"וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ" ובברכת משה לשבט לוי לפני מותו: "הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע"

חז"ל כבר העירו (והביאם רש"י בדברים) שאין הכוונה לאביו ואמו ממש שהרי בבני לוי שלא חטאו בעגל עסקינן, אלא הכוונה לאבי אמו שאינו לוי וחטא.

מצווה גדולה מהתורה לכבד את ההורים ולירא מהם, אולם אם ההורים מבקשים מהם לעשות דבר עבירה, אסור לשמוע בקולם (שו"ע,יו"ד,ר"מ,ט"ו) גם בעניינים הנוגעים לחייהם של ילדים עצמאים, כמו נישואין ועבודה, אינם צריכים לשמוע בקול הוריהם, אלא רשאים להחליט בעצמם לשם שמיים (רמ"א,יו"ד,ר"מ,כ"ה) אך עדיין חייבים בכבודם.

פסיכולוגים רבים נוטים כיום לתלות את הבעיות של המטופל באופן הגידול שגידלוהו הוריו ובכך להפכם לאשמים בכל הצרות והבעיות. לעתים, בהליך הטיפול, חוזר המטפל עם המטופל לגיל הילדות, ומנתח יחסי הורים-ילדים והשפעתם. הניתוח הפסיכולוגי מטפל גם בהשפעות שליליות של ההורים על הילד, ובאופן טבעי מתעוררות תחושות כעס כלפי ההורים. בפשטות, כשם שאין היתר להתרפא ע"י איסור, כך גם פה, שהרי דפוס חשיבה זה נוגד בעליל את מצוות כיבוד הורים, ויתכן שאף נוגע ב"ארור מקלה אביו ואמו". אמנם יש מקום לדיון, אם חובת הכיבוד ואיסור הביזוי והזלזול מתייחסים דווקא למעשים המבטאים זאת, או שזוהי גם חובת הלב כך שאסור אפילו לחשוב ולהרהר בגנות ההורים. אולם אחרי המעשים נמשכים הלבבות, ולהפך, ולא הגיוני להבחין ביניהם. וכך אכן כתב רבי אליעזר אזכרי בספר חרדים: "שידמה בלבו שהם גדולים ונכבדי ארץ, שזהו עיקר כבודם -ומתוך כך ודאי יכבדם בדיבור ובמעשה". גדולים ונכבדים –כן, חכמים ונבונים ומורי הדרך –לא בהכרח. ב"ה, רובם ככולם זוכים ל"אבי מורי ואמי מורתי" אולם גם במצבים מורכבים ומסובכים יש להיזהר מתחושת זלזול וביזוי.

אין ספק שלעתים המציאות מורכבת וטעונה ליבון הלכתי, כגון הורים שממש מתאכזרים לילדים, וכן הורים זקנים חולי אלדסהיימר ומקום טיפולם, וכל מקרה לגופו. (להרחבה: הרב נפתלי בר אילן וד"ר שניאור הופמן קובץ פסיכולגיה והלכה; הרב זילברשטיין, אסיא ח; הרב אוריאל בנר אסיא סג-סד)