מצוות "שלום זכר" מופיע בשו"ע (יו"ד רסה,יב) 'נהגו לעשות סעודה ומשתה בליל שבת לאחר שנולד זכר נכנסים אצל התינוק לטעום שם, והוא ג"כ סעודת מצוה'. מקור מנהג מופיע בתוס' על הגמ': 'רב ושמואל ורב אסי איקלעו לבי שבוע הבן. ואמרי לה לבי ישוע הבן' וכו' (ב"ק פ,א) רש"י מפרש: 'שבוע הבן- ברית מילה על שם שעברו עליו שבעה ימים: ישוע הבן- משתה שעושין לפדיון הבן בכור ישוע מתרגמינן פורקן כמו פדיון'. אומר על זה תוס': 'לבי ישוע הבן. פ"ה פדיון הבן, וכן הערוך. וקשה דאע"ג דמתרגמינן פדיון פורקן מ"מ אין שייך לשון ישועה? ור"ת פי' שנולד שם בן ועל שם שהולד נושע ונמלט ממעי אמו כדכתיב "והמליטה זכר" נקט לשון ישועה, והיו רגילין לעשות סעודה'. המהרש"ל (ים של שלמה) במקום מסביר שכל מקום שעושים סעודה לפרסם מצוה (פדיון הבן) או פרסום נס (שבלידה נימלט מסכנה) זהו סעודת מצוה, והביא את תרומת הדשן שאומר: 'דמה שאנו נוהגין עכשיו לאחר שנולד הזכר נכנסין לשם לטעום בליל שבת הסמוך ללידה, דהיא סעודת מצוה'. ומוסיף מסביר 'קבעו בלילי שבת בשעה שהכול מצויין בביתם'. אולם מדוע דווקא לזכר ולא לנקבה?- הט"ז במקום מסביר שני הסברים: א. המילה היא ביום השמיני כדי שתעבור עליו שבת (ויק"ר כז,י:"והיה שבעת ימים תחת אמו" ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר: משל למלך שנכנס למדינה וגזר ואמר כל אכסנין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונא תחלה. כך אמר הקב"ה: לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת. שאין ז' ימים בלא שבת, ואין מילה בלא שבת, הה"ד "ומיום השמיני והלאה ירצה") ולכן יש עניין בשבת שלפני הברית. ב. (בשם הדרישה) התינוק אבל על התורה שלמד בבטן ושכח כשנולד (נדה ל,ב) ולכן באים לנחמו (ומוסיף שלכן המילה ביום השמיני לאחר שעברו שבעת ימי אבלו). (ניחום על תורה שייך רק בזכרים המצווים ללמוד תורה, ולכן אינו בנקבה). מקשה על זה מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א ("שלום זכר" מובא ב-'לטועמיה חיים'): אם זה מטעם אבלות, הרי שלום זכר הוא מנהג אשכנזים, ואשכנזים לא מנחמים בשבת? וכן במה מנחים אותו, הרי הוא תינוק שלא מבין כלום?- ומסביר ע"פ העקרון של המדרש (שבנוסף לפרוש ה'יפה תואר' על המדרש) שאפשר להבינו שכדי ליפגש עם המלך צריך לעבור קודם דרך המלכה, כדי שיוכל לעמוד מול המלך ולא ירתע מאימת המלכות וכדו'. כך גם הנשמה יורדת לעולם כדי לקדש את העולם והתעלות בכך, עניין זה הוא מהותם של ישראל, וזה מתבטא במילה, כמו שאומרים בברהמ"ז: 'ועל בריתך שחתמת בבשרנו' שיש גוף קדוש.לכן אין מילה בלא שבת שהיא הצינור שיורד משמים לארץ ומקדשו, שאפילו החומר כארוחות נעשים סעודות מצוה (וזהו נשמה יתירה בשבת, שאין נפשו קצה עליו מהאכילה הגשמית). השבת משפיעה לכל ימי המעשה, כמו שאמרו על אמהותינו שנר דלוק מער"ש לער"ש. מימלא כדי ליפגש עם המעלה של קדשוה בעולם המתגלת במילה, עוברים דרך שבת שזהו עניינה. לכן שלום זכר אינו לנקבה כיון שנמילה היא רק בזכרים. ע"פ זה מובן מדוע מנחים את התינוק בשבת, כי אומרים לו שאע"פ שירד לעוה"ז יש לו מעלה של התעלות ע"י תורה ומצוותיה שמקדש את העולם (כעניין שבת), ובכך מנחמים אותו. ודבריו יפים ועמוקים מאוד. ואולי אפשר להסביר הטעם שדווקא בשבת עושים שלום זכר, שבפרוש ה'ישוע הבן' לרש"י זה פדיון ולר"ת שלום זכר, כך שאולי קשורים בעקרונותיהם. שבפדיון הבן פודים אותו, שהכהן כעין קדוש במקומו והוא פועל בעולם הפיזי. כך ניראה שבשבת קשורים לתיקון העולם הגשמי, שמעלה את כל גשמיות השבוע "ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת לה' אלקיך לא תעשה כל מלאכה" וגו' (שמות כ,ט) שהשבת מעלה את המלאכה שבימי המעשה שבעולם. כך באים לתינוק שנולד, שרוצים לפרסם את הנס, אז עושים זאת בשבת, לומר שבא לעולם כדי לקדש את העולם הגשמי, כמו שבפדיון יש לו חלק בקדושה ועבר לחיי המעשה, כך הוא ירד לעולם מעולמות עליונים קדושים לחיי המעשה בעוה"ז, אבל בעצם זה קשור עדיין לקדושה, שהוא עושה את העולם להיות מקדש אחד גדול לה', שה' יתגלה בעולם כולו, בכך מייעדים אותו לקדושה. לכן זה בא לפני המילה, כהקדשו לפני הברית עצמה. ודומה לפדיון שנעשה בגיל 30 יום שאז יצא מסכנת נפל, כך הוא נולד ויצא מסכנה בלידה, ומדגישים את עניינו בקדושה ובעולם. עוד ניראה, שבגמ' מובאים שני אפשרויות, מילה ושלום זכר, אולי קשורים, שבכוונה עשו את הסעודה דווקא בשבת, כיון שמילה דוחה שבת, ולכן זה ניראה קצת כעין חילול שבת. לכן באים ועושים את הסעודה על הנס דווקא בשבת, לומר לפני הברית שאנו מכבדים את השבת, ומצוות מילה היא מתואמת עם שבת ולא באה על חשבונה אלא שבת ומילה מאוחדים, ואין פגיעה בשבת במילה. וניראה שראו בזה דבר שיש בו עניין חשיבות להזכיר זאת, כיון שבמילה יש סכנת חיים (כמו שמופיע בהלכה על אח שמתו אחיו מחמת מילה..) ולכן ראוי להכריז בקול על מילה שהיא עם שבת בהקשר ליציאה מסכנה בלידה, שכך גם יזכה לצאת מסכנה של המילה, בזכות שבת קודש שמקדשת. וניראה יותר מזה, שכמו שבבטן אימו מלמדים אותו את כל התורה כולה (נידה ל,ב) [כדי שיהיה מיועד מראש לתורה לקיימה בעולם, כמו שמסביר מרן גדול הדור הגר"ח דרוקמן שליט"א] ניראה [עוד] מטעם שהתורה כנגד גוף האדם (עשה כנגד אברים ול"ת כנגד גידים) ולכן יש בכך עניין ליצירת האדם בשלמות כראוי, אבל כשנולד משכחים לו את התורה, כיון שתורה זו אינה תורה כראוי, כיון שהתורה היא דווקא ע"י חיבור עם כלל ישראל, ולא כמו בבטן שלומד לבדו ע"י המלאך, לכן משכחים לו את התורה. אנו באים בשבת שהיא הבת זוג של בנ"י: 'תני ר"ש בן יוחאי: אמרה שבת לפני הקב"ה: רבש"ע לכולן יש בן זוג, ולי אין בן זוג. א"ל הקב"ה: כנסת ישראל היא בן זוגך. וכיון שעמדו ישראל לפני הר סיני, אמר להם הקב"ה: זכרו הדבר שאמרתי לשבת, כנסת ישראל היא בן זוגך, היינו דבור "זכור את יום השבת לקדשו"' (ב"ר יא,ח). ולא סתם הובא במדרש על הר סיני, שלכאורה הרי שבת ניתנה כבר במרה?- אלא בא לציין שיש חיבור עמוק של קשר קדושה בין השבת ובנ"י בהקשר לתורה שניתנה בסיני, שזהו: 'לא ניתנו שבתות וי"ט אלא לעסוק בהם בד"ת' (יר' שבת טו,ג). ומובא בתנא דבי אליהו רבה (א) 'כך אמר להן הקב"ה לישראל: בניי לא כך כתבתי לכם בתורתי, (יהושע א): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", אף על פי שאתם עושים מלכה כל ששה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים. ואחר ילך לביתו ויוכל וישתה, לקיים מה שנאמר (קהלת ט,): "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך". לפי שאין לו מנוחה לקב"ה אלא עם עושי תורה בלבד' הרי שמנוחת שבת קשורה בתורה. וכן מובא בטור בשם המדרש 'כדאיתא במדרש: אמרה תורה לפני הקב"ה: רבש"ע כשיכנסו ישראל לארץ זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו ואני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולין לעסוק בך' (טור או"ח סימן ר"צ). לכן אנו באים בשבת שהיא קשורה לקדושת העולם, וקשורה לתורה ולבנ"י יחד (ניראה שלכן השבת קשורה לקדושה בעולם, שע"י התורה ובנ"י מתפשטת הקדושה לכל הבריאה כולה, דרך השבת שהיא יום הקדושה שבבריאה וקשורה לבנ"י והתורה) ובאים וכעין מלוים את התינוק בדרך הקדושה, שהושכחה התורה שלמד כדי שיתקשר בעולם לתורה ובנ"י ויהיה חלק מתיקון העולם. זה נעשה ע"י קישור לשבת שמסובבת בעניינים אלו (תורה בנ"י ותיקון העולם) ולכן עושים סעודה על נס הגעתו לעולם בשבת, ודרך זה גם מעלים אותו כעין לקדושה של זמן יצירתו, שלמד תורה כקישור לשלמות הגוף פיזית ורוחנית, וכך אנו באים לחזקו לקראת ברית המילה שעומד לעשות אח"כ, שיהיה מחוזק ויעמוד בסכנת המילה כמו שעמד בסכנה בזמן שהיה בבטן ונימלט. לפי זה גם קשור פדיון הבן ושלום זכר, שפדיון הבן נותנים 5 סלעים לכהן: "ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקדש עשרים גרה הוא" (ויקרא יח,טז). חמשה כמו חמשה חומשי תורה, ועשרים גרה כמו עשרת הדברות שניתנו פעמיים (הכהנים הם העובדים במקדש שהוא ההמשך ממעמד מתן תורה, והם אחראים על לימוד התורה בבנ"י), שפודים את התינוק בהקשר לקדושה, ובפטר חמור נאמר: “וכל פטר חמר תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו וכל בכור אדם בבניך תפדה" (שמות יג,יג) כעין שקשורים זה בזה, בכור האדם ופטר חמור, כפטר החמור אם לא ניפדה נערף, כך כביכול אם האדם אינו ניפדה כעין ראוי להערף, שניצל מהסכנה של נפל ('תניא ר"ש בן גמליאל אומר: כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל, שנאמר (במדבר יח, טז) ופדויו מבן חדש תפדה'. שבת קלה,ב) כדי שיפדה לכהן שימשיך את הקשרו לקודש במקדש ע"י הכהנים. מימלא כעין בפדיון יש הקשר של הצלה ממוות ע"י קישור לקדושה, כך גם אנו באים לתינוק בשלום זכר ומכריזים שמה שזכה לינצל מסכנת החיים ונימלט ממעי אימו, הוא משום ענייני הקדושה שבעולם, שלזה בא לעולם. ולכן היה בסכנה כשנולד, ואף שכח את תורתו שחיזקה את גופו בקשר עם נשמתו והתורה, ובכך הסתכן 'רבי דוסתאי ברבי ינאי משום רבי מאיר אומר: כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאלו מתחיב בנפשו, שנאמר (דברים ד) "רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך"' (אבות ג,ח), ובכ"ז ניצל כדי לתקן את העולם ע"י הקשר עם שבת תורה ובנ"י. לכן אנו מציינים את נס ההצלה ממוות דווקא בשבת, שהיא המדגישה שראוי לחיות, ומכח זה באים לברית המילה עם זכות זו להנצל מהסכנת חיים שבמילה.