עם ישראל ניחן במידת הביקורתיות. ייתכן שזה חלק בלתי נפרד משאיפתו הטובה להתעלות ולהתקדם, אלא שלא פעם הביקורת הזו מופנית ובאופן חריף ביותר לגבי עצמו. ייתכן שהמניע לכך הוא חיובי אך לא נדיר הוא להיתקל באמירות ארסיות, דוקרות ומכלילות על עם ישראל.

המקובל הגדול, רבי אברהם אזולאי, בעל "חסד לאברהם", שנפטר לפני כארבע מאות שנה, דחה על הסף את הגישה הזו:

"הקב"ה שונא את המקטרגים על בניו, אף אם היו צדיקים גדולים". איננו רגילים לשמוע את הביטוי "הקב"ה שונא" אך מתברר שהוא קיים כלפי מי שמקטרג על עם ישראל, ואפילו אותו אדם יהיה צדיק גדול.

מי לנו גדול ממשה רבנו, הרועה הנאמן, שכה אהב ודאג במסירות לעם ישראל, אך כאשר התבטא בשלילה כלפי העם באומרו "והן לא יאמינו לי", התגובה הא-להית לא איחרה לבוא - "והנה ידו מצורעת כשלג" (שמות ד, ו) כיוון שאמר לשון הרע על ישראל (רש"י שם).

ברור שאין הכוונה להתעלם מהקלקולים ולטייח אותם, וכמובן שיש לתקן במרץ את הדרוש תיקון, אך מה שעם ישראל זקוק לו יותר מכל, הוא אנשים שילמדו עליו זכות, שיספרו בשבחו, שידגישו את גדולתו ואת יופיו.

על השופט גדעון נאמר: "וַיִּפֶן אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל" (שופטים ו,יד) – ורש"י פירש מה הכוונה בביטוי: "בְּכֹחֲךָ זֶה" - בכוח הזכות שלימד סניגוריה על בני ישראל זכה גדעון להנהיג ולהושיע את עם ישראל.

האם נהיה אנחנו מוכנים ללכת בדרכו של גדעון ולראות את הטוב שבעם ישראל? האם נלך שבי אחרי הרוח העכורה התקשורתית שמתמחה בלהעצים כל פגם וחיסרון, או שנבין שזכינו להיות חלק מעם נפלא, שלמרות הכול הוא ישר וטוב לב.