העולם בעידן המודרני סוגד לקִדמה. הוא מטפח תפיסה שכל מה שטופח ונבנה בעבר הוא ארכאי ולא רלוונטי. התקדמות, על-פי השקפה זו, משמעותה מחיקת העבר ובריאת עולם חדש, וכל המרבה בניתוץ ערכי האתמול – הרי זה משובח.

יוצריה של השקפת עולם זו שוכחים שהחשבון יוגש להם מהר מאוד. הלוא בעוד שנים אחדות בלבד יהיו הם עצמם שייכים לעולם האתמול, והדור הצעיר יראה אותם בלתי-רלוונטיים לעולם העכשווי. כי זו כל התורה כולה – לבוז להישגי העבר ולהתהלך בתחושה שהאור הגדול נתגלה רק לנו, כאן ועכשיו.

ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, מפנה את מבטינו אל עולם הצומח, ומאפשר לנו לראות מהי התקדמות אמיתית. אכן, אין לדרוך במקום. צריך תמיד להתקדם, לצמוח, לשגשג. אבל צמיחה אמיתית אין משמעותה גדיעת הגזע, אלא הצמחת ענפים חדשים, עלים חדשים ופירות חדשים מתוך אותו גזע עצמו.

העץ אינו משנה את מהותו ואת תכונותיו הבסיסיות עם תחלופת הדורות, אלא מפתח ומרחיב אותן, וזו תפארתו האמיתית. יתרה מזו, נהוג למדוד את שנותיו של העץ לפי שכבות גזעו, שכן בכל שנה הוא מוסיף שכבה חדשה. לכן אנו מתרגשים למראה עצים עתיקים, והם בעבורנו סמל לשורשיות.

אלא שהתקדמות זו אינה נחשבת התקדמות בעיני מנגחי היהדות. למה הם מתכוונים כשהם דורשים התקדמות? לקיצוץ ענפים ולגדיעת נטיעות. אם תורידו כמה מצוות, תבטלו כמה איסורים, תתעלמו מכמה פסוקים – או-אז ירימו אתכם על נס ויהללו את ה'הישג' הגדול של 'היהדות המתקדמת', ש'אינה קופאת על שמריה'. אלא שזו אינה צמיחה אלא חורבן ועקירה.

התורה היא עץ חיים, בעל חיוניות בלתי-מוגבלת. בכוחה להאיר את דרכנו בכל התקופות ובכל המקומות, לצמוח ולפרוח ולהניב פרי הילולים. לנו הזכות להיות שותפים לצמיחה וללבלוב האלה, על-ידי עיסוק בתורה מתוך נאמנות לעקרונותיה ולדרכה.

בתי חב"ד ברחבי הארץ מקיימים פעילות מיוחדת לרגל ט"ו בשבט. המרכז לעזרי שליחות הפיק עלונים מיוחדים למבוגרים ולילדים, ובהם מוסברת משמעותו של ט"ו בשבט ומובאים דברים על המצוות התלויות בארץ ואהבת ארץ ישראל. כמו-כן הופיע מדריך נרחב על ט"ו בשבט.

ביום ראשון הקרוב, י"ד בשבט (24.1), ייערך בעיר מודיעין חנוכת בית חב"ד החדש ובית הכנסת 'אוהלי מנחם', ברחוב עמק איילון 21 בעיר. חנוכת הבית תהיה אי"ה בשעה 6:30 בערב, במעמד הרב הראשי לישראל, ראש העיר ואישי ציבור נוספים. את הערב ינעימו הזמר אוהד מושקוביץ ומקהלת שירת מודיעין , בליווי החזן יהודה רוטנר . טל' 0526816969.

כאשר בני ישראל באו במיצר, כשהם בין הים לבין המצרים הרודפים אחריהם, צעק משה אל ה', והקב"ה השיב לו: "מַה תִּצְעַק אֵלָי? דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ!". הראשון שתרגם את ההוראה הלכה למעשה היה נחשון בן-עמינדב, נשיא שבט יהודה, שקפץ למים, ואחריו כל בני ישראל. או-אז נבקע הים.

הגמרא במסכת סוטה מספרת שהשבטים עמדו והתנצחו זה עם זה מי יקפוץ ראשון לים (לשיטת רבי יהודה): "זה אומר אין אני יורד תחילה לים, וזה אומר אין אני יורד תחילה לים. מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה אלו באלו, קפץ נחשון בן-עמינדב וירד תחילה לים".

כאן מתעוררת פליאה גדולה: הלוא ציווי הקב"ה "וְיִסָּעוּ" ניתן למשה רבנו, ועמו היו אהרון הכוהן ושבעים הזקנים. ובכל-זאת, הראשון שקפץ למים היה נחשון בן-עמינדב! למה משה רבנו עצמו לא קפץ למים? וכיצד העז נחשון להורות הלכה בפני רבו, שהשמיע את ההוראה "וְיִסָּעוּ"?

הוראת הקב"ה דרשה מסירות הנפש. משמעותה האמיתית של מסירות נפש היא שאדם מוסר את נפשו לגמרי ואינו שוקל שיקולים הגיוניים; הקב"ה ציווה וכך עושים, בלי שאלות ובלי חשבונות.

משה רבנו מייצג את החכמה האלוקית. הוא הבין כל דבר בחכמתו הגדולה, וביקש לדעת את סודו של כל דבר. לכן הִקשה: "למה הרעותָה לעם הזה?" – הוא ביקש להבין את ההיגיון האלוקי הטמון בגלות הקשה. משה רבנו נהג כך מפני שזו מהותו, מידת החכמה.

אך כדי לקפוץ לים, צעד שנראה חסר כל היגיון, היה צורך במסירות נפש, ולא בחכמה. זה היה עניינו של נחשון בן-עמינדב, ולכן הוא שקפץ ראשון לים. נחשון היה נשיא שבט יהודה, והשם יהודה הוא מלשון הודיה, כפי שאמרה לאה כשילדה אותו: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'".

עבודתו הרוחנית של שבט יהודה היא באופן של הודאה והסכמה. בזה הוא שונה מאחיו הגדולים, המבטאים סוג של הכרה אישית. ראובן עניינו ראייה, "כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי"; שמעון – שמיעה, "כִּי שָׁמַע ה'". לוי עניינו קרבת ה', "יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי". ואולם הודאה משמעותה התבטלות מוחלטת, בלי קשר למידת ההבנה, ההכרה והקִרבה.

לכן כששמע יהודה את ציווי ה', לא שקל שום שיקולים, גם לא את השיקול אם הקפיצה שלו ראשון לים נחשבת כ"מורה הלכה בפני רבו". הוא קפץ למים בלי שום שאלות ושיקולים. על כך נאמר "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה", וכפי שמסביר רבנו הזקן שמשה רבנו התפעל מעבודת מסירות הנפש של הדור האחרון של הגלות, מפני שמסירות הנפש, שלמעלה מכל שיקול, נעלית אף ממדרגת החכמה של משה רבנו.

"ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו" (שמות טז,ד). כל מי שיש לו מה לאכול היום ואומר 'מה אוכל למחר?', הרי זה מקטני אמונה.

"הנני ממטיר לכם לחם... למען אנסנו היֵלך בתורתי" (שמות טז,ד). כשהעני הוא ירא שמים אין בכך רבותא; כל העניים הם מטבעם יראי שמים. הניסיון האמיתי יהיה בשעה ש"הנני ממטיר לכם לחם מן השמים"; רק אז אוכל לדעת אם אמנם יראים אתם באמת.

"ובבוקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה'" (שמות טז,יד). לאכול לחם לשובע ובכל-זאת לזכור את ה' – זו רבותא!

עיקר מידת הביטחון היא כאשר הבוטח אינו רואה בעיני בשר שום מבוא ומוצא לישועתו, והוא בוטח בה' לבדו. חיזוק הביטחון הוא על-ידי השמחה.

בזמננו כבר בגיל הרך חושבים על 'תכלית'. עיקר שאיפתו ומבוקשו של נער צעיר היא להגיע למשרה נכבדה שיש עמה משכורת גבוהה ומובטחת. גישה זו בטעות יסודה. בראש ובראשונה חייב כל נער יהודי לקבל חינוך תורני עשיר, ורק אחר-כך יתחיל לחשוב על 'תכלית', והקב"ה, הזן והמפרנס את הכול, ודאי ימציא גם לו את פרנסתו בשפע.

מצוות מידת הביטחון היא על עצמו בלבד, אך השימוש במידת הביטחון על מצוקותיו של הזולת – עבֵרה הוא. מי שרואה בצרתו של חברו ואומר 'ודאי יעזור לו הקב"ה', זה רע גמור. צריכים להתאמץ בתפילה ובבקשת רחמים עליו.

פעם אחת בא רבי מנחם-נחום מצ'רנוביל, בעל 'מאור עיניים', לעיירה אחת, וגילה להפתעתו שאין בה מקווה טהרה. לתמיהתו השיבו לו שתושבי העיירה עניים ואין להם כסף לבניית מקווה. התושבים ציינו שיש בעיירה יהודי עשיר, אך הוא מסרב לתרום לבניית המקווה.

הלך הצדיק לאותו עשיר וניסה לשדלו לבנות את המקווה. השיב העשיר: "אם הרבי ייתן לי את חלקו בעולם הבא – אתרום את הכסף הדרוש לבנייה המקווה".

אמר הצדיק: "הלוא אני אומר בכל יום 'ובכל מאודך', בכל ממונך, אבל מה הרבותא בכך, כשאין לי כסף. מהו רכושי? – חלקי בעולם הבא. ובכן, אני נותנו לך כדי לבנות את המקווה".

החורף של שנת ת"ש פרשׂ את כנפיו על תושבי גטו לודז'. חורף ראשון בתנאים הבלתי-אפשריים. בכל יום נספרים מאות חללים שנכנעים לכפור ולרעב. קצבת המזון החודשית לנפש זעומה: מאה וחמישים גרם קמח, קילוגרם תפוחי אדמה וקילוגרם צנון קפוא ומקולקל. כל העצים בגטו נעקרו מן השורש, מתוך המאמצים הנואשים של היהודים להסיק את התנורים ולחמם מעט את בתיהם.

רבים השלימו עם מר גורלם, והמתינו בחוסר אונים לסוף המר. אולם היו מי שרוח החיים עדיין פיעמה בקרבם. אלו היו בני הנוער, שהתכנסו בשדות ה'מארשין' – אדמת ההפקר הסמוכה לגבול הגטו, ושם חיזקו איש את רעהו.

ט"ו בשבט התקרב. כמה נערים החליטו לחגוג אותו ויהי מה. בראש השנה לאילנות באו אל ה'מארשין', ובידי כל אחד ואחד מהם תקרובת – זה הביא תפוח אדמה, השני מעט קמח, שממנו אפו עוגיות קטנות, וגם האחים והאחיות הקטנים הצטרפו לחגיגה. זו הייתה החגיגה האחרונה בחייהם; כעבור שנה נלקחו כמעט כל הילדים להשמדה.

אחד הצעירים עלה בעבר לארץ ישראל, שב ללודז' כדי לסייע בהעלאת הוריו ארצה, ונלכד בזרועות המלחמה. הוא החל לספר מהנעשה בארץ, סוקר את החיים הלא-פשוטים של בני היישוב היהודי. הוא גם סיפר כיצד חוגגים בארץ ישראל את ט"ו בשבט.

תיאוריו הציוריים שבו את לב הצעירים. הללו שכחו לפתע את המציאות העגומה, ובדמיונם ריחפו לעבר הארץ המובטחת. פתאום החלו לשיר. בתחילה היו הקולות מהוססים, אך מרגע לרגע גברה השירה. בשלב מסויים קמו ממקומותיהם והחלו לרקוד.

וכך נראה מחזה דמיוני בגטו לודז': חבורת צעירים רוקדת בהתלהבות. בשעת הריקוד נשבעו הצעירים איש לרעהו: "לא ניכנע בקלות! לא ניתן נפשנו לרעב או לרוצחים הגרמנים!".

המסיבה נסתיימה. הצעירים שבו לחיי הסבל בגטו. אולם התרוממות הרוח של אותו יום ליוותה אותם בהמשך גלגוליהם, כאשר הוגלו למחנות הכפייה. גם שם, ברגעי השפל הגדולים ביותר, זכרו את השבועה, וזו העניקה להם חוסן נפשי והצילה אותם מפני שקיעה בייאוש.

השנים חלפו. כמה מהם הצליחו לשרוד. בחורף תש"ה, לקראת סוף המלחמה, היו עובדי כפייה במחנה גרליץ, שאליו הועברו מאושוויץ. את רוב שעות היממה בילו בבית חרושת גדול לנשק, ששם אולצו לייצר נשק בעבור אויביהם.

יום אחד נשמעו פיצוצים עזים. לאחר זמן התברר כי הרוסים פתחו במתקפה עזה, והם מעמיקים לתוך פולין. קולות הנפץ קרבו והלכו. בלילה כבר נשמעה אש התותחים היטב, והעידה על התקדמות המתקפה הרוסית. עתה היה המפעל בטווח האש, והפגזים שהומטרו על סביבתו הרעידו את כתליו.

התקווה החלה לפעם בלב היהודים. ריח אבק השרֵפה נמהל בריח השחרור הקרב. האוּמנם יובסו הגרמנים הארורים?

או-אז נשמעה הפקודה: "מתפנים אל חבל הסודטים! להסתדר בטור!". בתוך זמן קצר החלה התהלוכה בדרכה. מזג האוויר היה קשה. האסירים התקשו לבוסס בשלג בנעליהם הקרועות. היו שבחרו לחלוץ את נעלי האסירים העשויות עץ ולצעוד יחפים. פיגור בקצב ההליכה פירושו היה מוות בירייה.

רבים מן האומללים, שהצליחו לשרוד מאימי המלחמה, כשלו ברגעים הקשים האלה. כוחם לא עמד להם והם קרסו, חסרי כל יכולת גופנית ונפשית להיאבק על חייהם.

לפתע נשמע קולו של משה 'הלוח'. כך כונה, בשל יכולתו לזכור את כל מועדי לוח השנה היהודי. "יודעים אתם איזה יום היום?", הוא קורא, בעוד האסירים פוסעים בכבדות. "היום ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות! בארץ ישראל מתחדשים עתה האילנות. גם הפריחה שלנו מתחדשת היום. עלינו להחזיק מעמד. להיאחז בכוחותינו האחרונים. לא להתייאש!".

דממה שוררת בין שורות ההולכים. הרוח מצליפה על פניהם, מרעידה את כותנות האסירים הדקות. איש אינו מוציא הגה. כל טיפת אנרגייה מנוצלת למאמץ ההישרדות האחרון.

משה 'הלוח' מורה באצבעו לעבר הכביש שמתמלא במשפחות גרמניות הנמלטות מפחד הרוסים הקרבים, ואומר: "הלוא אנו רואים במפלת הגרמנים".

באותו רגע נפסקת לפתע סופת השלגים. הרוח דועכת. ההליכה נעשית קלה יותר. משב של עידוד חולף בין האסירים. יוצאי גטו לודז' נזכרים בט"ו בשבט של שנת ת"ש, ובהבטחה שנשבעו איש לרעהו. "לא להיכנע!", הם לוחשים איש באוזני רעהו. כוחות מחודשים נמסכים בהם. מאוששים הם ממשיכים בדרכם.

עדיין לא בא קץ לסבלם. לאחר הגעתם אל היעד הם נשלחים בחזרה לגרליץ, ושם נאלצים לעסוק בחפירת בונקרים. כמה מהם אף מקפדים את חייהם בהפצצות הצבא הרוסי. אך כעבור זמן מגיעה בשורת השחרור. את ט"ו בשבט הבא כמה מהם כבר יחגגו בארץ ישראל.

ראש השנה לאילנות מפנה את תשומת ליבנו אל עולם הצומח. גם האדם, נזר הבריאה, זקוק ללחם הבא מהצומח לצורך קיומו. מה יש בצמח שאין בנו עצמנו?

גם בבריאה שולט אותו עיקרון: הניצוצות האלוקיים הגבוהים ביותר נפלו לברואים הנחותים ביותר. לכן הניצוצות ב'דומם' גבוהים יותר (מבחינת שורשם) מהניצוצות שב'צומח' וב'חי', וכך הלאה. נשמת האדם רוצה להשיג את הניצוצות הללו, ולכן האדם זקוק למזון, הלקוח דווקא מהברואים הנחותים יותר. וכפי שפירש הבעש"ט את הפסוק (תהילים קז,ה) "רעבים גם צמאים, נפשם בהם תתעטף": מדוע הם רעבים וצמאים? מפני ש"נפשם תתעטף" – נשמתם היא הרעבה לניצוצות האלוקיים שבמזון.

מציאות זו אמורה להשתנות לעתיד לבוא. תהליך בירור הניצוצות יגיע לסיומו, ולא יהיה עוד צורך להזין את הנפש בניצוצות הקדושה הטמונים במזון. הנפש תחיה אז מגילוי עצמותו של הקב"ה שיאיר בגוף הגשמי, מכיוון שאז תתגלה מעלתה של המציאות הגשמית.

בזמן הגאולה הקב"ה בכבודו ובעצמו יתגלה בעולם, וממילא תתגלה עליונותו של הגוף הגשמי. שורשו של הגוף נעלה לאין ערוך מזה של הנשמה. בעוד הנשמה נלקחה מ אורו של הקב"ה, הגוף הגשמי שורשו מ עצמותו יתברך, שרק בכוחו ויכולתו לברוא יש גשמי מאַין ואפס.

בימינו מוסתרת עליונות זו של הגוף ושל הגשמיות, ולהפך, הגשמיות נחותה מהרוחניות; אולם לעתיד לבוא, לאחר שהעולם יזדכך ויהיה כלי לגילוי האמת המוחלטת – תתגלה המעלה העצומה של הגשמיות, עד שהרוחניות תשאב את חיוּתה ממנה. לכן באותו זמן תחדל הנשמה מלהחיות את הגוף, אלא היא עצמה תקבל את חיוּתה מהגוף הגשמי.

כאשר הד"ר אמיר קיטרון מתהלך בשבילי ארץ ישראל, עיניו סורקות את צמחי הבר שבסביבתו. הוא רואה בהם עולם מופלא, שיש בו כדי להביא מזור לרבים מתחלואי האדם. קיטרון, תושב טנא-עומרים, ד"ר להנדסה כימית, עבד בתעשייה הכימית עד לפני עשרים שנה. הוא נחשף לפעילותה של חברת 'עשבי קדם', שהחלה בהפקת תכשירי מרפא מצמחי מזרח הר חברון, והתלהב.

קיטרון נעשה המנהל המדעי הראשון של מרכז מחקר ופיתוח שעוסק בחקר הצמחים האלה למטרות מרפא. מרכז המחקר פועל כיום בקריית ארבע, ובראשו הד"ר יונתן גורליק , מדען שעלה מארה"ב וחיפש מכון מחקר שיעסוק בסגולות הרפואיות של צמחי התנ"ך.

"יש מדרש שארץ ישראל משקפת את התבל מבחינת מגוון הצמחים שיכולים לגדול בה", אומר קיטרון. "ואכן, מגוון הצמחים שקיים בארץ עצום – כשלושת אלפים מינים של צמחי בר, המייצגים משפחות רבות של צמחים בעולם, עם שלל תועלות רפואיות".

קיטרון מספק הצצה לסוגי הצמחים הייחודיים שמגדל המפעל בהרי חברון: "לשון הפר (אשר נמצא שהוא מצמיח שיער ומשקם רב עוצמה של פצעים); לענת יהודה – צמח שדוחה טפילים ומסייע בהורדת הסוכר בדם; כתלה חריפה (צמח יעיל נגד נגיפי הרפס וכמו-כן מסייע בהורדת רמת הסוכר והכולסטרול בדם); צטרנית משובלת ואזובית המדבר (ממשפחת האזוב, שממש על-פי הפסוק 'תחטאני באזוב ואטהר' יעילות ביותר כנגד פטריות ציפורניים ועור, דלקות גרון, פצעי בגרות);　ועוד".

מה מיוחד במזרח הר חברון? הוא מסביר: "האקלים היבש והקריר מאפשר הצטברות של רכיבים ריחניים רבים בבלוטות שמן על קצות השערות של צמחי אזוב, לענה ואחרים, וגם של צמחים שהבאנו מחוץ לארץ".

נתוני המחקר המקיף שערך מרתקים: "מצאנו שצמחים מייצרים חומרים שעוזרים להם לווסת גדילה. לחומרים אלו יש יישום רפואי, למשל בטיפול בדלקות, לצימוח שיער, לדיכוי וירוסים מסויימים וסוגי סרטן. חלב התאנה יעיל לטיפול ביבלות וגם נגד סרטן המעי.　הצמחים מייצרים חומרים שמפריעים לשכפול של וירוסים, והחומרים האלה יכולים לסייע בבלימת שכפול מהיר של תאים ממאירים".

לדבריו, ההתיישבות היהודית מצילה זני צמחים רבים: "צמחים מועילים רבים היו בסכנת הכחדה בשל רעיית יתר של הבדואים, והחריש שעושים ערביי האזור, לעיתים בכל כיס אדמה פנוי, ממניעים פוליטיים. היישובים היהודיים הצילו זנים רבים, ובסיוע הציפורים שמלקטות זרעים מכל האזור ומגיעות לעצים שנשתלו ביישובים, נהפכו היישובים לשמורות טבע של ממש.　אנו פועלים להרחבת שטחי הגידול המוגנים של הצמחים, לצד מחקרים לפיתוח תרופות מצמחי הארץ הייחודיים".

הד"ר קיטרון מלא התפעלות מעולם הצמחים: "כמעט כל עשב ושיח הוא למעשה מפעל מופלא שמייצר מאות ולעתים אלפי חומרים, והכול בשקט ובלי לפלוט שום מזהמים לסביבה".

מזמן התלמוד מוסיפים את בקשות 'הרחמן'. רבנו יחיאל פקפק בריבוי הבקשות, מחשש הפסק בין ברכת המזון לשתיית כוס היין שעליה בירכו אותה. אך אחיו, בעל הטורים, יישב זאת, שהואיל ונהגו בבקשות אלה, נעשו כאילו הן מטופס הברכה, ואינן נחשבות הפסק.

כמה פוסקים כתבו שסיום הברכה הוא ב"אל יחסרנו", וה'חיי אדם' כתב לענות שם אמן (וכן נוהגים הספרדים אחר "וכל טוב" לפי נוסחם). אבל ברמב"ם משמע שלא לענות שם, וכן הנהיגו אדמו"רי חב"ד, ולדעתם ה'אמן' של סיום הברכה הוא אחר "ונאמר אמן" (שבסיום ברכת בעל הבית).