2

טעם שני נתן הרמב"ן: "ועוד בזה טעם אחר במדרשם, כי לכל אחד מהנשיאים עלה

במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור, אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד

וזולתו כל אחד מהנשיאים חשב טעם בפני עצמו". ויעו"ש שמביא הרמב"ן מדברי המדרש פירוט

כוונתו המיוחדת של כל נשיא ונשיא בקרבנותיו ומסיים: "ולכך השוה אותם הכתוב לפרט כל אחד

בעצמו כאילו לא הוזכר האחר. ואחרי כן כללם כאחד, לרמוז כי בעת אחת עלה במחשבתם

להקריב החנוכה ולא קדם אחד לחבירו במחשבה ולא בהבאה לפני המשכן, ועל זה הזכירם הכתוב

לכולם בהשוואה".

יש כאן בדבריו של רבינו ז"ל שמקורם במדרש, חידוש גדול ונפלא. שהרי על פי ההיגיון

הפשוט, ישבו כל הנשיאים יחדיו ותכננו איזה קורבן להביא, כדי שלא ירצה כל אחד להביא קורבן

גדול, נאה ומשובח משל חברו, דבר שיכול להביא אותם לידי תחרותיות לא ראויה. כך שבסופו של

דבר, הגיעו להסכמה כללית, על מרכיביו של הקורבן.

כל הקורבנות היו שווים אבל הובאו מסיבות שונות

ברם, הרמב"ן נותן פרשנות הפוכה לחלוטין. לפי הסברו, תורתנו הק' סיפרה לנו, שכל

אחד מהנשיאים ישב עם עצמו, התעמק במחשבותיו, כיצד יכבד ויעבוד את קונו באופן הנעלה

ביותר. באותו זמן שבו שררה שמחה גדולה מאוד בשמים. עד שאמרו חז"ל, שמיום בריאת העולם

לא הייתה שמחה גדולה לפני הקב"ה, כאותו יום שבו נחנך המשכן. ואז, מתוך חישובים מסוימים,

הגיע כל נשיא למסקנה, שהקורבן המכובד והנאה ביותר, צריך להיות מורכב משלושה עשר

מרכיבים:

]א[ "קַעֲרַת כֶּסֶּף אַחַת שְלשִּים וּמֵּאָה מִּשְקָלָהּ ]ב[ מִּזְרָק אֶּחָד כֶּסֶּף שִּבְעִּים שֶּקֶּל

בְשֶּקֶּל הַקֹּדֶּש שְנֵּיהֶּם ]ג[ מְלֵּאִּים סֹּלֶּת בְלוּלָה בַשֶּמֶּן לְמִּנְחָה: ]ד[ כף אַחַת עֲשָרָה זָהָב ]ה[

מְלֵּאָה קְטֹּרֶּת: ]ו[ פַר אֶּחָד בֶּן בָקָר ]ז[ אַיִּל אֶּחָד ]ח[ כֶּבֶּש אֶּחָד בֶּן שְנָתוֹ לְעֹּלָה: ]ט[ שְעִּיר עִּזִּים

אֶּחָד לְחַטָאת: וּלְזֶּבַח הַשְלָמִּים ]י[ בָקָר שְנַיִּם ]יא[ אֵּילִּם חֲמִּשָה ]יב[ עַתּוּדִּים חֲמִּשָה ]יג[

כְבָשִּים בְנֵּי שָנָה חֲמִּשָה" )במדבר ז, יג יז(. -

והנה ראה פלא, לאחר שניים עשר ימי הקרבה, ראו כל ישראל, שכל הקורבנות היו זהים

בתכלית. והשאלה הנשאלת, כיצד יכול לקרות כדבר הזה?

גדול הדעה והמוסר, הגה"צ רבי ירוחם זצ"ל, המשגיח דמיר, מצא לכך מקבילה:

"איתא בגמ' )מגילה ט, א( מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים

ושנים בתים ולא גילה להם על מה כינסן ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה

רבכם נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעת אחת, ידעו כולם כי אי אפשר -

לתרגם את התורה לפני המלך כמו שהיא בלי שינוים, וכולם כיוונו בדיוק לדעה אחת, האומנם כי

זה ודאי מן הנסים הגדולים! וזה להורות מה זה שכל ישר, כי השבעים ושנים הזקנים כולם כוונו

אל נקודת האמת על פי המטרה אז" )דעת תורה, נשא, עמ' נג(.

תלמי שמשל אז ב'כיפה', רצה לדעת מה כתוב בתורתם של ישראל. אבל, הוא חשש שאם

יאמר להם, שרצונו שיתרגמו לו את התורה ליוונית, יתאמו ביניהם חכמי ישראל נוסח מוסכם,

שלא ישקף את מה שכתוב. את שיחששו, שעלול להזיק ליהודים, יסתירו! את שיחשבו שיכול

לעזור ליהודים, יוסיפו! וכך, יוכלו 'לעגל את הפינות' ולא תהיה לו אפשרות להגיע לחקר האמת,

3

מה היא אכן, תורתם של ישראל. לכן, כינס את כל ע"ב ראשי החכמים מבלי להודיעם לפני כן,

לשם מה כונסו, ואז, להפרידם ולשכן כל אחד מהם בבית אחר, באופן שלא יוכל להיות בקשר עם

עמיתיו. רק לאחר מכן, לגלות להם את המשימה העומדת בפניהם, שכל אחד יתרגם את התורה

ליוונית, וזאת מבלי שיוכל להתייעץ, ולו פעם אחת עם חבריו.

ברור, שכל אחד מהם הרגיש, את כובד הנטל שהונח על כתפיו. שכן, לסרב לא היה רשאי.

לתרגם את התורה באופן מדויק, היה מסוכן מאוד, מכמה בחינות, כפי שהתבאר שם בתלמוד.

לעשות שינויים בתרגום, כפי הצורך וההכרח, היה עוד יותר מסוכן, מכיוון, שאם חבריו לא ינהגו

כמותו, דהיינו, יתרגמו באופן מדויק או יחליט על שינוי אחר מזה שיחליטו, הרי שאחת דתו,

להיות מוצא להורג. מכיוון, שהמלך יתפוס שהוא רימה אותו! לפני כל אחד מהחכמים, עמדה

דילמה זאת. והנה, כשקיבל המלך שבעים ושניים ספרי תורה, בשפה היוונית, נוכח לדעת, שכולם -

זהים לחלוטין. לכן, היה בטוח, שאכן, מונח לפניו תרגום מדויק של תורת ישראל. מפני, שכל

החכמים שעסקו בתרגום, כששינו בשינוייהם , כיוונו לאותה דעה.

ברור לכל בר דעת, שמעשה זה גרם לקידוש שם שמים גדול ביותר, אצל כל בני ישראל. -

באשר הם נוכחו לדעת, ש"לאֹּ יָנוּם וְלאֹּ יִּישָן שוֹמֵּר יִּשְרָאֵּל" )תהלים קכא, ד(. ואותם חכמים, שמסרו

נפשם לתרגם את התורה ליוונית, מפני שאנסם מלך יוון, כוונתם לשם שמים הייתה, על כן, הנחה

אותם הקב"ה 'בעומק ליבם', להגיע לאותו תרגום.

במה עדיפה החכמה על הנבואה?

ניתן להסביר זאת על פי דברי חז"ל:

"אמר אמימר וחכם עדיף מנביא שנאמר: 'ונביא לבב חכמה' )תהלים צ, יב( מי נתלה

במי הוי אומר קטן נתלה בגדול. אמר אביי: תדע דאמר גברא רבה מילת' ומתאמר' משמיה

דגברא רבה אחרינא כוותי'. אמר רבא ומאי קושיא ודילמא תרוייהו בני חד מזלא נינהו?

אלא אמר רבא: תדע ]פירש"י: תדע שלא ניטלה מן חכמים[ דאמר גברא רבה מילתא -

ומתאמרא משמיה דר' עקיבא בר יוסף כוותיה ]פירש"י: משמיה דרבי עקיבא כוותיה וליכא -

למימר בני חד מזלא נינהו שהרי ר"ע חכם ממנו הרבה[. אמר רב אשי ומאי קושיא דלמא להא

מילתא בר מזליה הוא? אלא אמר רב אשי תדע דאמר גברא רבה מילתא ומתאמרא הלכה

למשה מסיני כוותיה. ודלמא כסומא בארובה? ולאו טעם יהיב? ]פירש"י: ולאו טעמא קאמר -

במילתיה וכיון דאמר טעמא אין זה כסומא שמכוון לירד בארובה במקרה בעלמא אלא סברת הלב

היא הבאה לו בנבואה וזכה להסכים להלכה למשה מסיני[" )ב"ב יב, א ב(. -

הרי שגילו לנו חז"ל, שקיימות שתי דרכים להעברת המסר האלוקי לאדם. האחת –

נקראת נבואה. והשניה נקראת חכמה. וגדולה השניה מן הראשונה. מפני, שהראשונה אין כוח –

ביד האדם להשיגה. אף בימים בהם הייתה נבואה בישראל, עד לתחילת הבית השני, לא יכל הנביא

לבוא אל הקב"ה ולבקש ממנו, לגלות לו דבר מה. זכות זו, הייתה שמורה אך ורק למשה רע"ה,

"וְלאֹּ קָם נָבִּיא עוֹד בְיִּשְרָאֵּל כְמשֶּה" )דברים לד, י(. אולם, החכם בהתעמקו, בכל כוחותיו בתורת ה',

מגלה לו הקב"ה באמצעות החכמה דברים שלא שזפתן עין מעולם. וכך גם מצאנו בחידושי

הרמב"ן )שם(:

4

החכמים שהיא בדרך החכמה לא נטלה, אלא יודעים האמת ברוח הקדש שבקרבם".

ההבדל הפשוט שבין הגילוי האלוקי הזורם בצינור הנבואה, לבין זה הזורם בצינור

החכמה הוא, שאין הנביא יכול להסביר, כיצד הגיע לתוכן הדברים אותם הגיד בתור נבואה. יכול

הוא לומר אך זאת, שכך מסרם לו השי"ת, בחזון הנבואה! אולם, החכם יכול לבאר לזולתו, באיזה

אופן, על פי איזה חשבון שכלי, מאיזו סברה הגיע למסקנה אותה הציג לפני קהל שומעיו.

המופת הגדול ביותר, אותו הראה הקב"ה לפני כל עם ישראל, בעת חנוכת המשכן היה,

ששנים עשר הנשיאים, שהיו אנשי מעלה גדולים עד מאוד, שהרי מפני כך נבחרו לנשיאים, ]יש

להעיר, שנשיאי ישראל בימי קדם, לא נבחרו באמצעות תככים פוליטיים, אלא מתוך גדלותם

האישית בתורה, ביראה ושלמות המידות. כש"כ במשנה: "שֶּהַמַלְכוּת נִּקְנֵּית בִּשְלֹשִּים מַעֲלוֹת"

)אבות ו, ו([ הגיעו כולם בדרך השכל, למסקנה זהה, לקורבן זהה, כל אחד מתוך חישובים אחרים,

שיכל להציג אותם ולהסביר, למה לפי דעתו ועומק הבנתו אלה הם הנתונים והמספרים החשובים

ביותר, הראויים לשמש כבסיס ליצירת קורבנו. היש פלא גדול מזה?

אמנם, בחנוכת המשכן, נעשה נס גדול קבל עם ועולם, בשעה שירדה אש מן השמים, והעם

כולו התרגש והתפעל עד מאוד, ונפלו על פניהם כביום הכיפורים.

"וַתֵּּצֵּא אֵּש מִּלִּפְ ני ה' וַתּאֹּכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶּת הָעֹּלָה וְאֶּת הַחֲ לבִּים וַיַרְא כָל הָעָם

וַיָרֹּנּוּ וַיִּפְלוּ עַל פְנֵּיהֶּם" )ויקרא ט, כד(.

והוסיף הנצי"ב מוולוז'ין זצ"ל, ב"העמק דבר" וטען, שהיה זה נס בתוך נס!

" 'אֶּת הָעֹּלָה וְאֶּת הַחֲלָבִּים'. היה בדרך נס, שהרי מתחלה היה ]צריך[ לשרוף את

החלבים שלמעלה לפני בשר עולה. אבל היה בדרך השגחה שיוקטר תחלה העולה ואח"כ

חלבי שאר קרבנות כדין תורה שהעולה קודמת".

אולם, נלענ"ד, שהכוח האלוקי שהוטמן בשכלו של האדם, הוא הגילוי הגדול ביותר

שקיים בבריאה. הוא זה שיכול להרבות כבוד שמים באופן הנפלא ביותר. וכבר דרשו חז"ל את

הפסוק בתהלים, שהתורה היא: "תְּמִּימָה מְשִּיבַת נָפֶּש" )יט, ח(.

"רבי ירמיה ורבנן חד מנהון אמר למה היא 'תמימה'? שהיא 'משיבת נפש'. וחרינא

אמר למה היא 'משיבת נפש'? שהיא 'תמימה'! 'עדות ה' נאמנה' שהיא 'מחכימת פתי'. למה

היא 'מחכימת פתי'? שהיא 'נאמנה'! דבר אחר מתי היא תמימה? בשעה שהיא יוצאת מפי

תמים! )פי' שאדם תמים דורש אותה זית רענן(" )ילק"ש תהלים, רמז תרעד(. –

כלומר, שהחכמה הטמונה בתורה מתגלית לאותם אנשים שעמלים בה מתוך כוונה

תמימה, ולא מתוך כוונות זרות, שעליהם נאמר:

"ר' עקיבא אומר כל הקורא שלא לשמה נוח לו שאילו נהפכה ש ל יתוֹ על פניו.

שנאמר: 'וּשְמַרְתֶּּם מִּצְוֹתַי וַעֲשִּיתֶּם אֹּתָם' )ויקרא כב, לא( כל הקורא לשמה מעלה עליו הכתוב

כאילו עשה עצמו שנא' ועשיתם אותם" )מס' כלה, פרק שמיני(.

וכך גם שנינו: "רַבִּי אֶּלְעָזָר הַמוֹדָעִּי אוֹמֵּר… וְהַמְגַלֶּה פָנִים בַתּוֹרָה שֶּלאֹּ

כַהֲלָכָה, אַף עַל פִּי שֶּיֵּש בְיָדוֹ תוֹרָה וּמַעֲשִּים טוֹבִּים, אֵין לוֹ חֵלֶּק לָעוֹלָם הַבָא" )אבות ג, יא(.

5

הרי לנו, שיש אדם הלומד תורה ומגיע לרום המעלות, ויש אדם הלומד תורה ויגיע לאבדון

מוחלט! הוא אשר אמר הפסוק: "כִּי יְשָרִּים דַרְ כי ה' וְצַ דקִּים יֵּלְכוּ בָם וּפשְעִּים יִּכָשְלוּ בָם" )הושע יד,

י(. פירשו חז"ל )נזיר כג, א(, שהצדיק והרשע עושים מעשה, אשר על פניו נראה זהה לחלוטין. אולם,

הצדיק העושה אותו לשם שמים, מתקדש על ידי המעשה באופן נפלא ביותר. ואילו, את הרשע,

שמחשבות אוון בליבו, 'מכשיל' מעשה המצוה! כמו שדרשו חז"ל: "וזאת התורה אשר שם משה

זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה" )יומא עב, ב(.

בשבת שלאחר מתן תורה, מראה לנו הקב"ה עד כמה תורתו, רבת פנים היא. כמו שאמרו -

במדרש רבה בפרשתנו: "לכך הביא מזרק שבעים שקל בשקל הקדש למה כשם שיין חשבונו

שבעים כך יש שבעים פנים בתורה" )יג, טו(.

אנו מתפללים ומבקשים "וְתֵּן חֶּלְקֵּנוּ בְתוֹרָתֶּךָ" )ברכת אהבה רבה(, הפירוש שלכל נפש בישראל

חלק שלה בתורה. וכתב רבינו חיים מוואלוז'ין זצ"ל: " וכל אחד מישראל שורש העליון של נשמתו

הוא מאות אחת מהתורה הקדושה" )נפש החיים שע"ד, פל"ב(. ושם הביא המעיר, שמקור הדברים הם

מתורתו של מרנא הגר"א זצ"ל, ז"ל: "לכל אחד יש שורש בתורה, כש"כ שישים ריבוא אותיות

לתורה ולישראל. ולכל אחד יש לו שורש או באות או בקוץ או בנקודה או בתג כפי גודל נשמתו"

)תיקו"ז חדש לד, ד"ה עומר לגולגולת(. ובספרים רבים הובא ש'ישראל' ראשי תיבות "יש שישים ריבוא –

אותיות לתורה" )יעויין רמח"ל בקונטרס "דרך עץ החיים". מגלה עמוקות אופן קפו, ועוד(. ובפירושו לפרקי אבות

)רו"ח ו, ג( הוסיף רבינו הגר"ח ז"ל: "וכל נפש מאמין בתורה שורש נשמתו מדבק ונאחז בעץ החיים

הנצחיים. ונאחז באות אחת מן התורה שממעל לכל העולמות כולם, ונשתלשלה כחבל עד למטה

בעולם השפל הזה וראשו מדובק למעלה בשרשו כש"כ )דברים לב, ט( 'יעקב חבל נחלתו', כחבל

הקשור למעלה וסופו יורד עד למטה".

יוצא אפוא, שכל אחד רואה את כל התורה מנקודת מבטו שלו. ולבאר הדבר ולקרבו אל

החוש. באם יושבים במקום אחד שישים ריבוא אנשים ונבקש מכל אחד מהם לתאר את המקום,

ברור שכל אחד, יתאר את המקום בצורה שונה מכפי שתיארוהו האחרים, מכיוון שהוא רואה את

המקום מזווית הראיה שלו, ובמקום שנמצאות עיניו, לא נמצאות, ולא יכולות להימצא, עיניו של

זולתו. הרי שלאחר ריכוז כל התיאורים נקבל שש מאות אלף תיאורים של אותו מקום, אבל הם

שונים זה מזה.

אם ניקח תיאורים שכתבו שני אנשים שישבו, זה בסמוך לזה, נקבל שני תיאורים מאוד

דומים, מפני שהם ראו את המקום 'כמעט מאותו מקום' אבל בכל מצב זה לא יהיה תיאור זהה. –

אולם, אם ניקח תיאור שכותב אדם שישב בצד מזרח ופניו אל המערב ונשווה אותו לתיאור –

המקום של אדם שישב במערב ופניו לנוכח המזרח, הרי שנקבל שני תיאורים מאוד שונים. שהרי

לא זו בלבד, שהראשון כלל, לא ראה, את הרוח המזרחית, והאדם השני כלל לא ראה את הרוח

המערבית, אלא שגם את הצפון ואת הדרום הם ראו מזווית ראיה אחרת )בלועזית פרספקטיבה(.

למרות הכל, כל תיאור שקבלנו הוא "האמת בשלמותה", כפי שהמתאר מספר, מנקודת מבטו. הרי

לנו, שגם דברים שלכאורה סותרים זה לזה, הם בכל אופן 'אמיתיים' כל אחד בפני עצמו! .

גם החכמים כשהם עוסקים בתורה מתוך קדושה וטהרה, הרי שהתוצאה וההלכה שהם

מגיעים אליה היא 'אמת', שכן באה אליהם מפי הקב"ה, שהוא אמת וחותמו אמת )(, ומצאוה דרך

6

'תורת אמת'. ואם ישאל השואל, הלוא, התורה שבעל פה: המשנה, התלמוד, הראשונים,

האחרונים ואף הפוסקים שבימינו אמרו דעות אין ספור שונות, ואף מנוגדות. ומחלוקות לרוב,

מוצאים אנו בכל עניין ועניין. האם יתכן, שכל אחת מן הדעות היא אמת?! את התשובה לכך, נתנו

חז"ל בהתייחסם למחלוקת המפורסמת ביותר, בין בית שמאי לבית הלל. ופסקו את פסוקם:

"אלו ואלו דברי אלקים חיים" )עירובין יג, א(, כפי שהכריזה בת קול מן השמים.

פירוש המאמר יובן, על פי דברי הגר"א שהובאו לעיל. שלכל נשמה יש התחברות אל אות

מסוימת בתורה, שהיא שורשה, וגם התקשרותה לאותה אות היא, באופן מסוים ומיוחד. וכבר

למדנו )ברכות נח, א( כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות זה מזה. ולכן, כל אחד מן החכמים

רואה את כל התורה כולה, מזווית הראיה של נשמתו. וההלכה שהוא מגיע אליה, הינה 'אמת

לאמיתה של תורה'.

כך הגיע כל אחד מנשיאי ישראל, להבנה אחרת על סמך מה עליו להביא את קורבנותיו.

אולם, כולם הגיעו לתוצאות שוות.

וכדי לדעת ולהבין עד כמה התורה היא אין סופית, דיינו להביט אל עבר דבריו

המפורסמים של רבינו הגר"ח ז"ל שגילה לו רבו הגר"א:

"כי בזה הלילה בא אלי אליהו וגילה לי עניינים וחידושים נוראים אין חקר בשם

י"ב על פ' 'עלו זה בנגב' )במדבר יג, יז(... והמה כ"ב מאות וס' אופנים... שבאופן אחד מהם אני

יודע כחות כל הבריות וכל אבר מה עניינו" )הקדמת הגר"ח לביאור הגר"א על ספרא דצניעותא, בד"ה וכן

אמר(.

הלוא, דעת אנוש קצרה מלהבין, שיכולים להיות אלפיים מאתים ושישים פירושים על

פסוק אחד בתורה, ושאפילו פירוש אחד מהם, כולל בקרבו את "כחות כל הבריות וכל אבר מה

עניינו". ואם זאת, ידע הגר"א על פסוק אחד, הבה ננסה לתאר ולאמוד מה ידע על כל התורה

כולה?! ואם זאת קיבל בגילוי אחד, מה כמות הידע האלוקי התורני, שקיבל בכל משך חייו? והלוא

אף בטרם הגיע לגיל בר מצוה, הייתה גדלותו בתורה באופן מדהים מאוד, כדברי הגר"ח, שהיה -

חכם הרזים:

כי הצעתי לפניו עשר שיטות בנוסחות מוחלפות בספרים ישנים. ואמר לי גירסתו הברורה

כגירסת האריז"ל. רק דבר אחד הוסיף מה שנשתבש גירסת האריז"ל בדפוס. אמרתי לו

מעתה הלא אינו דבר גדול ופלא כל כך לברוא גולם. השיב: 'כי באמת פעם אחת התחלתי

לברוא גולם. ובעודי באמצע עשייתו חלף ועבר תמונה אחת על ראשי והפסקתי מלעשות

עוד. כי אמרתי מסתמא מן השמים מנעוני לפי רכות שנותיי אז'. ושאלתיו: 'בן כמה היה

אז'? והשיב: 'שהיה קודם י"ג שנה' " )שם(.

סיכום: לאחר חג השבועות קוראים פרשת נשא, ובה סדר קורבנות שהקריבו

הנשיאים. הרמב"ן פירש שלמרות, שהקורבנות היו שווים, הרי הכוונות היו שונות. התורה

וישראל קשורים ומשולבים זה בזה מעת בריאתם. נשמת כל יהודי משתלשלת מאות אחרת

בתורה. בעזרת עמל התורה יכולים החכמים שבכל דור, להגיע לדרגה של "נבואה בדרך

החכמה". לאחר מתן התורה, זאת ראשית החכמה שעלינו לדעת ולהבין.

לקבלה למייל