"ולקח הכהן מים קדשים בכלי חרש ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים" (במדבר ה,יז). 'תנא: פילי של חרס חדשה דברי רבי ישמעאל. מאי טעמא דרבי ישמעאל? גמר "כלי" "כלי" ממצורע, מה להלן חרס חדשה אף כאן חרס חדשה' (סוטה טו,ב) מה העניין דווקא בכלי חדש?- אולי כמו שבמצורע הכלי החדש הוא כאשר מטהרים את המצורע, אז אולי בא שם לרמז שהוא כמו אדם חדש. שמצורע חשוב כמת (נדרים סד,ב) ולכן עכשיו כאשר מטהרים אותו, הוא כמו אדם חדש, ולכן מביא שתי ציפורים, את האחת שוחטים ואת דמה נותנים בכלי החדש, שזה קשור בזה, שהרי לומדת הגמ' 'והתם מנלן? דכתיב (ויקרא יד, ה) "ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים" מה מים חיים שלא נעשתה בהן מלאכה, אף כלי שלא נעשתה בו מלאכה' (שם). הרי שהציפור האחת קשורה בשחיטתה על המים החיים והכלי, ומהפס' הזה לומדים שהכלי חדש כמים. ואת המים האלו (עם שאר הדברים) “והזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים וטהרו ושלח את הצפור החיה על פני השדה" (ויקרא יד,ז) כך שניראה שכעין בא לומר שהקודם מת (כמצורע) ועכשיו הוא חדש, ולכן קשור לכלי ומים חדשים, שעכשיו מחדשים אותו (ושבע פעמים מזים כימי הבריאה), ואח"כ משחררים את הציפור החיה, שהוא כעין חדש עכשיו. כך גם ניראה כאן שהיא מתחדשת, שמה שהיה קודם שעשתה היה פגיעה בקדושה, ועכשיו היא מתחדשת ומתנתקת מעברה, ולכן או שתקבל את עונשה ותמות ובכך תתנתק מעברה, או (שלא חטאה ולכן) שתחיה ומהתחדשותה בקשר לקדושה תזכה לשכר טוב: 'לכדתניא: "ונקתה ונזרעה [זרע]" שאם היתה עקרה נפקדת דברי ר' עקיבא. אמר לו ר' ישמעאל: אם כן יסתרו כל העקרות ויפקדו, וזו הואיל ולא נסתרה הפסידה? אם כן מה תלמוד לומר "ונקתה ונזרעה זרע" שאם היתה יולדת בצער יולדת בריוח, נקבות יולדת זכרים, קצרים יולדת ארוכים, שחורים יולדת לבנים' (סוטה כו,א) שלר"י הזכות באה לידי ביטוי בהטבה גדולה, שלא יהיה לה כרעה שהיתה לה קודם,לעומתו לר"ע זה אפילו גורם לה ללדת, כאילו היא אשה אחרת לגמרי. שלר"ע זה ממש כעין מצורע, שאף מי שאין לה בנים חשובה כמתה, ועכשיו היא כחדשה בעולם. לכן מקשרים לכלי חדש, שאדם בהקשר לקדושה משול ככלי: 'דאמר רבא: כולהו גופי דרופתקי נינהו' וכו' (סנהדרין צט,ב) וכך עכשיו היא מתחדשת בעולם. עוד ניראה שהכלי החדש מרמז על בריאת העולם, שה' בראו, חידשו, והיא באה וקלקלה בעניינים של זנות, שדבר זה מזיק לעולם כולו, שמביא דין שכל העולם לא היה ראוי ליברא. שכך היה אצל אדם הראשון שהוא חטא בעץ הדעת שעניינו תאוה בעולם, וגילויו המידי היה בענייני ערוה, שלכן "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמיהם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות" (בראשית ג,ז) שאז החלו להרגיש את יצר הערוה ולכן התביישו בהיותם ערומים. ועל עץ הדעת היה אמור להיות דינם "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (שם ב,יז), ומימלא אם אין אדם אז אין סיבה לקיומו של כל העולם. לכן מרמזים בעניינה של הסוטה שהחטא של ערוה ראוי להחריב את כל העולם, שמדמים למה שהיה בבריאת העולם, ולכן עושים בכלי חרס חדש, לרמז על מה שהיה בבריאת העולם, שהעולם התחדש (שניברא), שזהו עניין עץ הדעת. וגם לרמז מזה אליה שגם היא גורמת לחורבן העולם, ולכן 'גלות באה לעולם על עובדי ע"ז ועל גילוי עריות' כו' (אבות ה,ט) שבגלות יש הרס של העולם כתקנו, וכן נהרגים תוך כדי צרות הגלות הקשה, וגם עצם זה שיוצאים לגלות זה משום דמיון לחטא אדם הראשון שגם הוא נענש בגלות בעקבות חטאו "ויאמר ה' אלקים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעלם, וישלחהו ה' אלקים מגן עדן לעבד את האדמה אשר לקח משם, ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן" וגו' (בראשית ג, כב-כד) ולכן גם בעריות היו ראוים למות וחורבן העולם, ונענשים בחלק מוות (שנהרגים בגלות) ובגלות שהיא כעין חורבן העולם (וגם בגלות נילקחים כעניים, ועני חשוב כמת), ולכן מקשרים את עניינה עם כלי חדש, לרמז על בריאת העולם (וקיומו כל רגע מהמאמרות כעין בריאה חדשה) ומה גורם חטאה. ובאים לתקן זאת בקודש ולכן לוקחים את המים מהכיור '"ולקח הכהן מים קדושים" אין מים קדושים אלא שקדשו בכלי (ואליהם) אלו מי כיור' (ספרי) שכל כהן שבא לעבודה קודם נוטל ידיו מהכיור, כך שהוא הפתיחה למעשי האדם בקודש, ולכן גם כאן מתחיל "ולקח הכהן מים קדושים". ולוקח מהעפר שבקרקע המשכן, שיש חשיבות דווקא לעפר ששם, שלכן 'תנו רבנן: "ומן העפר אשר יהיה" יכול יתקן מבחוץ ויכניס? תלמוד לומר "בקרקע המשכן". אי בקרקע המשכן יכול יחפור בקרדומות? תלמוד לומר: "אשר יהיה" הא כיצד? יש שם הבא, אין שם תן שם' (סוטה טו,ב) שיש עניין שיהא בקרקע המשכן, ואפילו כשצריך מכניסים ונותנים בקרקע ואז לוקחים ומשתמשים (ויש שם גם דעה חולקת, שלא צריך לשים בקרקע המשכן) שקרקע המשכן מרמז על קרקע העולם, שהמקדש מקדש את כל העולם ע"י שמחבר לשמים, ולכן מרמזים בקרקע שכעין למטה משמים, ובחיבור קדוש (ולדעה השניה כל קרקע רומזת לזה כשמתווסף היותה במשכן, גם בלי שיתננה על קרקע המשכן). וכן מרמז על בריאת העולם שמהמאמרות העליונות התגלגל למטה לבריאת העולם (והיא באה לקלקל הכל). וכן מעשיה שפלים כעפר שאין בו חשיבות והכל רומשים אותו. וכן רמז שאדם נוצר מעפר "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב,ז) והיא חטאה בחטא המזכיר את עונש האדם למוות (הפך מבריאתו לחיים). וגם מעשיה פוגמים בקדושת בית ישראל, שעל ריבויים של בנ"י נאמר "והיה זרעך כעפר הארץ" (שם כח,יד) וזה נאמר בהקשר ליציאתו של יעקב מא"י מפני עשו, ולכן מזכיר את עניין הגלות שמביא החטא של גילוי עריות. וכן מזכיר את "הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים וירש זרעך את שער אויביו" (שם כב,יז) שבהקשר לקדושה (העקידה) התברך בריבוי זרעו כחול, והיא בחטאה ההיפך ממנו, ולכן שמים עפר (כנגד שבברכה), והיא גורמת לגלות, לעומת כשהפו"ר בקדושה מתרבים ומנצחים את האויבים (“וירש" וגו'), ולכן שמים את העפר על המים, כרמז לחול שעל שפת הים. ועוד שהעפר והמים מזכירים את בריאת העולם, שכאן 'ונותן כדי שיראה על המים, שנאמר (במדבר ה, יז) "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים"' (סוטה טו,ב) 'כדי שיראה - צריך ליתן שיעור שיהא נראה וניכר על פני המים' (רש"י). ובבריאת העולם נאמר "יקוו המים.. ותראה היבשה" וגו' (בראשית א,ט) וכן גם לפני זה "ורוח אלקים מרחפת על המים" (שם א,ב), והיא לעומת בריאת העולם באה לגרום בחטאה לחורבן והרס העולם, שזה כמו שמתגלה בחטא עץ הדעת, שאף מעשיה קשורים ומעלים קטרוג כהמשך של עץ הדעת. לכן עושים לה ההיפך ממה שנעשה בעקבות עץ הדעת "ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות", שאצלה זה "ופרע את ראש האשה" (פס' יח) 'תנו רבנן: (במדבר ה, יח) "ופרע את ראש האשה" אין לי אלא ראשה, גופה מנין? ת"ל "האשה". אם כן מה ת"ל "ופרע את ראשה"? מלמד שהכהן סותר את שערה' (סוטה ח,א) שמגלה ליבה, ההיפך מהכיסוי שבעקבות עץ הדעת (בנוסף לעצם העניין שמבזים אותה בגילוי כמו שזינתה עצמה בסטיתה, וכן במשיכת ליבה). וכן סתירת השיער מזכיר 'כדדרש רבי שמעון בן מנסיא: (בראשית ב, כב) "ויבן ה' אלקים את הצלע" מלמד שקילעה הקב"ה לחוה והביאה אצל אדם. שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בניתא' (שבת צה,א), כך שגם זה מזכיר את בריאת העולם, ובפרט הקשר שבינו לבינה, שה' עשה לה צמה כדי ליפותה שתהא בת זוגו הראויה. והנה במקרה שלא מצאו בכלל עפר 'דאמר רב הונא בר אשי אמר רב: אין שם עפר מביא רקבובית ירק ומקדש' (סוטה טז,ב) שרקב ירק נקרא עפר ולכן הוא כמו דין עפר, וחל בו רמזיו. אולם בא גם לרמז על עץ הדעת, שגרם מוות (רקבון) בעולם, וכך זהו רקבון של ירק כרמז לעץ הדעת. וכך אם היא חטאה, שקשורה בעץ הדעת אז מתה כמו העונש הראוי לכתחילה מעץ הדעת שהיה "מות תמות", ואם לא חטאה אז מתקשרת בזה לקדושה, וכעין ל"עץ החיים" שהורחקו ממנו בשל עץ הדעת, והיא שאינה קשורה לעץ הדעת כעין מתחדשת ומתקשרת לעץ החיים ובכך זוכה להוסיף חיים בעולם ע"י פקידה מעקרותה (לר"ע) או בהטבה של המציאות (לר"י).