אתם מוזמנים לצאת אתי למסע. תיהנו.

שמות א,כא: ויעש להם בתים: מדוע 'להם' ולא 'להן'? יש"ר: "כי שב (מתייחס) על בעלי המיילדות והמשפחה". שוביניזם במיטבו...

ב,י: ותקרא שמו משה: מי קרא לו שם, אמו או בת פרעה? יש"ר: "יתכן שפועל 'ותקרא' שב (מתייחס) על אם הילד, כמו שעליה (על אמו) חוזרים (מתייחסים) הפעלים 'ותקח האשה', 'ותניקהו', 'ותביאהו', והכוונה כי אמו קראה שמו משה, והיא אמרה לבת פרעה 'כי מן המים משיתיהו'". מעניין מאד.

ב,כג: ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלוהים: למי זעקו בני ישראל? יש"ר: "אל ה', והדבר מפורש במשנה תורה (דברים) 'ונצעק אל ה' אלוהי אבותינו' (דברים כו,ז), והזכיר שם (בספר דברים) 'אלוהי אבותינו' להודיע שהתפללו אל ה' שיזכור את הברית אשר כרת את אבותם, ויגאלם". יש"ר מסיק שבכך קבלו עליהם בני ישראל התחייבות לעבוד את ה', ועל סמך זה הוציאם ממצרים ונתן להם את התורה בהר סיני, והדיבר הראשון מתחיל "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", כלומר אני אלוהיכם כי כך התחייבתם במצרים. לי נראה קצת קלוש לעגן בכך התחיבות לקבל את התורה, בעיקר כשזה לא נזכר בפירוש גם בפרשתנו 'ויזעקו אל ה'".

ב,כה: וידע אלוהים: מה ידע? יש"ר: "לשון ידיעה עניינו כאן נתינת הנבואה והרוח האלוהי על איש מן האנשים ... והודיע הכתוב שבעת שזכר ה' את בריתו ורצה לגאול את עמו על ידי שליח בן אדם שיעשה אותות ומופתים, הוצרך שיידע את אחד מהם וייתן רוחו עליו ... כלומר את משה ידע והלבישו רוח אלוהים ובו בחר לנגיד על עמו". מסקנתי: אדם נעשה שליח ו'בעל מופתים' רק אם ה' עשאו שליח.

ג,ב: הסנה: מהו הסנה? יש"ר: "מין קוץ יבש, ונקרא הר סיני על שמו". מעניין.

ג,ח: אל מקום הכנעני והחתי ..: מדוע אל 'מקום' ולא 'ארץ'? יש"ר: "ולא אמר 'אל ארץ הכנעני' כאשר יאמר בשאר כל המקומות (כגון בפרשתנו, ג,יז: "ואומר אעלה אתכם מעוני מצרים אל ארץ הכנעני והחתי ..."), לרמוז שיירשו אותם (את הכנענים) ויכריתום ויישבו במקומם, לא שיהיו יושבים בקרבם כאבותם". כלומר ארץ ישראל היא לא ארץ כנען, אלא המקום שבו ישבו כנען, וזה יהיה זמני בלבד. אני עדיין תמה מדוע צריך לכך רמז ולא אמירה מפורשת.

ד,כה: חתן דמים אתה לי: מיהו ה'חתן דמים', משה או התינוק? יש"ר: "נראה שמוסב על הבן, והבן נקרא חתן, ומנהג הנשים לקרוא לבן אשר יומל – חתן, כמו שהיו קורין לאדם ביום חופתו חתן, כי עיקר מילת חתן הוא עניין התחדש בשמחה". מעניין.

ו,א: עתה תראה אשר אעשה לפרעה: מדוע חיכה ה' למצב שיורע לעם, ורק עתה יַראה למשה? יש"ר: "רציתי שישראל יסבלו עוד צרה זו ובתכלית הלחץ תגיע נפשם אל שערי מוות להביאם בכור הניסיון, לראות אם מכובד הצרות ידברו תועָה על משפטי, ואם יעמדו בניסיון זה – יזכו לגאולה וכבוד, כי אתנם עליון על כל גויי הארץ. וכן נתתי זמן לפרעה להוציא תכלית רשעתו אל הפועל, כדי שייראו יושבי תבל כי בצדק הבאתי עליו כל המכות האלה. אבל עתה, לא אאריך עוד". ה' מכוון את כל האירועים, גם הטובים גם הרעים. על ידי הרעת התנאים לעם, השיג ה' שתי מטרות: העם יעמוד במבחן, ופרעה יוכר כרשע. שנזכה לעמוד בניסיונותיו יתברך.

וארא

ז,א: נתתיך אלוהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך: מה הכוונה שמשה יהיה אלוהים ואהרן יהיה נביא? יש"ר: "את אשר תאמר יהיה, תצו מופתים ושינויים בשמים ובארץ וכל  מוסדות תבל יאמרו לך הננו ...נביא הוא הבא בסוד ה' ויודע דרכיו בדרך פלא ... שיגיד שליחותי לפרעה". אלוהים – כל יכול, נביא – יודע מה רוצה אלוהים.

ז,ג: ואני אקשה את לב פרעה: אם ה' הקשה את לב פרעה, מה פשעו ומה חטאתו על סירובו לשלח את העם? יש"ר: "הקשה ה' את רוחו למען ספר שמו ... כי לא חפץ ה' בתשובה בעבור יראת העונש כשהלב אוהב רע, כי בסור הצרה ישוב לאוולתו, וה' רצה לשפוט את מצרים על מעשיהם הרעים ... כדי שלא ישלחו את ישראל מיד בלי דעת אלוהים ומבלי שיינחמו על רעתם". ה' מחנך את המצרים, וזה חלק מהחינוך.

ט,ח: מלוא חפניכם פיח: מהו לשון 'פיח'? יש"ר: "אפר דק שמתנפח ברוח מן הגחלים העמומים הנשרפים בכבשן". פיח – שמתנפח, מתמלא אוויר ועף ברוח. מעניין.

ט,יט: ועתה שלח העז: מדוע הודיע ה' דווקא במכת ברד את דרך ההצלה מן המכה, ולא הודיע כן בשאר המכות? יש"ר: "שתהיה הצלתם תלויה בבחירתם, לפי שהסדר (המכה) הזה היה מיועד ללמדם דעת שה' אוהב כל בריותיו אם יצדקו, ונפרע מהם אם ירשיעו, ואי אפשר שיבינו זאת זולתי על ידי שיודיעם דרך ההצלה, ושלא יינצלו כי אם בנכנעים מפניו, ולכן נתן החיים והמוות בידיהם".

בא

י,טו: ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ: וכי לא ברור שאם הארבה מכסה את עין כל הארץ, שיהיה חושך? יש"ר: "רומז גם כן על צרת בני אדם, שנחשך כל לב מתוגה ומצרת נפש". העונש היה גם פיזי וגם רוחני, תוגה.

י,כג: ולכל בני ישראל היה אור במושבותם: במושבותם של בני ישראל או של המצרים? יש"ר: "המצרים,כלומר אפילו במושבותם של המצרים וסמוכים להם היו (בני ישראל) רואים אור, אבל בארץ גושן היה גם כן חושך, כי מצרים רבים ישבו בארץ גושן". יש"ר מסביר "סוד הדבר, שלא היה חושך על הארץ, אלא בעיני המצרים לבד, ולכן לבני ישראל, אפילו לסמוכים אל מצרי אחד, היה אור". אכן מבט חדש ומעניין.

יב,ב: ראשון הוא לכם לחודשי השנה: מדוע לא נקראו החודשים בשם (ניסן), אלא בכל התורה החודשים מצוינים במספר, ראשון, שביעי וכד'? יש"ר: "כדי שבכל עת שנזכור החודשים יהיה נזכר הנס הגדול של יציאת מצרים ... וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת, במנותינו ממנו אחד בשבת, שני בשבת, כך הזכירה ביציאת מצרים במנותינו חודשי השנה לגאולה ההיא". יש אירועים מכוננים שמקבלים את כבודם הראוי בספירה יחסית אליהם, כגון בריאת העולם (השנה 5776 שנים), הספירה בעולם לפי שנות "אותו האיש", יציאת מצרים והשבת, לידתו של אדם (סופרים שנות גילו להולדתו).

יב,לז: ויסעו מרעְמסס סוכותה: האם 'רעמסס' היא העיר אותה בנו ישראל לפרעה ("את פיתום ואת רעמסס"; א,יא)? יש"ר: "(רעמסס) שו"א תחת העי"ן והוא שם מחוז, ושם העיר רעַמסס בפתח תחת העין". בני ישראל בנו עיר רעמסס (עין בפתח), ואלו יצאו ממחוז רעמסס, שוא תחת העין, שהרי לא כולם יצאו באותה עיר, שכלל לא הייתה מיועדת למגורי עם ישראל, אלא לפרעה.

יג,א: וידבר ה' אל משה לאמר: מה הכוונה בכפילות 'וידבר' ו'לאמר'? יש"ר: "יש הבדל בין דיבור לאמירה, כל לשון דיבור הוא על הרחבת דברים בעניין שהוא דורש ... אבל אמירה יונח על כל דבר שפתיים ... כי שם מלין בפיו אמרות קצרות הכוללות הכול, והן אמרות התורה שבכתב". ה' מדבר למשה בהרחבה, עם פרטי המצוות, ומשה אומר משפע הפרטים את העיקר בקצרה, באמירה. מכאן מסיק יש"ר "וזהו תורה שבכתב (אמירה) ותורה שבעל-פה (דיבור), ושמור זה הכלל". מעניין.

בשלח

יד,ב: דבר אל בני ישראל וישובו: וכי ה' רצה להוליך שולל את פרעה ולגרום לו לרדוף אחרי בני ישראל? יש"ר: "חפץ ה' בזה להראות צדקת משפטיו למשה לישראל ולמצרים, כי בליל מכת בכורות נכנע פרעה ביותר והודה על כל שכחש עד הנה ... וה' לבדו החוקר כל לב ראה כי עוד רשעתו עומדת בעיניה ... ולכן גילה סוד הדבר למשה, כי פרעה לא נכנע, רק מפחד, ולא שב מפשעיו". ה' בחן את פרעה אם שב בתשובה שלמה, שהרי אם שב, לא היה רודף אחרי בני ישראל.

יד,ח: ובני ישראל יוצאים ביד רמה: מהו 'יד רמה'? יש"ר: "בשמחה ובטוב לב כמנהג הנגאלים מעבדות לחירות". לא שחץ וגאווה, אלא שמחה טהורה. מעניין.

יד,כח: לא נשאר בהם עד אחד: אם כך איך ידעו במצרים לספר על גבורת ה'? יש"ר: "מאותם שבאו אל תוך הים עם פרעה לא נשאר עד אחד, אבל מצריים אחרים רכי לב שלא רצו לצאת למלחמה וקרבו אל המחנה לראות איך ייפול דבר – הם נמלטו כי נשארו על שפת הים וראו את מעשה ה' ... וחזרו לארצם לבשר בקהל עם גבורות ה'". מוסיף יש"ר הערה משלו: "והנה ייראה שאנשי מצרים הנשארים שבו בתשובה והכירו כי יעקב בחר לו יה, ולזה בכל המלחמות שעשו ישראל בימי השופטים והמלכים לא בא חיל מצרים על ישראל למלחמה במשך יותר מחמש מאות שנה". מצרים עברו שינוי רוחני דווקא לאחר מות פרעה. מעניין.

טו,א: אז ישיר משה: מדוע 'ישיר' בלשון עתיד? יש"ר: "לפי שבמילת 'אז' העמיד את עצמו בזמן הקודם לשירה, דהיינו בזמן שראה משה הנס, ואז הייתה השירה עתידה ... על הרצון לשורר". במילים אחרות לפי הבנתי, משה כבר שר בלב בעת התרחשות הנס את השירה שהוא עתיד לשורר מיד אחרי הנס. מעניין.

טו,כ: מרים הנביאה אחות אהרן: מדוע לציין שהיא אחות אהרן? יש"ר: "ששניהם (מרים ואהרן) במדרגה אחת לעניין הנבואה, ואין לשניהם אחווה עם משה בנבואה". יש מדרגות בנבואה.

טד,ז: ובוקר וראיתם את כבוד ה': מהו 'כבוד ה'? יש"ר: "רדת המן, ולפי שהוא הפלא ופלא, כי עולה על כל המאכלים אשר תחת השמש, ואוכליו יחליפו כוח ... על כן קראו 'כבוד ה'', כי מילת 'כבוד' מונח על כל תוספת טובה שבני אדם מכבדים בעבורה את בעליהם, ובכלל זה גם העושר". כבוד אינו דווקא יחס האחר, אלא יחס עצמך לאירוע או לחפץ.

טז,כ: וירום תולעים ויבאש: מדוע הסריח כבר כעבור יום? יש"ר: "שהם חטאו בסתר שהצניעוהו עד בוקר, והריח רע שהוציא – גילה חטאם ברבים". אין להיסתר מעוונות כלפי ציוויי ה'.

יז,ה: ומטך אשר היכית ... קח בידך והלכת: לאן צְווה משה ללכת? יש"ר: "כי היו אז ברפידים והצור היה בחורב, והוצרך משה לעבור לפני העם וללכת לחורב, אבל לא להתיישב שם, כי לא באו לפני הר סיני עד אחרי כן בחודש השלישי, והמים שיצאו מן הצור הלכו מחורב עד רפידים להשקות העדה. וכן התמיד הפלא הזה כל הארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, כי מן הצור הזה נזלו מים רבים בעת הצורך, ונבעו אל כל מקום ומקום שישראל חנו עליו". נשמע ממש מתבקש שכך יהיה, שהרי שתו מים כל 40 השנה ולא רק בעת ההכאה על הצור.

יז,ז: ויקרא שם המקום מסה ומריבה, על ריב ... ועל נסותם ... היש ה' בקרבנו אם אין: מדוע 'מסה ומריבה', הרי קודם רבו ואחר כך ניסו? יש"ר: "אין הפירוש שהיה הניסיון באומרם 'היש ה' בקרבנו' ... אלה הם הדברים שאמרו למשה כשרבו עמו לאמר, תנה לנו מים ונדע כי ה' בקרבנו וצווך להוליך אותנו לרפידים". במילים אחרות, הניסיון היה לבחון אם משה הוא אכן שליח ה', ולא ניסו את ה'. מעניין.

יתרו

יח,יג: ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם: לפי איזה חוקים שפט משה, הרי זה היה קודם מתן תורה? יש"ר: "ואל יקשה בעיניך איך שפט משה את העם קודם מתן תורה, כי משפטים רבים יש שדעת האדם מכריעתן אף אם לא נצטוו, כגון הגזל והחמס ושבועת שקר ודומיהן". צריך להפעיל את הראש והחוש-חש.

יח,יח: נבול תבול, גם אתה, גם העם הזה אשר עמך: מדוע גם העם יבול מעומס עבודה על משה? יש"ר: "כי בהיות אתה לבדך, לא יוכל כל איש להתקרב אליך בעת הצורך, כי פעמים יבואו רבים בבת אחת". לפעמים אחר סובל ממעשיך, בלי שהתכוונת לכך. שים לב למעשיך.

יח,כא: ואתה תחזה ... אנשי אמת, שונאי בצע: מהו 'בצע'? יש"ר: "תועלת עצמו יקרא בצע. ייאמר שהם שונאים לחוש על תועלת עצמם בדין, ולא ישגיחו אם יבוא להם הפסד אם יורו דין אמת". מעניין.

יח,כז: וישַלח משה את חותנו: מדוע שלח משה את יתרו, ומתי? יש"ר: "יתכן שהשילוח הזה הנזכר כאן היה בשנה השנית כשביקש משה ממנו 'אל נא תעזוב אותנו', ולא נכתב כאן ('וישלח') אלא להודיענו כי כמו שמשה נהג כבוד בחותנו כשבא אליו אל המדבר, כן כיבד אותו כשנפטר ממנו בשנה השנית ורצה ללוותו, וזה לשון 'וישלח' האמור כאן". משה קיים מצוות ליווי לאורח, ולא סילק אותו חס וחלילה.

יט,ו: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש: מהי 'ממלכת כהנים'? יש"ר: "כל האומות הם כעַם, ואתם כמו הכהנים המיוחדים לעבודת ה', להבין ולהורות לכל המין האנושי לקרוא כולם בשם ה', כמו שיהיה עניין ישראל לעתיד לבוא". יש"ר מלמדנו על תפקידנו בעת הגאולה, "להורות לכל המין האנושי לקרוא כולם בשם ה'". זה תפקידנו בקרוב רב, ונא להתכונן בהתאם.

כ,טו: וכל העם רואים את הקולות: איך ניתן לראות קולות, ומהם אותם קולות? יש"ר: "ייראה לי לפרש מילת 'קולות' על קול אלוהים חיים שדיבר מתוך האש, ואמר קולות לשון רבים לכלול כל עשרת הדברים, ומילת 'רואים' על ראייה שבלב, דהיינו ההבנה ... והכוונה אם כן שהבינו בדעתם כל עניין ועניין שבדברים האלה, כי במעמד הנורא הזה זכו כולם למדריגת הנבואה". פשוט ומעניין.

כ,כא: מזבח אדמה תעשה לי: מדוע דווקא אדמה? יש"ר: "לא תצטרכו לעשות היכלות של כסף וזהב ואבנים יקרות כדי שאקרב אליכם, אבל יספיק מזבח אדמה, ואם תדרשני בכל לבבך – אבוא אליך". ה' רוצה את לבנו, ולא את כספנו.

משפטים

כא,ו: והגישו אדוניו אל האלוהים: מדוע שופטים נקראים אלוהים? יש"ר: "'כי המשפט לאלוהים הוא' (דברים א,יז), ואמרו חז"ל בשעה שהדיין יושב ודן באמת, כביכול מניח ה' שמי שמיים ומשרה שכינתובצידו".

כא,כד: ונתתה נפש תחת נפש: האם נפש ממש או ממון? יש"ר: "למעלה אמר 'רק שבתו יתן ורפוא ירפא', ואם נעשה באיש אשר יכה את רעהו כאשר עשה בו, מה ישלם אחרי כן, וגם הוא צריך שבת וריפוי ... והכתוב אומר שלא נקח כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות, אבל ניקח כופר במי שהוא רשע לכרות אחד מאיבריו, לכן לא נכריתנו לעולם, אבל ישלם כפרו, ואם אין לו, יהיה עליו חוב עד שתשיג ידו".

כב,ד: כי יבער איש שדה או כרם, ושילח את בעירוה, וביער בשדה אחר: מהו לשון 'ביער'? יש"ר: "כל לשון 'בער' נופל על הסרת דבר מה, האש מסיר ומכלה את העצים נקרא בוער ... וכל מי שאין בו דיעה נקרא בער מלשון נבער ... והבהמות לפי שנעדר מהן כוח הדעת נקראות בעיר, ומי שמוליך בהמתו לרעות בשדה נאמר עליו שהבעיר את השדה, לפי שהוא סיבה לכלות כל אשר בו, והבהמה מבערת בשדה".

כב,כד: אם כסף תלווה את עמי: מדוע נקראים האנשים 'עמי'? יש"ר: "קרא העניים 'עמי' כי החסידים לא יבקשו עושר בעולם הזה". אני רואה כאן המלצה לא ללוות, אלא להסתפק במה שיש לך. אולי אני טועה.

כג,ו: לא תטה משפט אביונך: מהו לשון 'אביונך'? יש"ר: "לשון אובה, שהוא מדולדל, ותאב לכל טובה".

כג,ז: מדבר שקר תרחק: למי מיועדת אזהרה זאת? יש"ר: "אם נראה לך (השופט) הדין מרומה ועדים רמאים, ואין אתה יכול להכחישם, התרחק מאותו הדין ואל תדין בו כלל". זאת ההוראה למי שאינו יכול לעשות דבר מה, שיתרחק.

כג,יב: וביום השביעי תשבות, למען ינוח שורך וחמורך, וינפש בן אמתך והגר: מדוע שלושה לשונות של אי-עשיית עבודה: שביתה, מנוחה, נופש? יש"ר: "שביתה הוא על דבר שפוסק ממצב שהיה בו, ובא הציווי שנפסוק ברצון מכל ענייני חול ונעשה היום קודש לה', אבל העבד והאמה הכנענים אשר לא ידעו את ה' איך ישבתו ואיך יתענגו על ה', וכל שכן השור והחמור, לכן הזכיר אצלם לשון מנוחה, שנופל על דבר הנח אחר הטלטול". מנוחת השבת אינה רק מנוחה, היא שביתה, מרצוננו לעבוד את ה' בעצם השביתה.

כד,ז: נעשה ונשמע: איל נוכל לשמוע לאחר העשייה? יש"ר: "'ונשמע' על הקבלה בלב באמונה, כי יש הפרש בין העושה מה שנצטווה בלי שימת לב על המעשים שעושה, ובין העובד את ה' על פי האמונה שנשתרשה בליבו ומכוון ליבו בעשייתם לאביו שבשמיים". מעשה עם לב והבנה, לא רק שמיעה ועשייה פיזיים.

תרומה

כה,ז: אבני שהם ואבני מילואים: מהו לשון 'מילואים'? יש"ר: "שהאבן ממלא עומק המשבצות (בחושן), כעין אבני הטבעות". מעניין.

כה,ל: ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד: מהו 'לחם הפנים"? יש"ר: "היו לו (ללחם) פנים, והם כותלי הלחם הרואים לכאן ולכאן ... וקרוב עוד לומר שקראו לחם פנים, לפי שדימהו לפנים שבאדם, שהוא אחד ואבריו כפולים: שתי עיניים, שתי אזניים, שתי נחיריים וכו', כך לחם זה הם שתי מערכות ושתיהן רק מנחה אחת". מעניין.

כו,ל: אשר הוראית בהר: מהו לשון 'הראית"? יש"ר: "זמן מורכב מעתיד ועבר, לפי שעתה עדיין לא הראהו, אבל כשיבוא זמן הקמתו, שממנו (בעניינו) הוא מדבר, אז תהיה הפעולה עברה". מעניין, אם כי לא בטוח שהבנתי כוונתו לעומקה.

כז,י: ווי העמודים וחשוקיהם כסף: מהו לשון 'חשוקיהם"? יש"ר: "מצאנו לשון 'חשק' נופל על החיבור והדיבוק, ואף החשק שבנפש הוא מעניין הזה, כי האוהב ידבק עם הנאהב, ונפשו קשורה בנפשו ... ואחרי שהווים היו מטוענים במשא הקלעים הכבדים, והיו מתוחים מלמטה על ידי היתדות בארץ, היו צריכין להדבק היטב עם העמודים כדי שלא יתרופפו, והיו מהדקים אותם על ידי חשוקי כסף". נאה.

תצוה

כח,ב: ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת: מהו 'תפארת'? יש"ר: "מילת 'כבוד' ביארנו לעיל (ט"ז, ז: 'כל תוספת טובה שבני אדם מכבדים בעבורה את בעליהם, ובכלל זה גם העושר'), וכן מילת 'תפארת' שרומזת על דברים מתעלים מדרכי הטבע ומורים שהשכינה שרויה בקרב ישראל, ועל שלושה דברים נופל בכתבי הקודש לשון תפארת: על המקדש וכליו (בית תפארתי אפאר; ישעיהו ס,ז), על התפילין (פארך חבוש עלי; יחזקאל כד,יז) ועל בגדי כהונה שזכר כאן, לפי ששלושתם עניינים נפלאים גורמים חוּל הכבוד העליון בינינו, והנה כל הבגדים האלה לבושי מלכות הם והם פאר וכבוד ללובשיהם, כי על ידם יושפע על ישראל הכבוד האלוהי". למדנו מכאן שגם התפילין הם בקטגוריה של בגדי כהונה. לתשומת לב כל המתלבטים לגבי תפילין בשבת.

כח,מא: ומלאת את ידם: מהו 'מילוי יד'? יש"ר: "נתינת כוח לאדם שמרשה אותו לעשות איזה דבר, ואשר יעשה יהיה לרצון בעיניו ... ועל ידי הבגדים הללו מלא ה' את יד אהרן ובניו שיעבדו עבודת ה' במקדשו בעד כל ישראל". הכוהנים קבלו מאת ה' ייפוי כוח כללי להשרות שכינתו בתוכנו.

ט,יח: ריח ניחוח אשֶה לה' הוא: מהו 'ניחוח' ומהו 'אשֶה'? יש"ר: "'ניחוח' לשון מנוחה הוא, ובא כאן על מנוחת החפץ ... לא שיריח ה' חלילה, אלא לפי שחפץ ה' במעשה הצדק, כל פועל צדק כביכול עושה לקונונחת רוח שהשיג חפצו... 'אשֶה' – כל הנאכל על המזבח ונעשה לדשן ... מאכל אש". הבנו שריח טוב מביא נחת רוח.

כט,מב-מג: אוהל מועד ... ונועדתי שמה: מדוע האוהל 'מועד'? יש"ר: "שהוא המקום הקבוע והמזומן לכך(להתוועדות עם ה')". מעניין.

כט,מו: הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם: מה הקשר בין יציאת מצרים לשכינת ה' בתוכנו? יש"ר: "לכך הוצאתי אותם מארץ מצרים בנפלאים גדולים, להשרות שכינתי בתוכם". תנאי מעניין.

כי-תשא

לא,ב: ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי: מה הכוונה שה' קרא לו שם? יש"ר: "אין שום אדם יודע משקל הכוחות שבנפש האדם, המעט הוא אם רב, ועד איזו שיעור הצטיירו בלב, והוא ברוך הוא לבדו לכולן שמות יקרא ויודע כמה השיעור הנכון הראוי לתאר בני אדם בתואר מן התוארים ... כאן הודיע ה' למשה, אני ידעתי את בצלאל שהוא נכון בלבו לקבל העזר האלוהי בחכמה, בתבונה ובדעת". רק ה' לבדו קורא את האדם בשמו האמיתי ויודע אותו, אפילו יותר מהאדם עצמו. מעניין מאד.

לא,ג: בחכמה ובתבונה ובדעת: מה המיוחד בכל אחת מהתכונות האלה? יש"ר: "בחכמה ... שנעשה לבו לב חכם מצייר ציורי החכמה בטבע; ובתבונה – שהבין מליצות החכמה והפיק תבונות ... ; ובדעת – הןהסודות העמוקות שעליהן רומזת מלאכת המשכן וכליו". רק אדם שניחן בשלושת התכונות ראוי למלאכת יצירת המשכן.

לג,כג: וראית את אחורי ופני לא ייראו: כיצד אפשר לראות אפילו את אחורי ה'? יש"ר: "עניין ראיית האחוריים הוא השגת דרכי ה' מצד פעולותיו הנכבדות, כי זה תכלית מה שאפשר לנברא להשיג מעצם כבודו, והשיג משה ממנו יותר מכל אדם ... וראיית הפנים היא השגת ה' וידיעת דרכיו מצד עצמותו, והיא בלתי אפשרית לכל נברא (אפילו לא למשה), כי העצם יתעצם על ידי מושגיו, ואין מושג מצד עצמותו נשגב ממשיגו, לכן לא ישיג את עצם ה' מצד עצמותו, כי אם הוא בעצמו". מסובך אך מובן: ניתן ליחידי סגולה להבין ולראות את פעולות ה' אך לא את מניעי מעשיו.

לד,ו: ויעבור ה' על פניו ויקרא: ה' ה' אל רחום וחנון: מי קרא קריאה זאת, משה או ה'? יש"ר: "ה' הוא הקורא המודיע דרכיו למשה עבדו ומלמדו האיך יקרא ... ונמצא תמיד לקוראיו אני אני הוא, קודם שיחטא האדם ואני הוא אחר שיחטא וישוב". ה' מלמדנו איך להתפלל אליו. מעניין.

לד,יט: כל פטר רחם: מהי מילת 'פטר'? יש"ר: "שילוח הדבר המעוכב במקום צר, והסרת המונע אשר על ידו נתעכב ... 'פטור' – הפך החיוב, כי המחויב בדבר אין לו רשות לעשות הפך חיובו והוא כמו כלוא ועצור על ידי החיוב ההוא, ומי שהוא חופשי ממנו נקרא 'פטור', וכן פטר חמור, שילוח הרחם – כאשר נפתחה עצירתו תחילה". מעניין.

ויקהל

לה,ג: לא תבערו אש: לאלו איסורים התכוונה התורה? יש"ר: "לא תבערו אש לאפות לחם ולבשל בשר". יש"ר לומד זאת מאיסור מלאכה בחג המצות (דברים טז,ח), שאינו חל על ענייני אוכל, לכן איסור אש בשבת אינו איסור על מלאכה על ענייני אוכל. כלומר איסור הבערת אש בשבת אינו עניין גורף לכל אש וכל הבערה, אלא לעניין אוכל. מעניין.

לה,כא: אשר נשאו לבו: איך יֵדַע אדם שהוא מוכשר לעבודה שמעולם לא עסק בה? יש"ר: "כל מי שבחר בוה' ונתן חכמה בלבו, התעורר מאליו, ומצא בלבו כל המחשבות העמוקות וכשרון המעשה המצטרכות לכל מלאכת חרש וחושב". אדם מרגיש התעוררות והגבהת לב כאשר ה' מנחיל לו יכולות. מעניין.

לה,כב-כד: אשר הניף תנופת זהב ...כל מרים תרומת כסף ונחושת: מה ההבדל בין תנופה להרמה? יש"ר: "לא הייתה הרמת הזהב מרובה ככסף ונחושת, על כן תקרא זו (הזהב) תנופה וזו (כסף ונחושת) תרומה, כיהמביא זהב ינופף ידו לחשיבות הנדבה, או הלוקחים יניפו הזהב להראותו לשבח המביא על נדבתו". אני רואה בהנפת הזהב גם הצגה לעין כל מצד הלוקחים כדי שלא ייחשדו ששמו בכיסם.

לה,לד: ולהורות: מה התכונה המיוחדת בהוראה? יש"ר: "יש חכמים רבים שנודעו בלבם דברים עמוקים, אבל אינם יכולים לפרסם לזולתם, והעיד הכתוב שהיה בכוח בצלאל גם להורות וללמד ענייני המלאכות לשאר חכמים, ואלה החכמים עשו כפי הציורים שקבלו". ידענות אינה מספיקה כדי לְלַמֵּד. הידד למורים!

פקודי

 שמות לח,כא-כב: אלה פקודי המשכן ... אשר פוקד ... ביד איתמר בן אהרן ..., ובצלאל ... בן אורי עשה את כל אשר ציווה ה': איך הובטח שלא ימעלו בכספי התרומות? יש"ר: "החשבון הזה נעשה על ידי איתמר,שהוא קבל הכל בחשבון ומנין ומשקל מיד האומנין הראשיים, שהם בצלאל ואהליאב, כי הם היו כותבים בכל יום מה שהביאו העם על צד הנדבה". למעשה הייתה מערכת ביקורת כפולה של מי שמקבל (בצלאל ואהליאב) ורושם, והאחר (איתמר) סופר ובודק.

לט,ג: וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילים: מדוע רק במלאכה זאת התורה מספרת כיצד היא נעשתה? יש"ר: "ויתכן שסיפר בכאן המחשבה שחדשו בחוטי הזהב, כי היה תמה בעיניהם להיות זהב טווי ושזור, כאשר יעשו בצמר ופשתים, כי לא נשמע עד היום ההוא לעשות כן". בצלאל ואהליאב חדשו דבר שלא נעשה עד כה, לטוות חוטי זהב על ידי ריקועם וקיצוצם. מעניין.

לט,לב: ותכל כל עבודת אוהל מועד, ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה כן עשו: וכי בני ישראל עשו, הרי בצלאל ואהליאב עשו? יש"ר: "שהביאו נדבותיהם בנפש חפצה ככל אשר ציווה ה'". למדנו שהעושה את חובתו (נדבה) בלב שמח ונפש חפצה, נחשב לו כאילו עשה גם מעבר למה שצווה.

מ,מג: וירא משה את כל המלאכה, והנה עשו אותה כאשר ציווה ה' כן עשו - ויברך אותם משה: מה ברכם משה? יש"ר: "בשעת מתן תורה זכו ישראל למעלה הנפלאה להיות לבם מצייר דרכי החכמה בטבע ... אבל משחטאו בעגל נאבדה מהם הסגולה הזאת, והנה עתה משנבנה המשכן והבטיח ה' שישכון בתוכם, היה זה הכנה חדשה שיזכו למתנה הגדולה הזאת אם ייטיבו מעשיהם, ולכן ברך אותם משה שיזכו לטובה הזאת". משה ברכם שיזכו שלבם יצייר דרכי חכמה בטבע. להבנתי הכוונה להיות ממצאים גדולים, להבין בטבע וחוקיו, כגון בהייטק, פרסי הנובל הרבים ליהודים ועוד. שנזכה.

מ,כ: ויקח ויתן את העדות אל הארון: מניין לקח משה את לוחות הברית? יש"ר: "לקח הלוחות מארון עץ שהיו שם בתוך אוהל מועד, כמו שמפורש 'ואעש ארון עצי שיטים' (דברים י,ג), והביא אותם אל המשכן". מכאן שהיו שני ארונות, אחד של עץ שיטים באוהל מועד, ואחד מעץ שיטים מצופה זהב במשכן ועליו הכרובים (פרשת ויקהל, שמות לז). מעניין.