ידוע שבקיום המצות ישנם בכללות שני אופנים, קיום המצות מצד החשבון והטעם (הן טעם שכלי, מצד המעלות שבמצות, והן טעם ועונג, שיש לו עונג והרגש בהמצות), וקיום המצות בלי טעם בדרך קבלת עול, אך ורק מפני שהן מצות - ציווי ורצון ה'.

והחילוק ביניהם:

כאשר האדם מקיים מצוה מצד חשבון וטעם ודעת שלו, הרי עשיית המצוה קשורה עם שכלו ורגשותיו של האדם, והאדם, מדוד ומוגבל הוא, ושכלו ורגשותיו מוגבלים הם. ומצד זה, כמו שסיבת עשיית המצוה מדודה ומוגבלת היא, כן גם פעולת המצות תהי' מדודה ומוגבלת.

משא"כ כאשר האדם מקיים מצוה רק מפני שכן הוא רצון הקב"ה, הרי כשם שהקב"ה הוא למעלה מזמן ומקום כן הוא בנוגע לרצונו. ולכן בקיום המצות מתוך קבלת עול, מכיון שסיבת עשיית המצות היא למעלה מכל הגבלה, גם פעולת המצוה היא למעלה מכל מדידה והגבלה.

וזהו "אין חשבון במצות שהן מקיימים בעפר":

"עפר" מורה על ביטול לגמרי, כמאמר "ונפשי כעפר לכל תהי'", שאין האדם מחשיב את עצמו כלל למציאות. וגם אין בעפר טעם כלל, שמורה על זה שאין האדם מקיים את המצות מצד טעם ועונג רגשי. וכאשר מקיימים את המצות "בעפר" בלי טעם, ומתוך ביטול, אזי "אין חשבון" לפעולתם, והרי הם למעלה מכל מדידה והגבלה.

(ע"פ לקוטי שיחות חל"ח עמ' 96 ואילך)

והנה, כל אחד מן ה"פרנסים טובים" שקיבלו ישראל מתנה בזכותו, יש לו קשר פנימי ורוחני עם המתנה שבאה בעטיו, שלכן באה "מתנה טובה" מסויימת דווקא בזכות "פרנס" ההוא דוקא:

משה הי' רועה את ישראל, שרועה עניינו לזון ולפרנס צאנו בפרטיות כל אחד כפי צרכיו, ולכן הגיע בזכותו ה"מן", שהיא ההשפעה הפנימית של התורה בכל איש ישראל כפי מדרגתו.

והנה, הגם שעבודתו של משה מצד עצמו היא השפעה פנימית לצאן מרעיתו, "מן", מכל מקום הנה לאחר שנסתלקו ענני הכבוד והבאר בהסתלקותם של מרים ואהרן, חזרו העננים והבאר בזכותו של משה, ומאז השפיע הוא לישראל גם עניינים אלו.

כי רועה ישראל אמיתי אינו עוסק רק בעבודה השייכת לו, אלא, בשעה שמוכרח לצורך השעה, מניח את עצמו על הצד, ומוסר נפשו בשביל בני ישראל. ולכן, בשעה שנסתלקו אהרן ומרים, ולא היה מי שיעניק לישראל את ההשפעה שבאה בזכותם, פנה ראש ישראל להתעסק בעצמו בעניינים אלה, הגם שלא היה זה לפי ערכו.