כתב הרמב"ם (הל' מלכים רפי"א) "המלך המשיח עתיד לעמוד כו', התורה העידה עליו כו', בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים. במשיח הראשון כו', ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל כו' אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח וכו'".

וזהו מה שהדגיש הרמב"ם שנבואת הגאולה נאמרה "בפרשת בלעם", כי גם בגאולה העתידה לבוא כן יהי' אצל אומות העולם. ותמורת זאת שבזמן הגלות שולטים הם על ישראל, ומשתמשים בשליטה זו להצר לישראל ר"ל, הנה בזמן הגאולה לא רק שלא ישלטו על ישראל ויצרו להם, הנה ישתמשו בתקיפותם ושליטתם לעזור ולסייע לישראל, וכמו שכתוב (ישעי' מט, כג) "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך".

שהלא אמר לו הקב"ה למשה (במדב"ר חוקת יט, ו) "לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחר חוקה", והיינו שמשה זכה להבין ולהשיג טעם מצות פרה, ואם הוא עצמו אינו שייך לעבודת ה"חוקה", הכיצד יכולים ישראל לשאוב הימנו כח לקיום החוקים בקבלת עול מלכות?

וביאור העניין נעוץ הוא בקשר העצמי והמיוחד שבין רועה ישראל לצאן מרעיתו, ש"משה הוא ישראל וישראל הם משה" (פרש"י פרשתנו כא, כא), הנשיא קשור בקשר עצמי עם צאן מרעיתו, עד שכשחסרים הם דבר מה, הנה מרגיש הוא את הצער כאילו היה החיסרון אצלו. ויתר על כן, לא רק שהצער שלו על שחסר לישראל היא צער גדול ביותר, כאילו שהוא עצמו הי' החסר, אלא מכיוון שמשה וישראל הם דבר אחד ממש, הרי מה שחסר לישראל חסר גם לו.

(ע"פ תורת מנחם ספר המאמרים מלוקט ח"ד עמ' כב ואילך)