ומוסיף הזוהר הקדוש, "כהן המברך בעין טובה ברכותיו מתקיימות, ושאינו מברך בעין טובה אל תרצו ממנו ברכה כלל".

כל היהדות זה לגרש את החושך, זה להפוך מר למתוק. ואיך מגרשים את החושך? איך הופכים מר למתוק? כשחיים של נתינה וחסד. כשאנחנו עם הגוף זה אהבה עצמית, כשאנחנו עם הנשמה, זה אהבה אמיתית, זה נתינה וחסד.

גוף זה גאווה, זה לקחת לעצמנו. נשמה זה לצאת מעצמנו, זה להתחבר עם כל הטוב והיפה שבחיים. זאת בעצם המלחמה שלנו בעולם הזה. לנצח את החומר, להתחבר אל הנשמה. כל הנאה שיש לנו מהעולם הזה מסתירה לנו את האור של ה', את נועם ה'.

עשיו בכה על החומר, ולכן הספיקו לו 2.5 דמעות. ואילו אנחנו בוכים לצאת מהחומר, לכן צריך כאן ים של דמעות. המלחמה עם עשיו, עם היצר הרע, היא מלחמה לכל החיים. כל רגע ורגע אנחנו נמצאים עם עשיו וכל רגע ורגע אנחנו צריכים להיאבק נגדו. איך נאבקים? עם רבוי תפילות ורצונות אמיתיים להיטהר ולהזדכך. עד שירחם עלינו ה' ויפדה אותנו מידיו.

נשא זה גם לנשא, לרומם את השני, להתפעל ממנו, לתת לו כוח במילים שאנחנו אומרים לו, לא להחליש אותו ח"ו. אנשים מחכים לחיוך, למילה טובה, הם נהפכים ברגע אחד למשהו אחר. רבנו אומר שאדם הולך עם חיוך הוא ממש מחיה אנשים! אם אנחנו נחייך, הקב"ה גם יחייך!

אהבת ישראל זה מעל הכל. האחדות הזאת זה הסוד שלנו. עשרה יהודים מתקבצים יחד, הם מורידים שכינה. זה דבר שלא יתואר ולא ישוער. כמה שיהיו שונים אחד מהשני, יש איזה חוט דק וסמוי מן העין שמחבר בין כולם.

אתה רוצה להתקרב לה', להרגיש את נועם ה', תתן קצת מעצמך. תוותר על שלך כדי שיהיה לשני.

אנחנו כל כך עסוקים בעצמנו, שאין לנו לב שמרגיש צרת רבים או צרת יחיד. גם את השמחה שלהם.

פרשת נשא היא הפרשה הארוכה ביותר בתורה, יש בה קע"ו פסוקים. למה היא כ"כ ארוכה? כי חוזרים בה שוב ושוב על קורבנות הנשיאים. למה לא כוללים את כולם יחד? הרי אף אחד מהנשיאים לא הוסיף על קורבן אחיו, ואם זו אותה רשימה, הרי היה אפשר לקרוא אותה פעם אחת בשם כל הנשיאים יחד?! להראות כמה חביב בפני הקב"ה כשבני אדם אוהבים זה את זה ונותנים כבוד אחד לשני. הנשיאים לא הוסיפו על חבריהם כדי לא לעורר קנאה ולא להפגין גאווה. ואת זה ה' הכי אוהב.

בזכות מה קיבלו הכוהנים את הזכות הזאת לברך את ישראל? בזכות אהרון הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, שאהב כל אחד מישראל כגופו והיה מוכן לעשות כל מאמץ כדי להשכין שלום בין איש לרעהו. הוא תמיד ראה בכל יהודי רק את הטוב, את היפה, לא את החסרונות. כששמע שמשה אחיו הקטן ממנו נשלח לגאול את בני ישראל לא קינא בו אהרון. להיפך, הוא שמח בשמחתו, יצא לקראתו, חיבקו ונישקו! מי שאוהב כל אחד מישראל, מי שרואה רק את המעלות של השני, מי ששמח בהצלחתו של כל אחד מישראל ולא מקנא בטובתו, ראוי שיימסר לידיו מפתח הברכות, לו ולזרעו לדורותם.

שלום בית זה מקור כל ההשפעות הטובות, כל הברכה שיש לאדם תלויה בשלום בית שלו. זה הדבר הכי חשוב בחיים וצריך להשקיע בו, לא לוותר.

אסור למחוק את שם ה', אבל בשביל שישכון שלום בין איש לאשתו הקב"ה מוכן למחול על כבודו עד כדי מחיקת שמו הקדוש. התורה הקדושה מספרת בפרשת נשא שאשה שסטתה מדרך הישר, הבדיקה שבודקים אותה בבית המקדש כרוכה במחיקת שם ה' במים, שזה איסור חמור. עד כדי כך חשוב להקב"ה השלום בתוך הבית שהוא מוחל על כבודו ומוכן שיימחק שמו.

בלב כל יהודי יש נקודה פנימית שלפעמים היא נסתרת, נקודה של רצונות וכיסופים אל הקדושה. התפקיד שלנו להמשיך וללבות בעדינות וברגישות את הגחלת הפנימית הזאת, לעורר ליבו של עוד יהודי ועוד יהודי עד שנזכה שעם ישראל כולו ישוב אל ה' ותורתו.

זה בעצם החסד הכי גדול שאתה יכול לעשות עם השני. אבל זה לא רק בשבילו, זה גם בשבילך.

אדם לא יכול להגיע לשלמות שלו אם הוא שומר הכל לעצמו. אדם מקבל מה' כדי לקרב אחרים, לחזק אותם.

["אתה לא יכול להגיד לשני תפתח בספר זה וזה, בדף זה וזה, בעמוד זה וזה ותקרא. אתה בכלל לא צריך לבוא לשיעור, הרי הכל מלוקט מספרים. זה לא ככה. כשאדם אומר דברי תורה, הוא לא רק נותן את מה שהוא קרא פה ושם, הוא מחבר את זה עם הנשמה שלו. כל אחד חייב לחזק אחרים, אם הוא לא עושה את זה, הוא פושט גונב מהקב"ה את האור שהוא נתן לו.

כשאדם מדבר, גם אם הוא לא כזה גאון, וכזה חכם שיודע לחדש חידושים ולכתוב ספרים, עצם זה שהוא מדבר בפני קהל, אז ה' מוריד לו כזה אור, הוא מרגיש שבוער בו משהו, ה' הבעיר בו את זה, אם הוא לא אומר זה יכול להזיק לו, זה כאילו חונק אותו. אדם חייב להוציא את האור שלו" (באור פני מלך).

עיקר העבודה שלנו זה בין אדם לחברו. זה הדבר שהכי יכול לקרב אותנו אל ה'. אתה מראה לשני פנים שמחות, אתה מאיר לו פנים, איזה חסד גדול זה. איזה קירוב לבבות. צריך לעזור לכולם, לרחם על כולם, לוותר לכולם, לאהוב את כולם, זה דבר כזה מינימאלי, ופשוט, וקיומי, בכלל לא צריך להגיד על זה דברי תורה. יהודי צריך ללמוד ללכת עם אהבת ישראל עד הסוף, להתמלא באהבה עזה לכל איש ישראל, להרחיק עצמו מכל מריבה ומכל מחלוקת ופלגנות. יהודי לא יכול להתקרב אל ה' "על הגב" של אחרים, היהדות תמיד שמרה על הכלל הזה שלא להדר במצוות על חשבון פגיעה בזולת, גרימת צער לזולת, פגיעה בכבוד שלו.

מטבענו אנחנו שקועים בתוך אהבה עצמית. אוהבים את עצמנו. צריך לעורר את עצמנו לחשוב משחבות טובות על השני, לשמוח בשמחתו ולהצטער בצערו. אמיתי. לא מהפה אל החוץ. "כמו ששומע שנולד בן לרעהו, ישמח שמחה ממש כאילו נולד לו אותו בן. וכן אם ח"ו ייעדר איזה טובה מחבירו, יצער עצמו מאד על צערו של חברו" (יסוד ושורש העבודה).

כדי שאדם יזכה לתענוג המושלם של התחברות למלכו של עולם, הוא צריך לצאת מן האהבה העצמית שלו למרחבים החופשיים של אהבת הזולת. רק בתנאי זה מוכן מלכו של עולם להתחבר עם האדם ולהאיר לו את הנשמה. "לברך את עמו ישראל באהבה" - שיזכו שתהיה בינהם אהבת חינם, שיזכו לקיים מצוות עשה מהתורה של ואהבת לרעך כמוך.

חג שבועות- מתן תורה

איך זה שמכל העמים דוקא אנחנו זכינו לקבל את התורה? כי כל העמים חקרו ובדקו ומצאו שבתוך התורה יש מצוות שלא כל כך מתאימות להם. עם ישראל אמרו מייד: נעשה ונשמע. מוכנים לקיים את הכל עוד לפני ששמענו מה כתוב בה. זה עם ישראל. מסירות נפש עד הסוף. אנחנו לא יודעים כלום, לא שמענו מה אתה רוצה מאיתנו בכלל, אבל זה מה שאנחנו רוצים לתת לך ה': נעשה ונשמע. לתת לך את הלב, לתת לך את הרצון שלנו, להבטיח לך שאנחנו איתך. זה הסמל של עם ישראל, זה הקיום של עם ישראל.

והאדם, כמה שהוא נמוך, כמה שהוא יכול לפול הכי למטה, הוא גם יכול להגיע עד לשמים.

מורנו הרב:["כל אחד צריך לדעת שיש בו אש. כמו שאומר הזוהר שיהודי תמיד מתנועע! גוי יכול לעמוד ישר, זקוף, כל היום! אבל יהודי זה משהו אחר לגמרי! יהודי לא יכול להיות בשקט! הוא כל היום בוער! כל היום הוא מחפש מה לעשות, מתחת לאדמה מחפש מה לעשות. יהודי הוא כולו אש להבה לה' יתברך!

צריך להתלהב בתפילה, להתנענע בתפילה, כי אם האבא מתלהב בתפילה, מתנענע בתפילה, אז גם הילד מתלהב ומתנענע בתפילה.

עם אהבת השם, יהודי יכול להגיע עד למעלה. אהבה זה עיקר הקשר בין עם ישראל לקב"ה. מי התחיל את העם היהודי? אברהם אבינו, עמוד האהבה. איך הוא התחיל את עם ישראל? הוא קיבל אהבה למשהו עליון ונשגב ונפלא, והאהבה הזו בערה בו והוא היה מוכן בגלל האהבה הזו להיכנס לתוך כבשן האש. כלומר, אהבה זה להיות מוכן גם למות. כל היהדות זה אהבה. אהבה זה הכוח הכי גדול שיכול להיות בעולם. אהבה זה כוח שנגדו שום דבר לא יכול לעמוד. אהבת ה' זה מעל הכל. זה היעוד. זה התכלית. בסוף כולם יגיעו לזה. כמו בסיפור הבא:

המצפון של צביקה שרון

צביקה שרון היה חילוני עם מצפון. הוא אמר על עצמו: "ובכן, אני פלורליסט, עם השקפת עולם שהכל נכון, הכל מותר, איש הישר בעיניו יעשה, אבל! שלא יפריע לאחרים. לי קשה כאיש עם מצפון לקבל עוולות שעושה אדם לחברו".

נו, היו שואלים חבריו, אתה אדון צביקה שרון יכול להגדיר לנו מה הן העוולות שמעוררות מדי פעם את מצפונך הטהור? וצביקה היה משיב ממרומי בטחונו העצמי: "ודאי, פשוט הדבר שאסור לגנוב, לנאוף, לשקר, לשמוח לאיד. אבל ישנן גם מעשים רעים הנעשים בשוגג ועליהם גם קשה להבליג. כמו למשל נהג שעולה למכוניתו שתוי או עייף, ופוגע בילד שמשחק בשולי הכביש. אחד כזה צריך לנער אותו, להעניש אותו ולמרוט את נוצותיו, עד האחרונה שבהן. אם היה לו מצפון לנסוע על רכבו עייף או שתוי, אז אין לו מצפון. זה אומנם נעשה שלא בכוונה, אך יש במעשה סרק זדון הנובע מחוסר אחריות משווע... מגיע לו עונש חמור מאד".

האמת ניתנת להיאמר שצביקה שרון, יועץ מס ותיק בעל שם טוב, היה נהג זהיר באופן יוצא מן הכלל. הוא שמר על כללי הזהירות על הכביש, כך שמעולם לא נתפס על מהירות גבוהה, או חציית קו לבן, וגם חגורת הבטיחות היתה כמעט מאולפת ונטרקה על חזהו באומנות זריזה. רפורטים? לא היו ולא נבראו. רק פעם אחת בקריירה תפס אותו שוטר בלי רשיון נהיגה. צביקה שכח את ארנקו בביתו, ולאחר שיחה מעמיקה עם השוטר בסיוע דמעה קטנה בזווית העין, קלט השוטר שמדובר בפדנט מן המעלה הראשונה, שזו עבירת התנועה ראשונה שלו. למותר לציין שהוא שוחרר מצפורני המשטרה עם טפיחה על השכם. מי יכול להעניש איש עם מצפון? גם לא השוטר הקשוח ביותר.

ביום רביעי אחד לפני כשלוש שנים נעל צביקה שרון את משרדו מוקדם מן הרגיל. כאב שיניים טורדני לא מש ממנו, והוא החליט להגיע בדחיפות לרופא השיניים שמלווה אותו עוד מימי נעוריו, ד"ר שרגא פיק. הוא ירד לחנייה עם המעלית, ותוך שניות ספורות הניע את רכבו. הקליניקה של ד"ר פיק שכנה אחר כבוד בשכונת היוקרה "דקלים", מרחק 10 דקות נסיעה ממשרדו של שרון.

מכונית היונדאי המהודרת יצאה מן הבנין ונעה לכוון הכביש הראשי. כאב השיניים קצת טשטש את צביקה שרון שנשך שפתיו ולחץ על דוושת הגאז. מרחוק הוא הבחין בילד כבן 10 רוכב על אופניו סמוך למדרכה, ומפנה את ראשו מדי פעם שמאלה מתוך כוונה להיכנס לנתיב השמאלי בכביש המהיר. צביקה שרון האט ונתן לילד להכנס לנתיב השמאלי, הילד הסיט את כידון אופניו שמאלה, אך כאן קרה הנורא מכל. גלגל האופניים הקידמי החליק על שלולית שמן והנער איבד שווי משקלו והוטח ארצה. צביקה שרון לא הספיק לבלום ומכוניתו פגעה בילד בעוצמה. חריקת הבלמים לא הועילה. צביקה ההמום והמבוהל ירד מן הרכב וגילה את הילד עמרם טוניק טובל בתוך שלולית דם. תוך שתי דקות הגיע אמבולנס, וחצי דקה אחריו ניידת.

בשעה שש בערב הוא נכנס למחלקה והבחין בבני משפחת טוניק האחים האחיות וההורים אוחזים בידיהם ספרי תהילים וקוראים. צביקה שרון החילוני עם המצפון התיישב הרחק מהם על כיסא מרופד, ולא ידע מה לעשות עם עצמו. הוא חשש שאם יזדהה בפניהם הם יכעסו עליו ויבזו אותו, ונפשו לא בנוייה עכשיו לבזיון הזה. הוא עצם את עיניו ונזכר באותן שניות גורליות.

"אני רוצח" הרהר "אם היתה לי אחריות כנהג, הייתי חייב לשער בנפשי שעמרם עלול להחליק או לאבד שיווי משקל ולשמור מרחק רב יותר כדי לבלום. לא משנה שלא עליתי שתוי ולא עליתי עייף לרכב, מה שברור שכאב השיניים גרם לי לטשטוש שבסופו של דבר גרם לתאונה המחרידה. אני אדם בלי מצפון, וחסר אחריות מן המדרגה הראשונה. היה עלי להזמין מונית ולא לנסוע עם כאב שיניים ולהרוס חיים של משפחה שלמה.... אוי אוי אוי צביקה שרון תתבייש לך!".

צביקה רצה לספר להם שהחולה שלו זה גם החולה שלהם, אבל הוא עדיין לא היה בשל לזה. הוא שלף את כיפתו המקומטת מן הכיס והחל למלמל פסוקים שלא הכיר. בזווית עינו הוא קלט את גב' מלכה טוניק אוחזת סידור בידיים, עומדת מול דלת המחלקה ומתפללת, פניה היו שטופי דמע. ליבו של שרון נשבר בקרבו, וכשהיא פנתה להתיישב הוא ניגש אליה.

"ערב טוב גב' טוניק, שמי צביקה שרון, אני הנהג שפגע בבנך עמרם שיהיה בריא. אני ממש שבור, ואינני יודע כיצד לתקן את העוול שגרמתי לכם. אתם בוודאי כועסים עלי.. סליחה. אבל אני מבקש ממך, כל מה שתרצו אתן לכם. כל מה שחסר לכם אשלים לכם. אני יודע שהדבר הכי חסר זה שעמרם יהיה בריא אבל זה לא בידי.

גב' טוניק הביטה באיש השבור ואמרה לו "חלילה מר שרון, אנחנו לא כועסים עליך כלל וכלל. עמרם שלנו נפצע וזה רצון השם... אנו חייבים להתפלל ולעשות הכל שיבריא, אך כעס או הקפדה עליך, אין בלבנו. כל שעושה הקב"ה לטובה הוא עושה, ולנו אין שאלות ולא טרוניות. קשה לנו, זה נכון, אבל אמונתנו חזקה מתמיד...". "אבל גב' טוניק!" התחנן צביקה שרון "מה אני יכול לעשות למענכם, מה אני יכול לעשות למען עמרם...".

"אתה יכול לעשות למענו" לחשה גב' טוניק "מחר שבת. אנא שמור שבת אחת למען רפואתו של עמרם בן מלכה, אולי הקב"ה יתמלא רחמים עליך, עליו ועלינו והוא יבריא...".

צביקה שרון שמר שבת לשיטתו. לא נסע ברכב, לא הדליק אש, לא עישן. הוא הלך בליל שבת לבית הכנסת וכל יום השבת ישב על המרפסת וקרא תהילים. במוצאי שבת צלצול טלפון. על הקן נחשון טוניק אביו של עמרם: "צביקה שבוע טוב, אני שמח לבשר לך שבמהלך השבת עמרם שלנו חזר להכרה... הו הו, ידידי תראה כמה השבת שלך חשובה וקדושה לבורא עולם".

עיניו של צביקה שרון נתמלאו דמעות של אושר. "נחשון ידידי, אני נורא שמח שעמרם חזר להכרה, אבל אני, אני צביקה שרון גם חזרתי להכרה".

לפני מספר שבועות חגג עמרם טוניק בר מצווה. צביקה שרון מימן את רכישת הטלית והתפילין, וכמובן קיבל עליית שישי לתורה, וקרא את עלייתו עם כל דיקדוקי הטעמים. והכל בזכות תאונה אחת. תאונה השבת.

תפילה

רבונו של עולם

זכה אותי להרגיש קרוב לכל יהודי ויהודי, אפילו שמעולם לא ראיתי אותו קודם וכנראה גם לא אראה אותו אחר כך, אפילו שהוא כל כך שונה ממני, אפילו שהוא קצת מוזר, והוא ממש לא נראה לי, זכה אותי אבא להרגיש שכולנו בנים שלך, שכולנו אחים, שיש חוט סמוי מן העין שמקשר בין כולנו, זכה אותי לראות אלוקות בכל יהודי ויהודי.

רבונו של עולם

אני כל כך רוצה להתרגל להגיד תודה בשרשרת, כל שניה ושניה, על כל מה שאני רואה, על כל מה שאני משתמש בו, על כל דבר שקורה לי, על כל דבר שמסתדר לי, וגם על כל מה שלא מסתדר לי, כל הזמן להיות בקשר, כל הזמן להגיד תודה. כי היום אני שוכח. כי היום אני עושה כל כך הרבה דברים ורואה כל כך הרבה דברים ומשתמש בכל כך הרבה דברים שמשרתים אותי, שעוזרים לי, שמנעימים לי את החיים ובכלל לא חושב שצריך להגיד עליהם תודה.

תעזור לי אבא, כי כל כך מגיע לך, כי זה כזה תענוג להודות לך.

רבונו של עולם

שבת שלום

וחג שמח

הרב מנחם אזולאי