ויש לומר הביאור בזה, על פי מה שמצינו שלשון הכתוב על גזירת הקב"ה הוא "וישחטם במדבר".

והנה, שחיטה עניינו הכשרת הבהמה למאכל אדם, ולא רציחת הבהמה בלבד. וכן מצינו בנסיון העקידה שהליכת אברהם "לשחוט את בנו" לא הי' להרוג אותו ח"ו אלא כדי ל"והעלהו שם לעולם" להעלותו ולהקדישו כעולה לה', וכן מצינו בעוד מקומות.

וזהו שגם כאן לשון הכתוב הוא "וישחטם במדבר" להשמיענו, שלא הי' גזירה זו כדי להמית את ישראל בלבד ר"ל, כי אם על מנת לזככם ולכפר עוונם, ולהעלותם לחיי העולם הבא.

ולכן לא טען משה רבינו להשי"ת על עצם כליית עם ישראל, כיון שגזירה זו היתה כדי להעלותם לדרגה גבוהה יותר, וטענתו היתה רק שהזיכוך באופן זה יביא לחוסר אמונה אצל המצריים, שיאמרו "מבלתי יכולת ה'".

(על פי לקוטי שיחות חכ״ג עמ׳ 96 ואילך)

בענין של פסח שני, שמדובר עלי' בפרשתנו רואים אנו דבר נפלא:

לכאורה תביעתם של האנשים שלא יכלו להקריב קרבן פסח במועדו "למה נגרע" – תמוהה ביותר, כי ממה נפשך: אם רצונו של הקב"ה הוא שיקיימו את המצוה של קרבן פסח – בודאי יצוה הקב"ה למשה רבינו לומר להם זאת. ואם משה רבינו לא אמר להם מאומה – הרי פירוש הדבר שאינם צריכים לקיים את המצוה של קרבן פסח, וא"כ מה מקום לטענה ותביעה?!

ויש לומר הביאור בזה:

ולכן בקשו ותבעו ישראל "למה נגרע" אף שלא נצטוו ממשה רבינו, ואכן, קבל הקב"ה בקשתם, ונתחדשה מצוה בתורה, המצוה של פסח שני.

ומכאן למדים אנו הוראה נפלאה – שכאשר יהודי מרגיש שחסר לו משהו בענין הקשור עם תורה ומצוותי', הנה רצון הקב"ה הוא שלא "יסמוך" על אף אחד, אפילו לא על משה רבינו, ואפילו לא על הקב"ה כביכול, אלא יצעק ויתבע את הענין, כמו שתבעו בני ישראל "למה נגרע". וכאשר יראה להקב"ה את גודל תשוקתו לזה, אזי יקבל הקב"ה את התפילה וימלא בקשתו.

ויש ללמוד מכאן עד כמה יש להתפלל ולבקש על הגאולה השלימה, ואין לומר הרי הקב"ה שלח אותנו בגלות, ובמילא יש לסמוך עליו שיגאל אותנו כאשר יעלה ברצונו, אלא בנוגע לענינים כאלו, רצון הקב"ה הוא שידרשו ויתפללו שיגאל אותנו הקב"ה במהרה, "ותחזינה עינינו בשובך לציון".

(ע"פ 'תורת מנחם – התוועדויות' תשד"מ ח"ג עמ' 1680 ואילך)

לזכות

הילדה חיה מושקא תחי'

לרגל יום הולדתה ביום ט"ז סיון

*

נדפס ע"י הורי'

הרה"ת יוסףיצחק וזוגתו מרת חנה שיחיו

יה"ר שיזכו לגדלה לתורה, לחופה ולמעשים טובים