שהלא אמר לו הקב"ה למשה (במדב"ר חוקת יט, ו) "לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחר חוקה", והיינו שמשה זכה להבין ולהשיג טעם מצות פרה, ואם הוא עצמו אינו שייך לעבודת ה"חוקה", הכיצד יכולים ישראל לשאוב הימנו כח לקיום החוקים בקבלת עול מלכות?

וביאור העניין נעוץ הוא בקשר העצמי והמיוחד שבין רועה ישראל לצאן מרעיתו, ש"משה הוא ישראל וישראל הם משה" (פרש"י פרשתנו כא, כא), הנשיא קשור בקשר עצמי עם צאן מרעיתו, עד שכשחסרים הם דבר מה, הנה מרגיש הוא את הצער כאילו היה החיסרון אצלו. ויתר על כן, לא רק שהצער שלו על שחסר לישראל היא צער גדול ביותר, כאילו שהוא עצמו הי' החסר, אלא מכיוון שמשה וישראל הם דבר אחד ממש, הרי מה שחסר לישראל חסר גם לו.

על טענת קורח שבפרשתנו מצינו שענה משה "בוקר ויודע ה' את אשר לו" (טז, ה). יש לבאר על דרך החסידות שב"בוקר ויודע ה'" ענה משה וביטל טענתם של קורח ועדתו:

טענת קורח היתה "כי כל העדה כולם קדושים גו' ומדוע תתנשאו על קהל ה'". והיינו, שלמרות שגם קורח ידע גודל מעלת משה רבינו בידיעת התורה והשגות רוחניות, מ"מ טען שאין על משה להתנשאות על "קהל ה'", כי "המעשה הוא העיקר" (אבות פ"א מי"ז), ובנוגע לקיום המצוות במעשה ובפועל הרי כל ישראל שווים, ואין חילוק בין אופן קיום מצוה על ידי משה רבינו לאופן קיומו על ידי הפשוט בישראל. ולכן אין מעלותיו הרוחניים של משה רבינו טעם להתנשאות על קהל ה', כי העיקר הוא המעשה, ובזה שווה הוא לכל ישראל.

ענין המצוות הוא להוסיף אור בעולם, ובשעה שחסרה הכוונה הנכונה בעת קיום המצוות, הרי לא זו בלבד שיכול להיות שהמצוות לא "יאירו" את העולם, אלא מצוות אלו יכולים להגביר את החושך הרוחני בעולם. וכנראה במוחש, שלפעמים אדם מקיים מצוות והמצוות מוסיפים לו גאווה, ועד שאפשר שיקיימו מצוה רק כדי לרמות אנשים, כמובא בתוס' (תוד"ה כאלישע – שבת מט, א) על "אותן שעושין מחמת מרד" – "שהיו מניחין תפילין לרמות בני אדם".

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ד עמ' 1048 ואילך)