"ויענך וירעבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך למען הודעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" וגו' (דברים ח,ג). 'תניא אידך: ר' אליעזר אומר: ימות המשיח ארבעים שנה, כתיב הכא (דברים ח, ג) "ויענך וירעיבך ויאכילך" וכתיב התם (תהלים צ, טו) "שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה"' (סנהדרין צט,א). בפשטות ר"א צריך את הפס' אצלנו כדי לומר ששנות הרעה הם שנות המדבר, כי בפשטות שנות הרעה הם זמן גלות מצרים הרעה, וזהו כדעת 'רבי דוסא אומר: ד' מאות שנה, כתיב הכא (בראשית טו, יג) "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" וכתיב התם "שמחנו כימות עניתנו"' (שם), ובפרט שבזמן המדבר ה' נתן מן שליו ובאר, ושמלתם לא בלתה, ומוקפים בעננים, כך שזה לא "ימות עניתנו" שאין כאן עינוי, לכן צריך להביא את הפס' לומר שעל המדבר נאמר שהוא זמן עינוי. אולם לכאורה באמת מה שייך לקרוא למדבר זמן עינוי?- אפשר לומר שעצם זה שהיו בו מסעות, שהוא זמן עונש על חטא המרגלים, אז נחשב ככלל לזמן עינוי-עונש על המרגלים. או שכיון שכל יום אדם צריך לבטוח בקב"ה שיביא לו מזונו, ולא תלוי במעשיו הפיזים, אלא כל יום דואג על קבלתו (שיצטרך ללכת אולי למרחק אם חטא, וכן אין לו בטחון בעצמו שיש לו מוכן אלא תלוי על נתינת ה' בכל יום) זהו סוג של עינוי (ובזה מובן "ויענך וירעבך ויאכלך את המן" וגו' שזה הדאגה לקבלת המן) וזהו '"המאכילך מן במדבר למען ענותך" רבי אמי ורבי אסי: חד אמר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו, וחד אמר אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל' (יומא עד,ב). או שבתחילה היו רעבים שלכן התלוננו למשה, ואז ה' נתן להם, וידעו בכל רגע שה' נותן להם, ובלעדיו היו ברעה גדולה מאוד, שכך בתחילה "ויענך וירעבך" ואח"כ "ויאכלך את המן", שמטרתו “למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם” וגו'. וכנגדו בתהלים "כימות עניתנו" בתחילתם ואח"כ "שנות ראינו רעה" שרואים בעיננו מה יכול לקרות אלמלי ה' היה נותן לנו (ולכן נאמר "ימות" שזה שנים, אבל גם רומז לימים, שפחות משנה היה שרעבו). ואולי אפשר שרק מצד הפס' בתהלים יכל ר"א לומר שמדבר על שנות המדבר שהיה בו עינוי, ולדייק שמדובר במדבר ע"פ הדרשה השניה 'תניא, ר' אליעזר אומר: ימות המשיח ארבעים שנה, שנאמר (תהלים צה, י) "ארבעים שנה אקוט בדור"' (שם), ומה שהביא את הפס' בדברים זה כדי לומר שזה כבר רמוז בתורה. שמובא בתנחומא 'דבר אחר: "כל המצוה" אם התחלת במצווה, הוי גומר את כלה. למה? אמר רבי יוחנן: כל מי שמתחיל במצווה ואחרי כן בא אחר וגמרה, נקראת על שם גומרה. ממי את למד? ממשה, כיון שיצאו ישראל ממצרים, מה כתיב? "ויקח משה את עצמות יוסף עמו”. כל העם עוסקין בבזה, ומשה היה מטפל בעצמות יוסף. בא ועמד בין הארונות, צעק ואמר: יוסף יוסף, הגיעה השעה שהקדוש ברוך הוא גואל את בניו השכינה מעכבת ישראל וענני כבוד מעכבין לך. אם אתה מגלה את עצמך, מוטב. ואם לאו, אנו נקיים משבועתך. מיד נזדעזע ארונו, נטלו והלך. נסתלק משה במדבר ולא נכנס לארץ. הכניסו ישראל עצמות יוסף וקברו אותן, ותלה המצווה בהן, שנאמר: "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם”. לכך אמר להם: כל המצווה' (סימן ו). כניראה למד ר”י “כל המצוה.. ובאתם וירשתם את הארץ” (ח,א), שעניין המצוה השלמה קשור עם ירושת הארץ, שזה בא לידי ביטוי באי עשית מצוה שלמה ע”י משה שלא נכנס לארץ. והנה הסיבה שמשה לא נכנס לארץ הוא מפני שאם היה נכנס היתה הגאולה באה על ידו במקום ע”י המשיח, והגאולה צריכה לבא ע”י משיח בן דוד (כמובא ביהודי הקדוש, שה' שענה למשה “רב לך אל תוסף דבר אלי” וגו' (דברים ג,כו) כוונתו לומר “ר”ב”, ר”ת רות בועז, שע”י בית דוד צריכה לבא הגאולה, ושזהו דרשת רב תנחומא (שמות רבה ב,ד) על זה “עשיר יענה עזות”, שכוונתו שעזות זהו האותיות החסרות להשלים את השמות רות ובועז). מימלא אי כניסת משה, ומימלא אי קבורתו של יוסף על ידו, קשור בגאולה ע”י המשיח. לכן הפס' כאן קשור בעקיפין לעניין המשיח, ולכן כאן נירמז על ימות המשיח, שמשה לא היה המשיח, שלא סיים את מעשיו, שלא גאלם לגמרי, אלא רק ממצרים (וגלות ויציאת מצרים היא כשורש לכל הגלויות וגאולתם) והמשיח ישלים זאת, שזה מרומז ביוסף שהורידם למצרים, וחוזר לא”י ע”י משה וניכנס ע"י אחרים, ונחשב לאחרים (בנ”י) העלייה לא”י, שזה לעתיד המשיח. (ואולי רמז ר”י בדבריו שמביא שמשה אמר ליוסף שהשכינה מתעכבת בגאולה בשביל להעלותו). ולכן גם הגאולה תהיה בדומה למשה אבל ע”י משיח בן דוד, וזהו בארבעים שנה שאז תהיה הגאולה השלמה. ואולי לכן מרומז כאן על המשיח: 'למען תחיון.. דבר אחר: מדבר במשיח שיבוא בעגלא' (תנחומא סימן ז) שזהו המשכו של הפס' “כל המצוה". וכן ר' יוחנן הוא שאומר בהמשך בתנחומא '… וכמה ימות המשיח? רבי עקיבא אומר: ארבעים שנה, כשם שעשו ישראל במדבר ארבעים שנה. והוא גוררן ומוציאן למדבר ומאכילן מלוח ורותם, שנאמר: "הקוטפים מלוח עלי שיח ושורש רתמים לחמם" (איוב ל ד)' הרי שר"י הוא שלמד על ארבעים שנה כבמדבר. (אמנם שם גם מובא בשם ר"א 'מאה שנה' שזה נגד הברייתא שבגמ', אולם גם בגמ' על רבי מובא זמנים שונים, כך שזה מחלוקת בתנאים מה סברו התנאים שלפניהם, או שזה עניינים שונים של קשר לימות משיח). והנה נרמז כאן על יסורים על א"י: 'תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין. אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא... ארץ ישראל דכתיב (דברים ח, ה) "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך" וכתיב בתריה "כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה"' (ברכות ה,א) שזה גם רומז על המשיח, כיון שלפני המשיח יהיו מלחמות 'בשביעית מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא' (סנהדרין צז,א) ואף הצרות בו קשות כ"ך עד ש'אמר עולא: ייתי ולא איחמיניה' וכו' (שם צח,ב) שמרוב יסורים מעדיף שלא להיות שם, וזהו שא"י ניקנית ביסורים כדברי רשב"י. שכך יהיו מלחמות וצרות ובכך יהיה חיבור שלם לא"י ולקדושתה (שלכן ניקנית ביסורים בשל מעלת קדושתה שצריך ליזדכך), שכך מתקדשים דרך הארץ ומתחברים דרכה לתורה בשלמות, ואז מגיעים להיות ראוים לעוה"ב (וזהו שלושת הדברים של רשב"י).וכך בימות המשיח יבוא המשיח (בהקשר לעינוי שלכן נילמד לר"א בהקשר הפס' לעינוי "שמחנו כימות עניתנו") וילמדנו את אמונת ה' ארבעים שנה, כמו שלמדו במדבר כמובא בפסוקים כאן ("למען הודיעך .. כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם") וזה ע"י שאת הרעה ימשיך לחזרה בתשובה של בנ"י (או שמעצם הייסורים יתקדשו ויהיו ראוים ליתחבר לה'). וכל זה נעשה ע"י חיבור קדוש לא"י, שכולה קדושה שמקדשת אף את הטבע שבה, וכך יש ברכת קדושה בטבע (כמו שמובא על פירות א”י, בב”ח או”ח ר”ח). וזה בא לידי ביטוי כאן בפס', בברכה שמודים לה' שבכך מקדשים את הטבע, שכאן נילמד בפס' 'דאמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק: כל המוקדם בפסוק זה מוקדם לברכה, שנאמר (דברים ח, ח) "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש"' (ברכות מא,א), שבפס' כאן למדו על הסדר בברכות ע"פ הקרוב לנאמר "ארץ" כך שניראה שמרמז על תיקון העולם בברכה ע"י קשר למעלת א"י שמתקנת את העולם, ולכן כל הקרוב ל"ארץ" (א"י) קודם, שבו יותר ראוי לברך ולתקן את העולם, ע"י קשר לא"י. ומכח הקשר העמוק לא"י, מתחברים לכל התורה הקדושה (וזהו עומק 'ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה' . ספרי דברים פסקה פ') שזהו הדרשה 'דא"ר חנן: כל הפסוק כולו לשיעורין נאמר.. ' (ברכות שם) שדרשו חז"ל מהפס' הזה ("ארץ חטה" וגו') באסמכתא ('מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא'. שם,ב) על השיעורים השונים במצוות השונות, כך שראו בפס' (כאסמכתא) קשר לכלל התורה, בשל הקשר לכלל התורה דרך א"י. ובו מתקנים את כל העולם מחטא עץ הדעת שהיה פגיעה בדעת, שבשיקול השיעורים משתמשים בדעת להכריע בדינים השונים מתי חלים. כל זה קשור למהותה של א"י, שהיא מקום עיקר התורה והמצוות (ספרי עקב פסקה מג), שגם זה מרומז בפס' כאן 'ואמר רב אשי: כל ת"ח שאינו קשה כברזל אינו ת"ח, שנא' (ירמיהו כג, כט) "וכפטיש יפוצץ סלע". א"ל רבי אבא לרב אשי: אתון מהתם מתניתו לה, אנן מהכא מתנינן לה, דכתיב (דברים ח, ט) "ארץ אשר אבניה ברזל" אל תקרי אבניה אלא בוניה' (תענית ד,א). 'בוניה - תלמידי חכמים מקיימי עולם בבניניהו: ברזל - קפדנים וקשים כברזל' (רש"י) הרי שלמדו על הת"ח שמקיימים את העולם בהקשר לפס' כאן על א"י ("ארץ אשר אבניה ברזל") שיש קשר לקדושת התורה מא"י (וניראה שאף הלימוד של רב אשי מ"כפטיש יפוצץ סלע" קשור לזה [כמו שאומר רבי אבא שלמדו אותו דבר מלימודים שונים, כך ששניהם עניין אחד] שע"י א"י מפוצצים את הגשמיות הקשה כסלע) וכך לעתיד יתחברו לא"י בשלמות ודרכה לתורה בשלמות, כראוי לגאולה השלמה. והנה הגאולה תבוא ע"י תשובתנו, שאז תבוא באחישנה (לפני הזמן) או בעיתה (בזמנה הקבוע) גם בלי תשובה (שניפסק כר"י שהגאולה אינה תלויה בתשובה) וזה מרומז כאן בפס' "ואכלת ושבעת" וגו' (ח,י) 'דרש רב עוירא, זמנין אמר לה משמיה דר' אמי, וזמנין אמר לה משמיה דר' אסי: אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, כתוב בתורתך (דברים י, יז) "אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד" והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב (במדבר ו, כו) "ישא ה' פניו אליך"? אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל? שכתבתי להם בתורה (דברים ח, י) "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך" והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה' (ברכות כ,ב) שכניראה למד ר"א שה' נושא לנו פנים בזכות דקדוקינו במצוות ברהמ"ז, כיון שהפס' על ברהמ"ז מופיע בהמשך לפסוקים המדברים על הניסים מעל הטבע שה' נתן לנו במדבר (מן והבגדים) ועל הארץ הטובה שנותן לנו, לכן למד שבזה ה' נושא לנו פנים. וכיון שבפס' כאן מסתתר ענייני הגאולה (כמו שאמרנו) ניראה שגם זה רומז לגאולה, שה' נושא לנו פנים ולכן גואלנו, ובברהמ"ז יש שתי דרגות, חיוב ברכה מדרבנן (מכזית) וחיוב מדאורייתא (כששבע) וכך גם בגאולה, ה' נושא לנו פנים, שכאשר אנו עושים מצידנו ה' יותר נושא לנו פנים (שהרי נושא פנים בשל מעשינו שהחמרנו בהוספת ברכה בעולם) ולכן מביא את הגאולה מוקדם יותר (אחישנה) ע"י מעשינו שזהו תשובה. ומצד שני אם לא עושים מצידנו, שלא שבים בתשובה, בכ"ז ה' יגאלנו בזמנו (בעיתה), כעין חיוב הברכה מצד עצמה שה' חייבנו, כששבעים (כעין התמלא ונישלם זמן גלותינו) [וגם זה קשור לנשיאת פנים מה', שלכן גואלנו אע"פ שאנו לא ראויים במעשינו, שבכ"ז יש צדדים לגאלנו, כמו שבברהמ"ז יש מצד עצמו קשר להחמרתינו, גם אם בפועל שבענו שאז התחייבנו כבר מדאורייתא]. וניראה שבאכילה וברכה מתקן את חטא עץ הדעת, שאדם הראשון אכל נגד רצון ה', וכאן מברכים על אכילה, כרצון ה' (ובכך מתקן את המאכל באכילתו). לכן ב"ארץ חטה" וגו' מופיע "חטה" ו"גפן" ו"תאנה" שהם עץ הדעת 'דתניא: אילן שאכל ממנו אדם הראשון, רבי מאיר אומר: גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנאמר (בראשית ט, כא) "וישת מן היין וישכר". רבי נחמיה אומר: תאנה היתה, שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו, שנאמר (בראשית ג, ז) "ויתפרו עלה תאנה". ר"י אומר: חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן' (ברכות מ,א) ואף "רימון" ניראה שרמוז ב: 'רבי אבא דעכו אמר: אתרוג היה, הדא הוא דכתיב "ותרא האשה כי טוב העץ" וגו'. אמרת צא וראה, איזהו אילן שעצו נאכל כפריו? ואין את מוצא אלא אתרוג' (בראשית רבה טו,ז) ואתרוג כנגד 'אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים' (ויקרא רבה ל,יב) ולכן דומה לרימון שהוא 'שאפי' ריקנין שבך מליאין מצות כרמון' (עירובין יט,א) שמלמד על ריבוי המצוות בבנ"י, ולכן דומה לאתרוג, כנגדו. ואף "שעורה" היא מין דגן, ולכן אף שעורה קרובה לעניין עץ הדעת, שהרי למ"ד חיטה טעמו '… עד שיטעום טעם דגן' הרי שאמנם אמר חיטה, אבל בעצם כלול בו או דומה לו גם שעורה. לכן בפס' כל אלו מובאים ב"ארץ" הראשונה, שבכל אלו במיוחד מתקנים את עץ הדעת, וזה כמובן קשור לא"י שהיא מקור הקדושה בעולם. וניראה שאף "זית שמן ודבש" מרמז קצת, שאמנם אינו עץ הדעת לשום מ"ד, אולם השמן גורם לזכרון: '… שמן זית משיב לימוד של שבעים שנה' (הוריות יג,ב). ודבש 'ת"ר: מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיקה, שהדבש וכל מיני מתיקה מאירין מאור עיניו של אדם' וכו' (יומא פג,ב) [כאן הדבש הוא דבש דבורים, אבל תמר מתוק כך שכלול במיני מתיקה] כך שכעין מחזק את כוחותיו ופקחותו להבנת סביבתו (שזהו מאור עינים). כך שגם הם קשורים קצת לדעת, ולכן בעקיפין לעץ הדעת. עוד אפשר (לתמרים) שמביא מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א שדבש רומז לעניין שהחומריות בא"י קדושה, וכן מביא מהחת"ס (ראה 'לזמן הזה' טו בשבט 'פירות א"י' עמ' 182-3). ואפשר לומר על השמן זית שבו היו מאירים את המנורה במקדש שרומזת לאור תורה (“תורה אור”), שלכן מכוון נר מערבי לקה"ק (ששם הלוחות), שמרמז על תיקון העולם כולו לה', שזה מכח א"י שכאן מרכז ועיקר הקדושה בעולם. והנה נאמר פס' אח"כ "ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם לא תחסר כל בה" (ח,ט) שלחם מחזק את הדעת (כמו שאומר ר"י בהקשר לעץ הדעת) ולכן בו בעיקר מתקנים את עץ הדעת שעיוות את הדעת (ולכן מופיע ראשון בסוגי שבעת המינים) ולכן עליו יש חיוב ברהמ"ז, כמובא במשנה: 'אכל תאנים ענבים ורמונים, מברך אחריהן שלש ברכות, דברי רבן גמליאל. וחכמים אומרים, ברכה אחת מעין שלוש' (משנה ברכות ו,ח) ואומרת על זה הגמ' 'מ"ט דר"ג? דכתיב (דברים ח, ח) "ארץ חטה ושעורה" וגו' וכתיב "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם" וגו' וכתיב (דברים ח, י) "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך". ורבנן: "ארץ" הפסיק הענין' (ברכות מד,א). שאולי לשיטת חכמים רק על שיא התיקון מברכים ברהמ"ז, ועל השאר מברכים קרוב לו ('מעין שלוש') בשל מעלתם בתיקון עץ הדעת, אבל לא ברמתו. ואילו לר"ג כל שקשור לתיקון עץ הדעת, מברכים עליו ברהמ"ז. בכ"א לפני שבעת המינים נאמר "ארץ טובה ארץ נחלי מים" (פס' ז) שרומז לתורה שנימשלה למים "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיהו נה,א) 'לכו למים- לתורה' (רש"י), ולאחריו (פס' ט) נאמר על הלחם בארץ, שמסובב בהם לומר שכך מתקן את עץ הדעת, שמרומז בשבעת המינים, ע"י התורה שמתקנת את הדעת, וזה קשור למעלתה ויחודה של א"י (שלכן נאמר "ארץ"), ומימלא אפשר "לא תחסר כל בה" (פס' ט) כנגד "כל המצוה" (פס' א), שבא"י מקיימים את התורה והמצוות בשלמות (שזהו "כל המצוה" שצריך לגמרה) וזהו מעלתה לתיקון העולם לגאולה השלמה