'כל הימים של חולו של מועד ושני ימים אחרונים של יום טוב, קורין ההלל בדילוג כמו בראש חדש' (שו"ע תצ,ד). ומקור ההלכה בגמ' בערכין (י,א) '...דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל, שמונה ימי החג ושמונה ימי חנוכה ויום טוב הראשון של פסח ויום טוב (הראשון) של עצרת... מאי שנא בחג דאמרי' כל יומא ומאי שנא בפסח דלא אמרינן? כל יומא דחג חלוקין בקרבנותיהן, דפסח אין חלוקין בקרבנותיהן'. לכן כיון שמצד הדין אין לאמרו, אז אנו שאומרים אותו כמנהג, אומרים אותו בדילוגים. אבל מדוע זה כך, אמנם רואים שבקרבנות החג אין חילוק אבל מה הסיבה לזה?- המשנה ברורה מביא: 'קורין ההלל בדילוג וכו' - מפני שביום שבעה של פסח נטבעו המצרים. אמר הקב"ה: מעשי ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני?! וכיון שבז' אין אומרים אותו ע"כ בחוה"מ ג"כ אין אומרים אותו, שלא יהיה עדיף מיו"ט אחרון'. מדבריו משמע שמביא טעם אחר מהגמ' לאי אמירת הלל. ואולי בא להטעים את ההלכה שנקבעה ע"פ הקרבנות. או שבא להסביר מדוע אין אומרים הלל, ומימלא זה גם יסביר מדוע גם בקרבנות נעשה כך בהתאם, כדי שלא תהיה מעלה מיוחדת בקרבנות שמקריבים כאות שמחה בפסח. אולם בעניין הקרבנות קשה יותר להעמיד מטעם אי אמירת הלל. וכן לפי דבריו למה אומרים ביו"ט הראשון הלל הרי מתו בו הבכורים? וכן בנ”י אמרו שירה לאחר טביעתם של מצרים, אז למה אנחנו לא יכולים לומר שירת ההלל כמותם?. וניראה יותר להסביר את עניין הקרבנות וההלל כדבר אחד עקרוני, ששונה מקרבנות סוכות. בסוכות אנו מקריבים כנגד אומות העולם: 'א"ר אליעזר: הני שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות' (סוכה נה,ב). ולכן ניראה שיש שינוי בין הימים, כיון שלא כל האומות אותו דבר (שהרי יש רשעים יותר ויש פחות, ויש עמלק ושבעת העממין) וגם במשך הזמן האומות משתנות, שאין להשוות את המוסריות כיום לפעם וכדו', לכן בקרבנות יש שינוי. ועוד שסוכות זה כנגד זמן המדבר שישבו בסוכות, ופעמים שהתנהגו טוב ופעמים רע (דוגמה: מתן תורה לעומת העגל וכדו') ולכן יש שינוי בקרבנות. לעומת זאת בפסח אין קשר כלל לאומות העולם (ראה ב'תורת המועדים' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א על סוכות, שיש שתי דעות לקשר בין סוכות לאומות, אבל בפסח אין חלק לגוים בכלל). אלא כולו לישראל, מעין שמיני עצרת: 'פר יחידי למה? כנגד אומה יחידה' (סוכה שם). אלא שכאן בפסח זה "פרים בני בקר שנים" (במדבר כח,יט) שני פרים ולא אחד, אולי זה בא כנגד משה ואהרן שהיו שליחי ה' להוצאת בנ"י ממצרים. או אחד כנגד גאולה ראשונה ואחד כנגד גאולה אחרונה לעתיד לבא. בכ"א אין חילוק בין הקרבנות כסוכות, שכולו כנגד יציאת בנ"י ממצרים (שאף לעתיד לבא נעוץ ביציאת מצרים, שלכן לא תתבטל: 'אמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו' [ברכות יב,ב] ואפילו לבן זומא שם, שתעקר, ניראה שמודה ששורש הגאולה האחרונה קשורה בגאולת מצרים: '"עד יעבור עמך ה'"- זו ביאה ראשונה. "עד יעבור עם זו קנית”- זו ביאה שנייה. מכאן אמרו חכמים: ראוים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון אלא שגרם החטא' [ברכות ד,א] שניראה שלא רק ביאה שניה, אלא גם אחרונה לעתיד לבא, כיון שהשניה היתה ראויה להיות האחורה). לכן כולו אחד, ואמנם בשביעי של פסח היה קריעת ים סוף, אבל זה חלק מיציאת מצרים. ניראה שקריעת ים סוף הוא המשך ישיר ממכת בכורות שבו ה' ירד להכות את הבכורות וחשובי מצרים ('"כי אין בית אשר אין שם מת"- יש שם בכור מת אין שם בכור גדול שבבית קרוי בכור' [רש"י. שמות יב,ל]) וגם בים סוף מתו צבא מצרים, שאימפריה מתגאה בצבאה ולכן זהו כגדוליהם (והבכורות לא היו, כיון שמתו). (אולי לכן פרעה רדף עם מרכבות שבהם "ושלשם על כלו" (שמות יד,ז), שמעבר לפשט שהיו שלושה, ניראה שכמרמז על 'שליש' כעין השליש של המלך, שהוא חשוב=גדול=בכיר). ובים ראו ואמרו "זה א-לי" (שמות טו,ב) שה' ניגלה כמו שבמצרים ירד בעצמו שזהו כניגלה במצרים. ולכן זהו היום השביעי, כעין שבוע הבריאה, שיציאת מצרים היתה כבריאת עולם חדש, שעכשיו העולם עומד להיות מתוקן, שהרי מתן תורה חיזק וקבע את העולם ('דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו' [שבת פח,א]) ומתן תורה הוא הסוף של לשונות גאולת מצרים ("ולקחתי") כך שהכל קשור לתיקון העולם כבריאתו מחדש, ולכן קשור בשבוע הבריאה, ושבוע הבריאה הוא אחד, כך גם ימי פסח הם אחד, שהתחיל במכת בכורות והסתיים כהמשך ישיר בטביעת המצרים בים סוף, כמו שבבריאה בראשון "ורוח אלקים מרחפת על פני המים" (בראשית א,ב) כך במצרים ה' ירד למצרים והכה בכוריהם, ובשביעי "ויקדש אתו" (שם ב,ג) שכאן בקריעת ים סוף התקדשו וזכו בכך לנבואה גדולה ('"זה א-לי" ר' אליעזר אומר: מנין אתה אומר שראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל? וכו' [מכילתא "שירה" ג]). אולי זהו גם: '"דבר אל בני ישראל ויסעו"- אין להם אלא ליסע שאין הים עומד בפניהם, כדאי זכות אבותיהם והם והאמונה שהאמינו בי ויצאו, לקרוע להם הים' (רש"י. שמות יד,טו). שהים ניקרע (גם) בשל שהאמינו ויצאו ממצרים, הרי שכח קריעת ים סוף קשור ביציאה לאחר מכת בכורות. לכן כל ימי הפסח הם אחד שמאוחד ממש, ולכן אין לעשות חילוק בין הימים בקרבנות, כדי לבטא שהכל אחד, ולכן גם הלל לא אומרים בכל יום, שניראה בכך שבכל יום יש חשיבות עצמית שלכן אומרים בו את ההלל (שיש להלל בו במיוחד), אלא ההלל נאמר רק ביום הראשון ושאר הימים נחשב איתו בהיותם המשכו, שכעין חל ההלל גם בשבילם.