לאור המקדש

פרשת אמור עוסקת בין השאר בדיני הכהנים, וכבר בתחילת הפרשה, הוזהרו הכהנים שלא להיטמא למת: "לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו הקרוב אליו..." מצד אחד אסור לכהן להיטמא למת, ומצד שני יש שבעה קרובים שהכהן מצווה להיטמא להם או למת מצוה (סוטה ג,א).

המדרש מציין שזוהי מעין גזירת הכתוב, מצד אחד האיסור להיטמא למת ומצד שני החיוב להיטמא למת מצוה, ולכן נאמר כפל הלשון "אמור ואמרת": "מהו אמור ואמרת שני פעמים? אלא באמירה ראשונה אמר לו 'לנפש לא יטמא בעמיו'. באמירה שניה אמר לו אם בא מת מצוה לידיך הזקק לו... (ויקרא רבה אמור כו). ובכל זאת, כדאי לנסות להבין מדוע הוזהרו הכהנים שלא להיטמא למת?

החינוך (מצוה רס"ג) כתב שענין הטומאה שהוא דבר נמאס, שהוא הגוף הגשמי משתוקק אל הרעות, וראוי למשרתי השם להתרחק ממנו, כי הם דבוקים בשכינה, חוץ מהקרובים שהותר להם מפני שאחיהם ובשרם הוא, לכן יש מימרא שצדיקים גמורים אינם מטמאים משום שגופם טהור ונקי.

אולי אפשר להוסיף ולומר, שהתורה הרחיקה את הכהנים מן המת, כי רצתה לציין שהכהנים ירחיקו עצמם מן הגוף הגשמי, אחר שהנשמה עזבה אותו, לומר להם שאין להם להידבק ולהיתפס אל הגשמיות ואל החיצוניות, במיוחד הכהנים שהרי הם עוסקים במקדש, ועלולים לעבוד את ה' בגלל דברים חיצוניים ובלי להסתכל למהות שעומדת מאחורי הבנין המקדש הפיזי.

הכהנים מצווים ליישר את דעותיהם ומחשבותיהם רק כלפי הקב"ה, אחרת הקרבן עלול להגיע לידי פיגול ולא ירצה. שנזכה ליישר את מחשבותינו ואת כוונותינו לשם שמים.

מאת הרב אבי כהנא