בס"ד                                                          ערש"ק                                             ח' באדר ב'   תשע"ו

                                      בעזר נורא עלילה אתחיל את חומש ויקרא                                                 

                   ליקוטי אור - בפרשה - ויקרא - שבת זכור    

  " וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר, דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם

   כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה' מִן-הַבְּהֵמָה מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת-קָרְבַּנְכֶם   "(א, א-ב)

הנה, לאחר שישראל הביאו את התרומות ככפרה על חטא העגל, והסתיימה מלאכת המשכן אשר הופקדה

על החכמים עושה המלאכה, הוקם המשכן על ידי משה רבינו ע"ה. אך כאשר ראה זאת משה הצטער שאין

גם לו חלק בנדבת המשכן, כמו שדרשו חז"ל (ויק"ר, ו): שכולם הביאו נדבתן זהב וכו' ונפשו של משה הייתה

עגומה עליו, ואמר: הכול הביאו נדבתן למשכן ואני לא הבאתי!. אמר לו הקב"ה: חייך(לשון שבועה), שדיבורך

חביב עלי יותר מן הכול, שמכולן לא קרא הדיבור אלא למשה. ויש לדקדק להבין, מהו הטעם שדיבורו של

משה חביב לפני ה' יותר מכל, עד שכתוצאה מכך רק משה רבינו ע"ה הרעיא מהימנא שומע את קול התור

הנשמע מבין הכרובים, ואילו כל ישראל לא שמעו, ואפילו אהרן אחיו וכל חכמי עושה המלאכה לא שמעו.  

ואפשר אולי שהעניין הוא שמטבע הדברים שאדם תורם איזה תרומה או עושה מעשה, הוא מצפה שיעריכו

ויקירו אותו יותר ואם אפשר שיקרבו אותו להיות בסוד העניינים. ואכן כל ישראל ובפרט החכמים והצדיקים

שעשו את המשכן ציפו בלבם שה' יתברך התגלה אליהם, אולם רק משה רבינו ע"ה לא ציפה לכלום ואפילו

ברח מהכבוד ועמד בצד, כמו שדרשו חז"ל (ויק"ר א, ה): אתה מוצא בשעה שנגלה הקב"ה למשה מתוך הסנה

היה מסתיר פניו ממנו וכו', בים עמד לו מן הצד וכו', בסיני - עמד לו מן הצד וכו', באהל מועד - עמד לו מן

הצד, אמר לו הקב"ה: עד מתי את משפיל עצמך?!. והדבר מדהים שהרי ידוע שלמרות שמלאכת המשכן

נעשתה על ידי כל הצדיקים חכמי לב, המשכן לא הוקם אלא רק על ידי משה, כמובא במדרש (תנחומא שמות יא):

שלא היה יכול אחד מהם להקימו, ולא בצלאל ולא אהליאב ולא החכמים העושים את כל מלאכת הקדש, וזה

שכתוב (שמות מ, יח): "וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן".

ודע, שזאת גדולתו היא ענוותנותו של הרעיה מהימנא כי משה לא החזיק טובה לעצמו אף פעם אלא ההפך

כנ"ל, היינו תמיד נהג והנהיג את עצמו ואת עמו בשפלות ובענווה, ואף אל פי שרק הוא הצליח להקים את

המשכן כנ"ל, תמיד ידע בדעתו כי כל מה שהוא עושה הוא עושה לכבודו קונו, כמו שדרשו חז"ל (ויק"ר א, ז-ח):

על כל דבר ודבר שהיה בונה, היה כותב עליו שמו של מלך: 'כאשר צוה ה' את משה' וכו', וכך חזר והזכיר

לעצמו לא פחות מי"ח פעמים, וכל זה בשביל לזכור בכל עת שלא תיכנס לו חלילה מחשבה של גאווה וכבוד

חס ושלום, כי כל הכבוד של המשכן הוא לכבוד המלך חי העולמים. וזה שנאמר (במדבר יב, יג): "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה

עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם" ופירש רש"י ז"ל: 'שפל וסבלן'. ושפל, רצה לומר אולי שביטל את נפשו וגופו, כלומר

את רצון 'אני' שבתוכו עד שנכלל בתוך 'איִן', היינו בתוך האין סוף של מי שאמר והיה העולם, וזה בחינת

מה שאמרו חז"ל (אבות ב, ד): 'בטל רצונך מפני רצונו', ואילו סבלן, רצה לומר אולי שעל ידי הענווה והשפלות

היה יכול לעסוק בטרחות של ישראל ולהבינם.

וזה שפירש "בעל הטורים" שמשה כתב: א' ד'ויקרא' זעירא(קטנה) שמשה לא רצה לכתוב אלא 'ויקר', כדרך

שנאמר (במדבר כג, ד): "וַיִּקָּר אלקים אֶל בִּלְעָם", כאלו לא נראה לו השם אלא במקרה, ואמר לו הקדוש ברוך

הוא לכתוב גם באל''ף, וכתבה קטנה. והדבר קשה מאוד איך משה יכול להשוות עצמו לבלעם? אלא הדיוק

הוא שמשה באמת חשב כל הזמן לעצמו שבמקרה ה' נגלה אליו, שהרי הוא יכול להתגלות לכל אחד ואפילו

לבלעם שיבצע את שליחותו, כי ממלא הכול שלו ומאתו וכל מה שנעשָה על ידי השליח זה לא הוא עושה אלא

הקב"ה. וזה שפירש רש"י ז"ל: אל"ף זה לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, שנאמר: וקרא זה אל

זה וכו', היינו השווה את משה למלאכים, כמו שכתוב (דברים לג): 'איש האלקים', היינו שהיה לו דעת של מלאך

שיודע שכל מה שהוא עושה זה לא מכוחו אלא מכוח ה', בבחינת: "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו"

(תהילים קג:), היינו שכל כוחם בא מזה שעושים דברו, בבחינת: נעשה ונשמע. נמצא, שדעתו של משה הייתה

תמיד להיות בענווה באופן שיטתי ולא רגעי, ואף על פי שהוא עלה והתעלה עד שהגיע להיות אבי הנביאים,

בבחינת מלאך כנ"ל, בכל עת שמר וזכר להנהיג את עצמו בענווה ובשפלות בכל אופן, היינו במחשבה בדיבור

ובמעשה.

והנה ידוע, שאדם מורכב מד' יסודות ארמ"ע והם: אש רוח מים עפר, כאשר את כולם מחיה הרוח, בבחינת

יצירת האדם הראשון עפר מן האדמה, היינו שה' יתברך צבר עפרו מכל האדמה מארבע רוחות, ומחיה אותו

על ידי הרוח, שהיא בחינת נשמת חיים שנפח באפו כדי לעשותו נפש חיה, בשביל שתהיה בה דעת ודיבור ולא

כשאר החיות והבהמות. וזה שאמרו חז"ל (קהלת ג, יט): "וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן", 'אין' דייקא רצה לרמוז

שאין לאדם יתרון על הבהמה רק אם הוא בר דעת שמבין שכל מהותו וכוחו זה רק מאת ה', ולכן אין לו על מה

להתגאות על מישהו אחר ולחשוב שהוא יותר טוב ממנו חלילה, אלא רק להתנהג בענווה ובשפלות, בבחינת

משה רבנו ע"ה, דהיינו שמתוך ענוותנותו ביטל ביטול גמור את רצונו לרצון בוראו עד שנכלל בתוך 'איִן' כנ"ל.

כי זאת הדעת היא הגדולה ביותר שאליה אדם צריך לשאוף בעבודת ה' שלו, בבחינת: מתי יגיעו מעשי למעשי

אבותי(תנא דרבי אליהו כ"ח:)

ואם אפשר ובעיני ה' יכשר, נראה לומר אולי שכל המורם לעיל נרמז במילה 'דעת' שהיא מורכבת מאותיות ד'

ו- עת. דהיינו ד' יסודות כנ"ל שהצליח משה לבטלם ולשלוט עליהם בכל עת, כלומר הבין בדעתו כי כל חיותו

וכוחו מד' יסודות הנ"ל שהם בחינת יצירת האדם מהאדמה מד' רוחות העולם, הם ממקור החיים חי העולמים,

וכל מה שהוא עושה זה לא הוא עושה אלא ה' יתברך ויתעלה!. וזה שאמר משה (שמות טז, ז): 'וְנַחְנוּ מָה', כלומר

שאל בתמיהה, שהרי לא החזיק עצמו בכל אופן כחשוב וטוב יותר ממישהו אחר, ולכן אמר 'מה'(=45) דייקא כי

עולה בגימטרייה כמניין 'אדם'(=45), היינו רצה לרמוז שכל מה שהוא עושה לא עושה מדעתו אלא מדעת קונו,

כי הוא ביטל דעתו ורצונו כל הזמן לפני ה' יתברך בכל ד' יסודות הנ"ל, בחינת אדם הראשון שהוא יצירת כפיו

של ה' יתברך מד' רוחות העולם כנ"ל. ולפיכך, זכה להשיג דעת שלם בבחינת מלאכי השרת, כאמור. ולפיכך,

אפשר להבין את הטעם שדיבורו של משה היה חביב יותר מכולם, ולכן רק הוא זכה לשמוע את הקול היוצא

מאהל מועד מבין הכרובים כנ"ל, כי השיג דעת שלם שהיא בעצם הענווה והשפלות שהייתה בו, כמוסבר לעיל,

וזהו שבחו הגדול של הרועה הנאמן זכותו יגן עלינו ועל כל עמו ישראל, אמן ואמן.  

                   ויש עוד הרבה מה לדבר על זה אך מה שהלב עושק הזמן עושק והכרח לא יגונה.

שבת זכור - בשבת הקרובה שלפני הפורים, מוציאים שני ספרי תורה, וקוראים בראשון בפרשת השבוע, ובספר

השני קוראים "זכור את אשר עשה לך עמלק". וקריאה זו נקראת "פרשת זכור". ולדעת רוב הפוסקים קריאת

פרשת זכור היא מצות עשה מן התורה, ומכיוון שהלכה רווחת שמצוות צריכות כוונה, יש להיזהר לכוון בזמן

שמיעת פרשת זכור לצאת ידי חובת מצות זכירת מעשה עמלק ומחייתו, וכן צריך הקורא בתורה לכוון להוציא

את הציבור ידי חובתם. ולדעת פוסקים רבים נשים חייבות בשמיעת פרשת זכור, ולכן המחמירות לבוא לעזרת

נשים לשמוע קריאת פרשת זכור תבוא עליהן ברכה. ואישה שיש לה ילדים קטנים שאי אפשר לעזבם לנפשם

מבלי מי שיפקח עליהם, יכולה לפטור עצמה משמיעת קריאת פרשת זכור. וכיום נהוג במקומות רבים להוציא

ספר תורה לקריאת פרשת זכור במיוחד לנשים, לאחר זמן התפילה, ואז יכולות הנשים לבוא לבית הכנסת

לשמוע פרשה זו, ואחרים ישמרו על הילדים בביתם.

                   פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

יש ענוה שהיא תכלית הגדלות, דהיינו שהוא ענו מחמת שהוא יודע שהגדלות מבוזה מאוד, על כן הוא ענו,

כדי להתייקר ולהתכבד, נמצא שהוא ענו בשביל גדלות וכבוד. על כן צריכין להשכיל על דרכיו, ולהתרחק

מהגדלות בתכלית עד קצי האחרון, כמו שאמרו חכמינו ז"ל: 'מאוד מאוד הוי שפל רוח'; כי הגדלות

הוא בחינת שבע בתי עבודה זרה, שעל ידי זה גלו ישראל מארצם, ועל ידי זה עדיין לא חזרנו לארצנו,

מחמת שרודפים אחר הכבוד על ידי הגדלות (סימן גאווה וענוה, אות יא).

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

                ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                        ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה

                    ולע"נ מר יוסף בעדאש בן נוארה ותשובה ז"ל, נלב"ע בי"ח במרחשוון התשע"ו, תנצב"ה

                                ולע"נ יעקב(ינקי) לוי ז"ל בן גיטה, נלב"ע בכ"ד בשבט התשע"ד, תנצב"ה