מדוע לא חיקה יעקב את קולו של עשיו, כדי שיצחק לא יכיר אותו ע"י קולו?

מכאן נראה שאכן יעקב לא התכוון להסתיר את זה שהוא יעקב, וההסבר הוא כדלהלן:

אנחנו יודעים שעשיו נקרא "אדום" בגלל מעשה הנזיד, כמו שכתוב "על כן קרא שמו אדום" (כה, ל)[1]. מלשון הפסוק משמע שהכל קראו לו אדום, כלומר שמעשה הנזיד היה ידוע לכל, והכל ידעו שעשיו מכר את בכורתו ליעקב. ומן הסתם שמועה זו הגיעה גם ליצחק.

כך משתמע גם מהפסוק "וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם, אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח, וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי" (כז, לו), משמע שעשיו מתלונן על דבר שיצחק כבר ידע עליו, ומשמע גם שעשיו ידע שאביו ידע[2].

אף על פי שיצחק ידע שיעקב קנה את הבכורה, הוא רצה לתת לעשיו ברכה, ולשם כך ביקש ממנו להביא לו מטעמים. דבר זה רמוז בהקבלת המלים בפסוקים "שא נא... וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה  בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת" (כז, ד), "הַלְעִיטֵנִי נָא.... הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת ולמה זה לי בכורה... ויאכל" (כה, ל-לד).

בכל זאת, יצחק מסכים לתת את הברכות ליעקב, מפני שהוא מניח שאחרי ששלח את עשיו לצוד ציד, יעקב עמד על כך שהברכה מגיעה לו (או בגלל המכירה או מפני צדקותו), ועשיו ויתר לו, ביודעו שהדין עם יעקב.

כשקנה יעקב את הבכורה מעשיו, קנה ממנו גם את שמו "עשיו", ושמו של עשיו מאז היה "אדום" מפני שאיבד את זכותו הבלעדית לשם "עשיו". לכן הפסוק מדגיש "וַיִּקְרָא אֶת-עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל", מפני שבעצם היתה ליעקב זכות שווה על שמו של עשיו[3].

ומאחר שיעקב קנה את השם "עשיו", כשהוא אומר "אנכי עשו בכורך" (כז, יט), הוא אינו משקר ואינו מרמה את אביו. הוא אינו מנסה לחקות את קולו של עשיו, מפני שהוא בא לבקש את הברכה מכוח מה שעשיו מכר לו, ויצחק יודע על המכירה.

אם כן, מדוע לבש יעקב את הבגדים השעירים של עשיו, אם לא כדי להתחזות לעשיו? נראה שיצחק העדיף את התכונה של "יודע ציד" על פני התכונה של "יושב אהלים", כפי שמסבירים המפרשים את אהבתו לעשיו בכך שהוא סבר שבחיר ה' צריך להיות מעורב עם הבריות. עטיפת הבגדים השעירים העניקה ליעקב את אופי של "יודע ציד". בגדים אלו התאימו גם לשימושו בשם "עשיו", שהרי זה היה הטעם שנקרא כך, מפני שנולד "כולו כאדרת שיער" (כה, כה).

כשיצחק ממשש את בגדי עשיו, הוא אומר "הידים ידי עשו" (כז, כב), כלומר, אכן מגיע ליעקב לקבל את הברכות, מפני שאימץ את האופי ה"ידני" של עשו, המסומל בציד מול ישיבת אהלים.

לפי זה אפשר לפרש את המלים "אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע" (כז, יב) - שאילו לא היה לובש את בגדי עשו, היה יצחק מרגיש שאמנם יעקב זכה בבכורה, אבל לא מגיע לו לקבל את הברכה שיצחק הועיד לעשיו, בגלל אופיו השונה.

אם יעקב אכן לא הסתיר את זהותו, מדוע נאמר "וְלֹא הִכִּירו" (כז, כג)? אפשר לפרש שהכוונה היא שלא ידע יצחק שאופיו הפנימי של יעקב לא השתנה. יעקב לא התכוון לשנות את אופיו הפנימי ולהפסיק להיות "יושב אהלים". את זה הסתיר מיצחק[4]. אבל באופן אירוני, בסופו של דבר הוא נאלץ להפסיק להיות "יושב אהלים", בגלל כוונותיו של עשיו להרגו, כתוצאה מהמרמה בלקיחת הברכות, ומאז הוא משתמש ברמאות מול לבן. כלומר, מבחינה סובייקטיבית (כוונתו של יעקב) היתה כאן מרמה, אבל מבחינה אובייקיבית, לא היתה מרמה, מפני שבאמת יעקב היה מתאים לקבל את הברכה (שיצחק הועיד למי שמעורב עם הבריות) מפני שהיה "מעורב עם הבריות"[5].

מדוע דווקא כשבא עשיו, נודע ליצחק שהיתה כאן מרמה, כפי שהוא אומר "בא אחיך במרמה ויקח ברכתך" (כז, לה)? נראה שכשבא עשיו עם המטעמים, ודרש את הברכה, הבין שעשיו מעולם לא ויתר ליעקב על הברכה (שלא כמו שהבין תחילה, שויתר לו אחרי שיצחק שלח אותו לצוד).

אבל דוקא משום כך הוא אומר "גַּם-בָּרוּךְ יִהְיֶה" (כז, לג) - מפני שבכך שיעקב פעל כאן במרמה, הראה שבעצם הוא "יודע ציד" במובן הרחב שלו, והברכה שהועיד יצחק למי ש"מעורב עם הבריות" - מגיעה ליעקב.