רבי נחמן - כֹחַ הַדִּבּוּר
"כִּי הַדִּבּוּר יֵשׁ לוֹ כּחַ גָּדוֹל לְעוֹרֵר אֶת הָאָדָם, אַף עַל פִּי שֶׁנִּדְמֶה לְהָאָדָם שֶׁאֵין לוֹ לֵב, אַף עַל פִּי כֵן כְּשֶׁיְּדַבֵּר הַרְבֵּה דִּבְרֵי הִתְעוֹרְרוּת וּתְחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת... לְהַשֵּם יִתְבָּרַךְ, בִּבְחִינַת (שִׁיר הַשִּׁירִים ה): "נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ" - שֶׁהַדִּבּוּר בְּעַצְמוֹ הוּא הִתְגַּלּוּת הַנֶּפֶשׁ וְהַלֵּב. וְלִפְעָמִים עַל יְדֵי שֶׁיְּדַבֵּר הַרְבֵּה, אַף עַל פִּי שֶׁיִּהְיֶה בְּלא לֵב כְּלָל, אַף עַל פִּי כֵן יָבוֹא אַחַר כָּךְ עַל יְדֵי זֶה לְהִתְעוֹרְרוּת גָּדוֹל בְּלֵב וָנֶפֶשׁ. וְהַכְּלָל - כִּי הַדִּבּוּר בְּעַצְמוֹ יֵשׁ לוֹ כּחַ גָּדוֹל".
(ליקוטי מוהר"ן, חלק ב, צח)
כוחו של האדם טמון – בפיו. כך כתב ה"חפץ חיים" בספרו "שמירת הלשון":
"כִּי יָדוּעַ הוּא שֶׁיִּתְרוֹן הָאָדָם מִכָּל בַּעֲלֵי הַחַיִּים הוּא בְּמַה שֶׁהוֹסִיף בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת נֶפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית ב, ז): "וַיִּיצֶר ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה", וְתִרְגֵּם אוּנְקְלוּס: לְרוּחַ מְמַלְּלָא, וְזֶהוּ רַק אִם הוּא מְתַקֵּן בְּכֹחַ הַדִּבּוּר, אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. לֹא כֵן אִם הוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּדִבּוּרוֹ לְרַע - הוּא גָּרוּעַ יוֹתֵר מֵהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ, כִּי הִיא (הבהמה) אֵינֶנָּה מְקַלְקֶלֶת עַל כָּל פָּנִים".
רבי נחמן עומד על כך, שהתנועה והפעולה היוצרת את האפשרות לגילוי האלקי, היא הדיבור. הדיבור הוא הכלי שבקרבו תשכון רוח אלקים על האדם, בכל מקום שאליו יפנה ולכל מציאות שאליה יתגלגל.
את הפסוק "נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ", מפרש רבי נחמן שסופה של הנפש לצאת בדיבור. בכוחו של הדיבור לעורר את הלב, הדיבור יוצר חלל וקרקע השואבים ויונקים לתוכם רוח חיים. הדיבור, הוא כרעם הפוגע בגלגל החכמה וממנו יורדים טיפין טיפין, כגשם הבא לאחר הרעם, וטיפין אלו משקות את הלב ומעוררות אותו.
רבי נחמן מלמדנו שכח הדיבור הוא גדול - "כִּי הַדִּבּוּר בְּעַצְמוֹ יֵשׁ לוֹ כּחַ גָּדוֹל". הדיבור הוא הישועה וההצלה האינסופית המצויה בקרבו של האדם. האדם באשר הוא אדם, ובאשר יישאו אותו רגליו ואפילו חס ושלום אל מקומות לא טובים, נותר לעולם עם דיבורו, רוצה לומר עם השכינה הנוכחת בקרבו בכל אשר יפנה. זוהי התקווה הגדולה של האדם - כח הדיבור לא ניטל ממנו גם במקום שנפל, וממילא היכולת להנכיח ולחדש את הקשר עם ה' יתברך תמיד מצויה.
אך כאן גם טמונה הסכנה העצומה, כאשר האדם משתמש בדיבורו לדברים שליליים, כפי שטוען ה"חפץ חיים" – "מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּדִבּוּרוֹ לְרַע - הוּא גָּרוּעַ יוֹתֵר מֵהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ".
הרב איתמר אלדר, מתוך האתר "בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון" - http://etzion.org.il/he/home
