אברהם היה עסוק ב"הקבלת פני השכינה", והפסיק בה כדי לעסוק בהכנסת אורחים. מכאן למדו חז"ל: "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה" (שבת קכז ע"א).

אפשר לומר, שבעצם אברהם לא הפסיק מלהקביל את פני השכינה, שהרי עשיית חסד לבני אדם, שנבראו בצלם אלקים, היא עבודת ה'. מי שרוצה להכניס את השכינה לתוך ביתו, עליו להכניס לביתו אנשים זרים ולטפל בצרכיהם הגשמיים (יחד עם מסר רוחני כלשהו, כפי שנהג אברהם לומר לאורחיו: "ברכו למי שאמר והיה העולם"). בני האדם הם עצמם כלי קיבול לשכינה, בזכות הנשמה האלקית שבתוכם, ולכן הכנסת אורחים היא עצמה הכנסת השכינה. 

אם כן, אברהם לא הפסיק את פגישתו עם ה', אלא דווקא נפגש בדרך זו עם ה' בדרגה גבוהה יותר מדו-שיח בלבד. לאור זה, אפשר שמעשה הכנסת האורחים הוא בעצם חלק מ"וירא אליו ה'", כלומר, שה' נראה אליו בכך שבאו אליו אורחים והוא הכניס אותם (יש להזכיר שזאת היתה הכנסת אורחים בדרגה גבוהה, שכן הוא סבל כאבים תוך כדי זה). וכן אחרי שהלכו האורחים, נאמר "ואברהם עודנו עומד לפני ה'" (יח, כב), כלומר, ע"י עשיית החסד הגדול הזה, הוא יצר התקשרות לה' שהמשיכה גם אחרי סיום מעשה החסד. [הדברים אמורים גם לשיטת הרמב"ם במורה נבוכים, שכל זה היה במחזה הנבואה, שהרי התנהגות אברהם במחזה מגלה את רצונו הפנימי, איך היה מתנהג במציאות ממשית באותן נסיבות].

הבנתו של אברהם שה' רוצה שנשרת את הנבראים בצלמו, כסוג של עבודת ה', הביאה לכך שהיה ראוי ל"התווכח" עם ה' בעניין סדום, כפי שעשה אחרי שהלכו האורחים, כמגן על האנושות מול ה'. לא היה בכך חוסר כבוד לה', שהרי דווקא דאגתו לבני האדם שנבראו בצלם אלקים הראתה עד כמה הוא מכבד את ה'.