את גבולנו ע"י שאנו נותנים מתנות ללוים, ולכן בזה נעשה זכות להרחבת חלקנו בארץ, כמו שמרחיבים גבולו של האדם הפרטי ע"י כך. ובפרט שאין להם חלק בא"י ("כי אין לו חלק ונחלה אתכם". יב,יב) ולכן זה יותר מחזק את העניין של א"י. והנה אם נאמר ע"פ ההסבר הפשוט, שמדובר על המצוה שעכשיו נאמרת, ניראה שהדבר המשותף לשתי הדעות הוא עניין של קדושה בחולין שבא"י. שלדעת ר"י במדבר היה אסור להם בשר תאוה, שזה מובן שכיון שזה נובע מתאוה, אין לאכלו, אא"כ מקשרים אותו לקדושה (קרבן), אבל מא"י מותר. ולעומתו לשיטת ר"ע במדבר היה מותר לדקור את הבהמה ולאכלה, ולא היה צורך בשחיטה, אבל מביא הרמב"ם (שפוסק כר"ע): 'כשהיו ישראל במדבר, לא נצטוו בשחיטת החולין, אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין, כשאר הגויים. ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט, לא ישחוט אלא שלמים... אבל הרוצה לנחור ולאכול במדבר, היה נוחר ואוכל' (שחיטה ד,יד) יוצא מהרמב"ם שבמעשה נחירה היו כעין הגוים. אבל כשרצו לשחוט היו צריכים לשחוט רק שלמים, שעניין שחיטה הוא היה קשור לקרבן, והנה כשניכנסו לא"י, נאסר להם נחירה והתחייבו שחיטה, ויכולים לשחוט גם לא קדשים. יוצא שאף לדעה זו בעצם בכניסה לארץ הותר להם (בחובה) שחיטה של בשר. וזה מלמד על מעלת א"י שבכניסה התקדשו, שמעכשיו מקדשים את האכילה גם של החולין, שלכן מותר בשר תאוה (לר"י) וגם אפשר לשחוט חולין שכעין מקדשים אותו בכך, שלכן היה אסור לשחוט שלא לקדשים במדבר, אלא רק לנחור (לר"ע). (וזה נישאר גם בגלות כיון שהתעלנו והתחברנו למעלה זו ע"י הכניסה לארץ, שבכך התחברנו לא"י וקיבלנו דרגה זו והיא נישארת בנו). לכן כיון שזה עניינה של קדושת א"י, שמשפיע על החול, לקדשו. לכן בזכות מצוה זו, של שחיטה לבשר תאוה, שמברר את קדושת הארץ לתיקון, ראוי שנתחבר לזה עוד ועוד, ולכן ה' ירחיב את גבולנו כדי להרבות קידוש ותיקון העולם. אולי לכן "אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו הטמא והטהור יחדו יאכלנו" (יב,כב), שהצבי רומז לא"י בקשר לבנ"י ולהרחבת המקום: '..."ארץ צבי" כתיב בה. מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו, אף ארץ ישראל בזמן שיושבין עליה רווחא, ובזמן שאין יושבין עליה גמדא' (גיטין נז,א). כך שאולי מרמז בנוסף להרחבה של המקום הנקודתי, גם על הרחבה של גבול א"י. ואיל רומז ליצחק שהיה כאיל, שהתחלף בעקידה באיל, ולכן לא יצא מא”י '"גור בארץ הזאת" א"ר הושעיה: את עולה תמימה. מה עולה אם יצאת חוץ לקלעים היא נפסלת, אף את אם יצאת חוץ לארץ נפסלת' (בראשית רבה סד,ג). שבזה בא לומר על קדושתנו בקשר לארץ, על השפעתו על הרחבת גבולנו בשל כך. ולכן "הטמא והטהור יחדו יאכלנו" שגם החול שניראה כטמא הוא מתקדש ומתחבר לטהור. וראב"ע מלמד דרך ארץ (אולי רומז לדרכה של הארץ-א"י) שיאכל לתיאבון, שבכך מקדשו ע"י שאוכל בצורה שלא היצר שולט בו (שאז אוכל בחזירות) שבכך מקדשו מכח א"י. ואולי דומה לדברי היהודי הקדוש מפרשיסחא שאמר שגם מי שאינו יודע לכוון לעשות תיקונים באכילתו, בכ"ז שיכוון באכילתו שבא לתקנו, וזה עצמו מקדש את אכילתו. כך גם כאן בדומה, כשאוכל לתאבון ולא בחזירות, ונימצא בא"י שמקדשת את החול שבה, אז באכילתו בא לתקן את המאכל, ובכך מקדשו. ואולי זהו "כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר צויתך ואכלת בשעריך בכל אות נפשך" (יב,כא) שאולי רומז שבמקרה שהאדם רחוק מהבנה וכוונת תיקונים, שזהו רחוק מהיכולת להגיע לשמות ה', שזהו גילוי ה' בעולם שנעשה בתיקונים. אז גם באכילתך שאינה בדרגה זו, יש לך יכולת להתקשר לזה ע"י שתרצה ותכוון לתקן, שזהו "אות נפשך" מה שאתה רוצה (שזהו לתקנו). ובא"י בשל מעלת א"י אולי עצם האכילה בארץ, שהיא מקדשת את הגשמי, נעשה קשר לתיקונים בכל אכילה, ויותר מתקן כשגם רוצה לתקן. כמו שכל אכילה מתקנת ע"י שמעלה את המאכל מדומם\צומח\חי למדבר, וכן מחזק את האדם שיוכל לעבוד את ה' בעולם. וכשמכוון לזה מתקן יותר.