בפרשתנו מובא ענין עשיית נחש נחושת – "ויעש משה נחש נחושת" (כא, ט). ופרש רש"י "לא נאמר לו לעשותו של נחושת אלא אמר משה, הקב"ה קוראו נחש ואני אעשנו של נחושת".

ויש לבאר זה על פי מה שאמרו רז"ל "שאלו לתורה חוטא מה עונשו, א"ל יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקב"ה . . א"ל יעשה תשובה ויתכפר לו" (ילקוט שמעוני לתהלים כה). ומבואר בספרים (אור התורה יו"כ ס"ע א'תקנז ואילך. לקוטי שיחות ח"ד עמ' 1152) הפירוש בזה, שמצד התורה, ישנם מדידות והגבלות ושיעורים, ועל כן אין בכוח התשובה לבד לכפר לגמרי על הזדונות, כי אם גם על ידי הקרבן שבא גם הוא לאחרי התשובה, שבכח התשובה לפעול שהזדונות ייעשו כשגגות, והקרבן שלאחר מכן מכפר על השגגות.

אך הקב"ה נעלה הוא מכל מדידה והגבלה, ו"מי יאמר לו מה תעשה" (קהלת ח, ד), וגם אם "רבו פשעיך, מה תעשה לו" (איוב לה, ו), ולכן אמר הקב"ה שאפילו בכוח התשובה לבד להפוך הזדונות לזכיות.

והנה, "נחש דא יצר הרע" (זח"א לה, א), ו"נחש" זה נהפך כאן לדבר המחי' וטוב המחי' ומרפא את ישראל. וענין זה נפעל על ידי ש"היו ישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים".

בפרשתנו נאמרו כמה ממתנות כהונה, שמהותן היא שהראשית והמובחר שבכל ענייני האדם, הנה "ראשיתם גו' יתנו לה'" (פרשתנו יח, יב). וזה שהאדם נותנם לכהן הוא מפני שהכהנים אינם מתעסקים בענינים גשמיים אלא "אני חלקך ונחלתך" (שם, כ), ולכן נחשבת הנתינה לכהן לנתינה להקב"ה.

וכמובא בספרים (ספר המאמרים קונטרסים לאדמו"ר מוהריי"צ קכח, א. קסה, א) שהדבר מרומז בכתוב (שלח טו, ח) "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה" גו', "דתיכף ומיד בקום האדם מעריסתו, יתנו לה' תרומה", שכאשר ניעור האדם משנתו הרי זה הזמן הרגוע ביותר במשך היום כולו, ואם כן יש ליתן "ראשית" זו ו"חלב" משובח זה ל"כהן" – לנפש האלוקית ועבודת ה'.

ועל כן, מיד בתחילת היום מתפלל, וממשיך "מבית הכנסת לבית המדרש" (ברכות ומו"ק בסופן) ללמוד תורה, ורק לאחר מכן יכול לאכול פת שחרית ולעסוק בדברי הרשות וצרכי הפרנסה.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ב עמ' 326 ואילך)