"על כן יאמר בספר מלחמת ה' את והב בסופה ואת הנחלים ארנון" (במדבר כא,יד). '...ואומר (תהלים קכז, ה) "אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער" מאי את אויבים בשער? אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר (במדבר כא, יד) "את והב בסופה" אל תקרי בסופה אלא בסופה' (קידושין ל,ב). כשלומדים מתווכחים ונעשים כעין אויבים, אבל בסוף מתוך זה מתרבה אהבתם. המקור למריבה בלימודם נילמד מתהלים, וניראה שאמנם נילמד מתהלים, אבל גם בתורה נירמז באמירה שבסוף יש אהבה משמע שבתחילה אין את זה. ואף נידרש 'את והב בסופה - הכי דריש לה "ספר מלחמות" מלחמה שעל ידי ספר, אהבה יש בסופה' (רש"י) הרי יש רמז בפס' על מלחמה בלימוד. דבר זה חמור מאוד, שאם בסוף לימודם עדיין נישארים במלחמתם, זה סימן רע ללימודם, שמראה שתורתו בעייתית, מעין הנאמר: '..האמר ר' אחא בר חנינא: מאי דכתיב (משלי כט, ג) "ורועה זונות יאבד הון"? כל האומר שמועה זו נאה וזו אינה נאה מאבד הונה של תורה' (עירובין סד,א). לכן ניראה שמובא 'אהבה בסופה' כסיום ל'תנו רבנן: "ושננתם" שיהו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד' מעבר להקשר שהביאו בפס' שם את הפס' בתהלים של היותם אויבים, יש בזה לימוד שזהו מה שמחזק את ידיעת התורה לאמיתה, כעין היפוך מהנאמר על המזלזל בשמועות תורה שהוא מאבד הונה של תורה שכוונתו 'כבודה של תורה, וסופה להשתכח ממנו' (רש"י). וניראה שמכח התורה בהיותם אויבים ובסוף מתגברים ונעשים אוהבים, מכח זה יוצא כח ליתגבר על אויבינו, שלכן דרשה זו נאמרה בפס' שפשוטו '"על כן יאמר" - על חניה זו ונסים שנעשו בה יאמר בספר מלחמות ה', כשמספרים נסים שנעשו לאבותינו, יספרו את והב וגו'' וכו' (רש"י) שמספרים את הניסים שניצלנו מאויבינו. וניראה שדבר זה הוא במיוחד בכח התורה בחיבור לא"י, שלכן '"ואשד הנחלים" - תרגום של שפך, אשד=שפך, הנחלים שנשפך שם דם אמוריים שהיו נחבאים שם. לפי שהיו ההרים גבוהים והנחל עמוק וקצר, וההרים סמוכים זה לזה, אדם עומד על ההר מזה ומדבר עם חבירו בהר מזה, והדרך עובר בתוך הנחל. אמרו אמוריים: כשיכנסו ישראל לארץ לתוך הנחל לעבור נצא מן המערות בהרים שלמעלה מהם ונהרגם בחצים ואבני בליסטראות. והיו אותן הנקעים בהר של צד מואב, ובהר של צד אמוריים היו כנגד אותן נקעים כמין קרנות ושדים בולטין לחוץ. כיון שבאו ישראל לעבור נזדעזע ההר של א"י כשפחה היוצאת להקביל פני גבירתה, ונתקרב לצד הר של מואב ונכנסו אותן השדים לתוך אותן נקעים והרגום וזהו "אשר נטה לשבת ער" שההר נטה ממקומו ונתקרב לצד גבול מואב ונדבק בו, וזהו "ונשען לגבול מואב"' (רש"י כא,טו) שמובא שההר של א"י הוא שזז והרגם, שזה לומר שפעל מכח א"י. וזהו 'א"ר יהושע בן לוי: מאי דכתיב (תהלים קכב, ב) "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם"? מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה, שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה' (מכות י,א) שהתורה גורמת לנצח, ומודגש דווקא דרך ירושלים ניראה שבא לרמז על כחה של א"י בזה. ולפני זה מובא שם 'רבינא אמר: כל האוהב ללמד בהמון, לו תבואה. והיינו דאמר רבי: הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולן' ('ללמד בהמון - מרבה תלמידים: לו תבואה - לפי שעל ידיהם ירבה הפלפול ונותן לב לתרץ קושיותיהם'. רש"י) הרי שמובא לפני זה עניין של ויכוחים בלימוד אולי לרמז שמתוך זה יוצא הכח לנצח אויבים, שמבררים במלחמת תורה את האמת בתורה, בירור רצון ה' בעולם, ומתוך זה ראויים לנצח אויבינו במלחמה ולהראות שרצון ה' בעדנו במלחמה מול אויבינו. וזה קשור לתורה שבארון הברית (לכן גם קשור לירושלים בה המקדש עם הארון) שבנוסח הגמרא על המקרה שבפס' נאמר '..תנא: "את והב בסופה" שני מצורעים היו דהוו מהלכין בסוף מחנה ישראל. כי הוו קא חלפי ישראל, אתו אמוראי עבדי להון נקירותא וטשו בהון. אמרי: כי חלפי ישראל הכא נקטלינון. ולא הוו ידעי דארון הוה מסגי קמייהו דישראל והוה ממיך להו טורי מקמייהו. כיון דאתא ארון אדבקו טורי בהדי הדדי וקטלינון, ונחת דמייהו לנחלי ארנון' וכו' (ברכות נד,א-ב) הרי שהארון הוא שגרם להריגת האויבים. ולכן היו יוצאים למלחמות עם הארון (עם הלוחות השבורים, שבו היו גם הולכים לפני המחנה במדבר והוא היה משווה את הדרך). כח זה של התורה קשור בענוה, שלכן בסוף נעשים אוהבים (שמורידים את אש הויכוח שבו כל אחד עומד על דעתו), ולכן ההמשך אח"כ בפס' זה "וממדבר מתנה" וגו' (כא,יח) שנידרש '..מאי דכתיב (במדבר כא, יח) "וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות"? א"ל: כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל, תורה ניתנה לו במתנה, שנאמר "וממדבר מתנה". וכיון שניתנה לו במתנה נחלו אל, שנאמר "וממתנה נחליאל". וכיון שנחלו אל עולה לגדולה, שנאמר "ומנחליאל במות". ואם הגביה עצמו הקב"ה משפילו, שנאמר (במדבר כא, כ) "ומבמות הגיא", ולא עוד אלא ששוקעין אותו בקרקע, שנאמר (במדבר כא, כ) "ונשקפה על פני הישימון”' וכו' (נדרים נה,א). שחשוב קשר של ענוה, שזה מהותי בתורה, כמשה, שלכן הוא הראוי להביא את התורה. וכן בגאוה ה' מתרחק ממנו: 'אמר רב חסדא ואיתימא מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנא' (תהלים קא, ה) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל" אל תקרי אותו אלא אתו לא אוכל' (סוטה ה,א) ומימלא אין חיבור לתורה שהיא רצון ה' ומאוחדת עם ה'. אולי ע"פ זה יובן גם הנאמר שם: 'א"ר חייא בר אשי אמר רב: ת"ח צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית' ('אחד משמונה בשמינית - משקל קטן הוא והיינו עוכלא, כלומר צריך שיהיה בו מעט גאוה שלא יהו קלי הראש מסתוללין בו, ויהא דבריו מתקבלין עליהן בעל כרחם'. רש"י) אולי השמינית בשמינית הזו (שבו כנלחם בקלי דעת להכריחם) מגיעה מאותו חלק של כח הויכוח בתורה, שבו יש קצת כעין גאוה שעומד על דעתו בויכוח, שמזה מושך כח לעמוד מול קלי הדעת, וזהו שמינית שבשמינית רמז לתורה שהיא מעל העולם (ולכן שמונה) [וזה שמינית שבשמינית, שלא ילחם בם לגמרי כמלחמתו בתורה (8) שנעשים אויבים בזה, כיון שלא יהפכו לאוהבים אח"כ, ולכן שמינית בשמינית]. מימלא כיון שיש קשר לענוה, ובהמשכה מקבלים גדולה מה', שמתוך התורה שלמדו רבו והשלימו בסוף, מתעלים בחיבור לתורה ועולים לגדולה. וגדולה בעולם ראוי לנו דווקא בא"י שממנה יש גילוי ה' בעולם, שלכן נבואה היא דווקא בא"י (מכילתא בא [פתיחה]) , שבכח א"י בה יש חיבור תמידי מה' ("ארץ אשר ה' אלקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה". דברים יא,יב) יוצא גילוי ה' לעולם, ומתוך זה ראוי לנו לקבל גדולה בעולם (מצד חיבור לה'), ולכן יש קשר לא"י. מה שלמדו בפס' שאם מגביה עצמו ה' משפילו, זה משום שכשאדם בגדולה יצרו מתגבר להגניב לליבו גאוה, ולכך מיד מזכיר זאת ברמז בפס'. אולם גם ניראה שנילמד בהקשר לרמז המקומות, '"ומבמות הגיא אשר בשדה מואב" - כי שם מת משה ושם בטלה הבאר' (רש"י. כא,כ), לכן כיון שמת משה זה כעין מרמז על הפסקת הענוה, כיון שמשה היה העניו באדם, ולכן הסתלקותו כעין מדמה הסתלקות הענוה. והנה עניין הבאר שבפס' “באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחקק במשענתם וממדבר מתנה" (כא,יח) פרושו '"באר חפרוה" - זאת היא הבאר אשר חפרוה שרים משה ואהרן. "במשענותם" – במטה' (רש"י). ניראה שמרמז על מה שאמרנו, שמשה מייצג את התורה, ואילו אהרן מסמל את מידת השלום ('הלל אומר: הוי כתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה'. אבות א,יב) שבחיבור התורה והשלום, שבסוף מלחמת התורה, מביאים ברכה וטובה לעולם, וזהו שקשור "באר חפרוה" משה ואהרן, ל"וממדבר מתנה" וגו' שמרמז על התורה שניתנת לו עד שעולה לגדולה. ולכן כדי לרמז על החשיבות שיהיה בסוף השלום, גם מובא אח"כ בהקשר לסיחון "אעברה בארצך לא נטה בשדה ובכרם לא נשתה מי באר בדרך המלך נלך עד אשר נעבר גבלך" (כא,כב) ופרש"י: "אעברה בארצך" - אע"פ שלא נצטוו לפתוח להם בשלום בקשו מהם שלום', שבא להדגיש את חשיבות עניין השלום (ואם כך לאויבים ק"ו לבנ"י). ואולי אפשר שמובא בשם היהודי הקדוש שהריגת סיחון היתה חשובה שלכן נאמר "לסיחון מלך האמרי כי לעולם חסדו". (תהלים קלו,יט) בשל שהיה שולט על דברי הקדושה (תפילות) של בנ"י, ולכן ניקרא "סיחון" מלשון דיבור (שיח) ו"מלך האמורי" שמלך על האמירה- הדיבור, ולכן היה מעלה מיוחדת בהריגתו. אולי שליטתו בדברי קדושת פינו היתה ע"י פגיעה בשלום בבנ"י, ולכן מודגש שפנו אליו בשלום, כדי לפגום כחו. והנה על חפירת הבאר יש פרוש שני ברש"י 'ד"א, כרוה נדיבי העם- כל נשיא ונשיא כשהיו חונים נוטל מקלו ומושך אצל דגלו ומחנהו, ומי הבאר נמשכין דרך אותו סימן ובאין לפני חניית כל שבט ושבט. "במחקק" - ע"פ משה שנקרא מחוקק' וכו' (פס' כ') כך שמרומז כאן האחדות והשלום, שהנשיאים פעלו ע"פ משה. וה"במשענותם" (לפרוש הראשון) הוא המטה, שבו הוכו מצרים כך שמרמז על הכאת האויבים, וקשור לשלום (כיוצא לדברנו מהפירוש השני) והענוה (כנ"ל, וכהמשך "וממדבר מתנה" כדרשת הגמ'). עוד מובא 'ולמה לא נזכר משה בשירה זו לפי שלקה ע"י הבאר' וכו' (רש"י. פס' כ) שמרמז על חשיבות השלום בכל ההקשר הזה [שרו שניצלו מאויבים](שנענש על שקרא לבנ"י 'המורים'). ולכן גם ה' לא מוזכר, מזה יש רמז לחובת השלום לחיבור לה' (ובפרט בלימוד שמתחבר לה')