בסוף פרשתנו מסופר שכאשר נצטווה משה על מלחמת עמלק, מינה את יהושע לתפקיד "צא והלחם בעמלק", ובהמשך הפרשה מסופר אשר "וידי משה כבדים" ומפרש רש"י: "בשביל שנתעצל במצוה כו' נתייקרו ידיו", שהיה לו למשה לצאת במלחמה בעצמו, ומה ששלח את יהושע תחתיו נחשב לו ל"עצלות", ועל כן הוכבדו ידיו.

והנה, מצינו שהתורה דיברה ב"לשון נקיה", ואפילו "בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב", ולפי זה מה ייפלא אשר בסוף פרשתנו מופיעה ענין בגנותו של משה, דמה הכריחו לכתוב לדבר בגנותו של משה רבינו?

ומוכרח הדבר אשר לימוד מיוחד יש מעניין זה, ואשר לכן מספר זאת הכתוב למען אשר נלמד עניין חשוב בדרכי עבודת ה'.

ויש לומר הביאור בזה:

ויתירה מזו: סיפרה תורה "בגנותו" של משה ללמדנו אשר באמת היה לו למשה עצמו לצאת בראש המלחמה, דאף שמה שיהושע הנהיג המלחמה היה זה בשליחותו של משה, וגם אז לא שקט משה אלא ניהל בעצמו את החלק הרוחני שבמלחמה "ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש", והיה "שרוי בתענית" כל היום, ועמד "בידיו פרושות השמים בתפילה", עד שבזכותו "גבר ישראל" , ומכל מקום מחשיבה התורה זאת ל"עצלות", דהיה לו לצאת בעצמו למלחמה כפשוטה, ונענש על כך ש"נתייקרו ידיו".

ובזה למדנו, שכאשר אורב "עמלק" על מי שהוא מישראל לקררו באמונתו רח"ל, אף שהוא אחד מ"הנחשלים אחריך", הנה אין להסתפק באמירת פרק תהלים ולבקש רחמים שישוב בתשובה, ואף אין די בשיגור שלוחים אחרים למטרה זו. אלא חובה גמורה וקדושה אפילו על מי שבדרגת משה רבינו, לצאת למלחמה כפשוטה להניס את "עמלק" מאותם יהודים, ולפעול כראוי להגנת אמונתם של ישראל.