הסולם שעליו אנחנו מטפסים מונח אומנם על הקרקע, אך ראשו מגיע השמיימה. ולשם אנחנו שואפים.

הקב"ה לא סתם נטע בנו יצר הרע, הוא רוצה שנתאמץ להתגבר עליו, הוא רוצה שנעבוד.

התורה הקדושה היא תורת חיים. מלמדת ומדריכה אותנו איך לחיות ישר.

ספירת העומר למשל, שאנו מצווים עליה בפרשה זו, בכמה פסוקים בודדים אנו מקבלים כל כך הרבה עצות, הדרכות, רמזים, כיוונים, שזה לא יתואר ממש.

לא מספיק לרצות, צריך להגיד, לדבר, אומרים את הספירה יום יום, מתחננים לבורא עולם שיוציא אותנו מהזוהמה שאנו נמצאים בה, שנזכה להיטהר ולהתקדש בקדושה של מעלה.

כשאדם מרגיל את עצמו לדבר עם ה', אין לשער את התענוג הרוחני שהוא מקבל מזה. זכינו להיות מתלמידיו של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זצ"ל שלימד אותנו את הכוח של התפילה האישית, שזה נקרא לדבר עם השם. הלב של עבודת ה' הוא התפילה. הרי כל החסרונות שלנו זה כדי שסוף סוף נפתח את הפה ונפנה אל ה'. כשאדם מבין שלבד הוא לא יצליח לתקן את המידות שלו, לנצח את התאוות שלו, להתגבר על היצר הרע שלו, כשאדם מבין את זה, הוא לא מפסיק להתפלל ולבקש מה' תעזור לי. תעזור לי לא לכעוס, תעזור לי לשמור את העיניים, תעזור לי שאני אמאס בתאוות, שאני ארצה רק אותך. תעזור לי שאני כל הזמן ארגיש את הטעם המתוק של הקדושה. ולא אצטרך לחפש טעמים אחרים. אדם לבד לא יכול להתגבר על היצר הרע שלו. "בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו, אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו". כשאדם מבין את זה הוא לא מפסיק לדבר עם ה'.

מה שרוצים ממך זה שפה, שאתה בתוך גוף, ויש בעיות עם הילדים, ויש בעיות בין בני הזוג, ויש בעיות פרנסה, ויש בעיות שידוכים, ועם השכנים, ועם עצמך, והכל קשה, שבתוך כל הקשיים הנוראים שיש לך פה תפנה אל ה'. זה מה שה' רוצה ממך. שפתאום תבין שמתוך כל הדברים שאפשר לעשות, הדבר הכי חשוב זה להרים את הראש למעלה, לפנות אל ה'.

יש דבר אחד בלבד, יש בורא לעולם, פונים אליו, מדברים איתו, מבקשים ממנו. "עצה לכל בר ישראל שלא יחסר לו מאומה, ושיהיה תמיד דבוק בעבודתו יתברך, שירגיל עצמו תמיד להתפלל ולבקש מה' על כל דבר, מקטן ועד גדול, ואל יחשוב שצריך לזה התבודדות בטלית ותפילין, רק בכל מקום שעומד אז, אפילו בשוק, יראה אם הוא מקום נקי שנאמר והיה מחניך קדוש ויבקש מה' יתברך כל משאלות לבו" (הרב הקדוש מפשיסחא).

ולפני הכל, להגיד תודה. להגיד תודה כל אחד יכול. היום כולם יודעים שהתודה זה הכוח הכי גדול שיש לאדם. כשאדם נמצא במצב הכי קשה, אז מה שיכול לעזור לו זה שיגיד תודה. בעצם הוא צריך להגיד הושיעה נא אבל לפני שיגיד הושיעה נא קודם שיגיד תודה. אם אתה אומר תודה, אתה מקדם את הישועה שלך. על מה נגיד תודה? הרי אני עכשיו בצרה, איך אני אגיד תודה? אבל זאת כל העבודה. לדעת שאין עוד מלבדו. הכל ה' עושה והכל לטובה.

וספרתם לכם

למה התוספת הזו וספרתם לכם? לא מספיק לכתוב וספרתם? וספרתם לכם, כל אחד לעצמו. כל אחד והסיפור שלו, כל אחד והספירה שלו.

רבונו של עולם אל תתן לי להיות מישהו שהוא לא אני. תעזור לי להיות אני עצמי, אפילו אם אני לא כזה מיוחד, אפילו אם אני יהודי פשוט, תעזור לי להרגיש שאני בן יחיד אצלך אבא, שיש לך רק בן אחד כמוני, ושככה בדיוק אתה רוצה אותי, עם ההצלחות, עם הכשלונות, עם הניסיונות, עם הקשיים, עם המלחמה להיות יותר טוב ויותר טוב.

"וזהו 'וספרתם לכם', לכם, לעצמכם, שכל אחד צריך לספור ספירת העומר לעצמו, כפי מה שהוא, ולא יפול בדעתו מחמת שנדמה לו שחבריו בני גילו טובים ממנו הרבה. כי אין אדם דומה לחברו כלל. כי צריך לספור הימים לעצמו דייקא. ואל יפיל אותו חברו כלל וכלל חס ושלום".

האמת היא שכל אדם יש לו שורש אחר ועבודה אחרת ותיקון אחר בעולם, ולכן אי אפשר לקחת דוגמא משום אדם או להשוות בין אדם לחברו בשום אופן.

כל אדם ואדם יש לו חלק אחר בבריאה, שאותו הוא צריך לתקן, והוא אחראי על החלק הזה, ואם הוא לא יעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה במקומו, ישאר קלקול, ואפילו שיש אחרים יותר צדיקים ממנו, יותר גאונים ממנו, הם לא יכולים לעשות את זה במקומו, רק הוא יכול לעשות את זה כי הוא קיבל את החלק הזה באלוקות, והוא לא יכול לברוח מזה, זה התיקון שלו, זה המסלול שלו, את זה הוא צריך לתקן.

היום יום(כך וכך לעומר...)

ספירת העומר מלמד אותנו להתרכז ביום שאנחנו נמצאים בו ולא לפזול ליום הבא. אנחנו רגילים לחיות את העבר ואת העתיד ומפסידים את הדבר הכי חשוב, את הכאן ועכשיו.

הקשר עם השם הוא כל רגע ורגע, בכל מה שאנחנו עושים. עבר זה זכרונות. עתיד זה תוכנויות. אבל מה עם הרגע הזה? אחת הסיבות שאדם לא שמח במה שהוא עושה, כי הוא תמיד חושב על משהו אחר, הוא דואג, הוא לחוץ, הוא עכשיו מתפלל אבל חושב על מה שהוא צריך לעשות מייד אחרי התפילה וכשהוא עושה כבר את אותו דבר שהיה צריך לעשות אחרי התפילה, והוא כבר חושב על הדבר הבא...

אם אתה רוצה להיות שמח, תשמח במקום שאתה נמצא בו ובדבר שאתה עושה כרגע. על זה אמר הלל הזקן: אם אני כאן, הכל כאן. כי במקום שאני נמצא, הכל נמצא.

אדם לומד מסכת אחת וחושב אולי יעבור למסכת אחרת. לומד במקום אחד וחושב אולי במקום אחר אלמד יותר טוב. תתרכז במה שאתה עושה, תשמח, זה רק דמיון שאולי שם יהיה יותר טוב. מי שיש לו אמונה יודע שה' איתו בכל מקום שהוא נמצא.

כל דבר אני עושה, זה עם ה'. אוכל עם ה', הולך עם ה', מדבר עם ה' בכל רגע אפשרי.

"כי אין לו לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי". הזוהר הקדוש אומר שאין יום שאין בו טוב. רק יש גדר, יש מחיצה שמעכבת את האדם מלהיכנס לטוב הזה. מצוות ספירת העומר מחדדת את הנקודה הזו שכל יום הוא מנוי וספור וחייבים לחדור את המחיצה כדי להגיע לטוב שבו.

רצון

סתם לספור מספרים, זה מה שמטהר את האדם? זה מה שהשם רוצה מאתנו? מה שמטהר זה הרצון, זה הכסופים והגעגועים לקבל את התורה הקדושה. כל יום נוסף רצון חדש, והרצון הזה, זה מה שמטהר את האדם. במיוחד כשסופרים את ספירת העומר במשך דקות ארוכות ובכסופים וגעגועים גדולים.

ככה בונים את ההתרגשות והצפיה למתן תורה עד שבליל שבועות, לא ישנים כל הלילה ומתגעגעים ומצפים לאשמורת הבוקר לקבל את התורה, ולא כמו שהיה בקבלת התורה במדבר שעם ישראל ישנו והיה צורך להעיר אותם.

ה' אוהב את הרצון שלך יותר מאשר את ההצלחות שלך. המבחן שלך זה איך אתה עומד בזה שלא הצלחת, וביישו אותך, ונכשלת, ואתה לא נשבר מזה כי אתה מבין שההצלחה האמיתית שלך היא שאתה לא עוזב את הרצון, שאתה מתחיל כל פעם מחדש. אתה לא מתייאש, אתה לא מחליט פתאום שזה לא בשבילך העבודה הזאת.

יהיה מה שיהיה, אני רוצה להתקרב לה'! אני חייב לעשות את רצון ה'! כשאדם ככה מתעקש, לא משנה איזה מניעות יש לו, בזה הקב"ה הכי מתפאר. "וכפי התגברות הרצון שמתגבר כל אחד לכסוף לה' יתברך ברצון חזק, כמו כן זוכה לעבודת ה' וכמו כן ה' יתברך מתפאר בו כי עיקר ההתפארות הוא העזות והעקשנות של ישראל, מה שאיש הישראלי הוא עקשן גדול בעבודת ה' שזהו עיקר התפארותו יתברך כנ"ל. (ליקו"ה ברכת המזון ד).

כל הכוח שלנו לעבוד את ה' זה הכל מאת ה', אין לנו כוח עצמי לעבוד את ה'. אז מה החלק של האדם? הרצון! אם אדם מאד רוצה ולא עולה בידו, זה הרבה יותר יקר אצל הקב"ה מאשר אדם עושה איזה דבר שבקדושה בלי רצון.

מה זה הרצון הזה? לרצות להדבק בה', לרצות להתקרב אל ה', לרצות להרגיש את ה', לרצות את ה'!

אנחנו תלויים באהבה שתהיה ביננו אומר רשב"י. אנן בחביבותא תליא. רשב"י הוא תלמידו של רבי עקביא שאמר: ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה. בעצם, כל אחד יכול להגיד את המשפט הזה, השאלה מאיפה זה יוצא. אם זה מעומק הלב, אם זה השגה והבנה עמוקה שהוא חי אותה והיא נמצאת בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, אז זה כבר משהו אחר. זה רבי עקיבא שהיו לו 24 אלף תלמידים שכולם היו גאוני עולם ואהבו אהבת נפש את כל החברים שלהם כי מה זה מה שרבי עקיבא לימד אותם, אך היתה איזה בחינה קטנה שזה נקרא שלא נהגו כבוד אחד בשני שבדרגה שלהם זה גרם שכולם נספו. ורבי עקיבא לא מתייאש. הוא הולך לחפש תלמידים חדשים ומוצא 5 תלמידים שביניהם רשב"י ומהם נשארת תורתו. מהכוח הזה אומר רשב"י: אנן בחביבותא תליא. תלויים באהבה שתהיה ביננו.

אהבת הבריות צריכה להיות מחוברת עם אהבת ה' שזה מדרגה עצומה. כל כך אוהבים את הקב"ה, כ"כ מבוטלים, כ"כ מרגישים שאנחנו חלק ממנו שמבינים פתאום שכל הבריות כולם הם ניצוץ אלוקי, כולם חלק מהקב"ה, ואיך אני יכול לחשוב לרגע שאני, לא נאה לי להיות ליד זה ואני לא נאה לי לדבר עם זה ואני לא נאה לי להתחבר עם זה ולא הייתי רוצה שיהיה שכן שלי, כי אני קצת יותר... הרי כולם חלק אלוקי ממעל. פעם אחת לא ירדו גשמים אז רשב"י הציע בואו נתאסף ונלמד שיעור על הפסוק: מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. ועם אהבת חברים של הפסוק הזה ירדו כאלה גשמים נפלאים.

איך קבלו את התורה? "כאיש אחד בלב אחד". האחדות הזאת, האהבה הזאת בינינו, זה הסוד שלנו. אי אפשר תורה בלי זה.

כמו בסיפור הבא: מה רשום בפנקס

לא קלים היו חייו של הרב מנדל חיים קרביץ שעלה ארצה מוילנא המעטירה ותקע יתד בירושלים. המחסור במזון נתן אותותיו, העניות שלטה בכל, הבתים היו עלובים ודולפים, הבגדים בלויים, אבל שמחת החיים הירושלמית התוססת, זו שיונקת עצמה ממבועי החוכמה והיראה עוד מימי בית המקדש הראשון, שלטה במרחב. כולם היו בעצם עניים, כך שקנאה לא היתה הצד החזק של תושבי העיר, אלה שבין החומות ואלה שמחוצה לה.

הרב קרביץ לא היה איש צעיר וכבר היה מטופל אז בשמונה זאטוטים שופעי מרץ בלתי נידלה והאיש היקר הזה חיפש מלאכת כפיים כדי להביא פת לחם לעולליו. אחד מגדולי רבני ירושלים שתהה על קנקנו המליץ בפניו בחום רב לגשת להנהלת תלמוד תורה "שונה הלכות" ולנסות להתקבל כמלמד.

מנהל הת"ת הרב אברהם מנקין לא היה צריך יותר מעשר שניות כדי לקלוט שיש לרב קרביץ נשמה עדינה, חכמה ועיניים בורקות מיראת שמים ואהבת ישראל. אחרי דקה או שתיים התבשר הרב קרביץ: "התקבלת".

ומאז במשך שני עשורים ברציפות עסק במלאכת הקודש הזו מלמד בסילודין ובמסירות נפש ממש. הוא אהב את חניכיו, וליווה אותם צעד אחר צעד מגן הילדים ועד נישואיהם. מלטף, מעודד, דוחף, ומכניס אמונה ויראת שמים כמעט בכל משפט או מילה היוצאים מפיו.

אך טבעי הדבר שאחרי שני עשורים גדושים בחינוך טהור ובמסירות נפש, יקרא הרב מנדל חיים קרביץ, לחדר המנהל וישמע ממנו בשורה, כן בשורה טובה.

"הרב קרביץ ידידי הותיק והאהוב" פתח המנהל מנקין את השיחה. "נער הייתי, וגם זקנתי, ועתה על פי דעת רבותי, עלי לפנות את כס המנהל לצעיר ולטוב ולמוכשר ממני. האמן לי ידידי לא התלבטתי רבות, ברור היה לי כשמש בצהריים, כי אתה ורק אתה ראוי ומתאים להיכנס בדלת הקדמית לתפקיד חשוב זה. שא ברכה ידידי.

דמו של הרב קרביץ נפל לרגליו, וחיוורון עז אחז בפניו. "אם עד עתה הייתי אחראי לטיפוחם וגידולם של 20 תינוקות של בית רבן, מעתה מוטל עלי עולם של למעלה מ300 תינוקות קדושים וטהורים". וזאת למודעי, כי בעבר חשו מנהלי תתי"ם כי האדמה בוערת תחת רגליהם ואין זה רק תפקיד של כבוד ומעמד, אלא מגדלור מאיר בחשכת לילה של ים סוער שבו אוניות חושבות להישבר ולהיטרף.

הרב מנדל חיים קרביץ לקח את התפקיד, על פי אמות המידה של צדיק אמיתי שזכה לגילוי אליהו. בשיא הנישגבות והאחריות.

"אינני יודע, אף פעם לא הצצתי בפנקסו של אבא". שיחה זו התנהלה בין אחד מתלמידי ת"ת "שונה הלכות" לבין אליעזר שלום קרביץ, בן הזקונים של המנהל, הלומד בכיתה ו.

"אבא שלך רושם אותנו בפנקס ומספר להורים שלנו על מעשי הקונדס שלנו..." קינטרו חבריו של אליעזר שלום "אנו מבקשים ממך שתציץ בפנקסו של אביך, תספר לנו מה הוא מתעד שם" ביקשו החברים.

אכן כך, מעבר למבחנים והמעורבות הפעילה שלו בחיי הרוח של תלמידיו, היה עסוק הרב קרביץ בעיון וברישום בפנקסו הקטן. בהפסקה הגדולה היו רואים אותו במרומי הקומה השניה, ומשם מעבר למעקה המרפסת צופה על תלמידיו המשתובבים להם בכדור או בגולות, שולף את פנקסו הקטן ורושם ורושם...

אליעזר שלום היה מחונך כדבעי, הוא ידע שהוצאת הפנקס מכיס המעיל הארוך של אבא, הוא מעשה חמור מאין דוגמתו, המעיד על חוסר דרך ארץ, אולם הסקרנות הטבעית קיננה גם בו. הוא לא העלה על דעתו להציץ בפנקס בדרך לא נאותה, אך ההפצרות, הו ההפצרות שיגעו אותו. לא היה יום שלא נתבקש ונתבע "נו, כמה אפשר לבקש ממך, תציץ בפנקס ותספר לנו מה אביך כותב...". עד כדי כך, שבלילות הוא היה חולם שהפנקס של אביו מעופף לו בשמי מרומים, נוחת על הכיסא הסמוך למיטתו אך דפיו סגורים. גם בחלומו לא העיז אליעזר שלום להציץ בפנקס.

בימים שבין פורים לפסח התרחש הבלתי יאומן. אלעזר שלום קרביץ חזר בשש בערב מן הת"ת, נכנס לביתו, הניח את תיקו בכניסה למטבח ופנה לפינת האוכל. מעילו של אביו היה תלוי על הקולב הקטן סמוך לריבוע הטיח המגולה אמה על אמה, זכר לחורבן בית המקדש, ועל השולחן, הפלא ופלא היה מונח פנקסו של אבא... פ-ת-ו-ח. כן כן פתוח לרווחה, עוד מרחוק הוא הבחין בשתי דפים מלאים בכתב יד צפוף.

הסקרנות בערה בו הפעם יותר מתמיד. הוא גם שיכנע את עצמו, שהפעם הוא איננו עובר עבירה, שכן הוא לא שלף את הפנקס מן הכיס, אלא שכנראה מן השמים זיכו אותו לקרוא, ולו פעם אחת בפנקס המסתורי של אביו המנהל. והוא קרא...

אלעזר חיים דפדף קלות בפנקס של אביו הגדול וקרא דף אחר דף בזריזות מהם החוסרים הגשמיים של התלמידים והמלמדים, שאבא שלו תיעד, אבא שלו רשם כמובן, זאת כדי לנסות ולמלא את החסר. לא רק רוחניות העסיקה את אביו, גם הצרכים הגשמיים של תלמידיו ועובדיו.

למותר לציין, כי לאחר פטירתו של הרב מנדל חיים קרביץ מן הנוף הירושלמי, נפער חלל עצום שעד היום אין מי שמסוגל למלא. לכל הפחות נותרו מספר ספרים והספדים ודור הולך ופוחת של תלמידים, שזוכרים מחנך דגול שדאג לחולצה ולנעל לא פחות מלהישגים הלימודיים.

תפילה

רבונו של עולם

תן לי כוח להתפלל אליך תפילה אישית יום יום ולבקש שתעזור לי במלחמה עם היצר הרע שלא נח אצלי לרגע.

תעזור לי להתמיד, להתעקש, למסור את הנפש על הזמן הזה, גם בשבת, גם בחגים, וגם בימים שלכאורה אין זמן לנשום כמו ביום שעוברים דירה למשל. לא להפסיד שום יום.

כי זה כל כך משמח אותי העבודה הזאת. זה כל כך נותן לי כוח. ואני גם מרגיש שזה פועל ומאמין באמונה שלמה שאפשר לנצח במלחמה הזו. וככה לטפל בעניין אחרי עניין, בכל התאוות והמדות הרעות ולזכות להיות יותר טוב ויותר טוב.

רבונו של עולם

תעזור לי להתרגל לפנות אליך בכל רגע שמשהו מתעורר אצלי, לא חשוב איפה אני נמצא ומה אני עושה. תעזור שאני אתרגל לשתף אותך בכל מה שעובר עלי, להתייעץ איתך, לספר לך הכל בפרוטרוט אפילו שאין דבר נסתר ממך ואתה יודע הכל.

אל תתן לי לדחות את ההתעוררויות האלה לזמן יותר מתאים, למקום יותר מתאים, לשעה שלנו בלילה בשדה. תעזור לי למצוא את הפטנטים הקטנים האלה שיעזרו לי לדבר איתך בכל רגע , בכל מקום, בכל מצב, בלי שאף אחד ירגיש. כי אין דבר יותר מרגיע ויותר מתוק כמו לדבר איתך אבא.

רבונו של עולם

אל תתן לי להסתכל כל הזמן לצדדים ולראות איך אחרים מתפללים, ואיך הם לומדים , ואיך הם שומרים את העיניים ועוד הרבה דברים אחרים. תעזור לי להאמין שמה שאני מצליח לעשות לכבודך זה לא אפס, אפילו שזה רחוק ממה שאני רואה אצל אחרים. תעזור לי לשמוח בשליחות שלי, במה שאני כן עושה, תעזור לי להתחזק בזה שאתה יודע כמה קשה לי, כמה אני שבור ולכן כל תזוזה שאני זוכה לעשות נחשבת אצלך למעלה למשהו גדול ונורא.

תעזור שכשאני רואה איך אחרים נאבקים כדי להתקדש עוד ועוד, שאני אתעורר מזה, שאני אלמד מזה, שאני אקבל רצון לעשות גם כן, אך לא לקנא עד כדי סבל, ולא להישבר ולהתייאש מעצמי ח"ו. תעזור לי לזכור שלכל אדם יש תיקון אחר בעולם ולכן אי אפשר להשוות בין אחד לשני בשום אופן. תעזור לי לספור את הספירה שלי.

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי