כבר החליטו הראשונים כמלאכים זי"ע אשר רפואת הנפש היא כרפואת הגוף.
לכל ראש צריך לסמן מקום החולי: אם הוא מצד שחומר גופו עב, גס ומושחת, או
שהחיסרון הוא בכוחות נפשו, שיש לה נטיות לענינים רעים כמו גאוה, שקר וכדומה, או שמקור
החולי הוא בהרגילות, שמפני רוע החינוך או רוע הסביבה בא להרגלים רעים.
עד אשר לא יתבררו פרטי מקום החולי וסיבת אחיזת המחלה אי אפשר להתחיל ברפואתו,
כי אם לסדר אופן הנהגה ישרה בכל הדברים במה שיעשה ובמה שימנה את עצמו מהם:
ב"ועשה טוב" - בקיום המצוות, קביעות עתים לתורה, קנין מדות טובות, וב"סור מרע".
אמנם מה שנחוץ ביותר הוא שיעורר החולה בעצמו שני ענינים: א) לידע שהוא חולה ויכסוף
וישתוקק להתרפאות מחליו. ב) הידיעה שיכול להתרפאות, והתקוה ובטחון גמור כי בעזה"י
יתרפא מחליו.