פרשתנו עוסקת בעניני נדרי איסור, אך יש סוג אחר של נדר שאדם מחייב עצמו לבית המקדש

הקדמה: ישנם שני סוגי נדרים המיועדים למקדש: א. דברים הראויים להינתן על גבי המזבח כמו בהמות, אשר מובאים כקרבנות^[1]; וכלשון הפסוק "ואם נדר או נדבה זבח קרבנו..."^[2]. ב. דברים שאינם ראויים למזבח, אשר מובאים לבדק-הבית^[3].

הקרבנות הבאים בנדר: ניתן לנדור ולהביא רק עולות, שלמים ומנחות, וכן ניתן לנדור להביא יין בפני עצמו או שמן בפני עצמו, או לבונה בפני עצמה או עצים למערכה^[4]. אבל אדם שאינו מחוייב בדבר, אינו רשאי לנדור להביא חטאות ואשמות, בכור, מעשר או פסח^[5].

מהו נדר: אדם הרוצה לנדור קרבן למקדש אומר: 'הרי עלי עולה', או 'הרי עלי שלמים' וכד', אזי הוא מחוייב להביא את מה שנדר. אם נקט לשון – 'הרי זו עולה', או 'הרי זו שלמים' כלומר, הוא מצביע על בהמה הנמצאת לפניו, אין זה נדר אלא נדבה^[6]. יש הבדל בין 'נדר' ל'נדבה', באשר לנדבה, אם הבהמה אבדה או מתה - אינו חייב להביא אחרת תחתיה, שכן הקדיש את זו ולא אחרת. לא כן בנדר, שאמר "הרי עלי", כלומר מקבל אני על עצמי להביא קרבן, אם הביא למקדש בהמה לשלם את נדרו ולא הספיק להקריבה עד שמתה או אבדה, חייב להביא בהמה אחרת תחתיה^[7].

שיעורי נדרים: האומר הרי עלי עצים - לא יפחות משני גזירים. הרי עלי לבונה – לא יפחות מקומץ לבונה^[8]. הרי עלי זהב – לא יפחות מדינר זהב. הרי עלי כסף – לא יפחות מדינר כסף. הרי עלי נחושת – לא יפחות מנחושת בשיעור מעה כסף. ואם אינו יודע כמה נדר, יביא עד שיעור שבו יהא ודאי לו שלא התכוון לשיעור כל כך גדול^[9]. ברזל – לא יפחות משיעור אמה לבניית 'כלה עורב'^[10].

זמן הבאת הנדר: מצוה על הנודר להביא את נדרו ברגל הראשון שאחר הנדר, ואם לא הביא ברגל הראשון ביטל מצות עשה^[11].