"וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה... וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט".

(שמות טו, כג-כה)

על פי חז"ל (סנהדרין נו, ב), כאשר הגיעו בני ישראל למרה, הם נצטוו שם על מצוות שבת:

"והתניא, עשר מצות נצטוו ישראל במרה: שבע שקיבלו עליהן בני נח, והוסיפו עליהן דינין ושבת וכיבוד אב ואם".

כתב על כך רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן, חלק א, כז, ו-ז):

" 'וַיָּבאוּ מָרָתָה', וְשַׁבָּת בְּמָרָה נִצְטַוָּה (כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל סַנְהֶדְּרִין נ"ו:)... וְדַוְקָא בְּמָרָה קִבְּלוּ שַׁבַּת שָׁלוֹם כִּי כֵן דֶּרֶךְ הַשָּׁלוֹם לְהִתְלַבֵּשׁ בְּמָרָה, בִּבְחִינַת (יְשַׁעְיָה ל"ח): 'הִנֵּה לְשָׁלוֹם מַר לִי מָר', כְּמוֹ שֶׁכָּל הָרְפוּאוֹת הֵם בְּסַמִּים מָרִים, כֵּן הַשָּׁלוֹם שֶׁהוּא רְפוּאָה לְכָל הַדְּבָרִים".

רבי נחמן מדגיש, שלפעמים אדם אינו יכול לסבול את השלום של השבת, ואכן השבת ניתנה לבני ישראל ב"מָרָה", מלשון מרירות, שכן השלום הוא תרופה, ולעיתים קשה לסבול תרופה.

במובן המודרני ניתן לתרגם זאת לכך, שהמקור לכל החולאים הוא הלחץ הנפשי בו נאלץ האדם הממוצע בדורנו לחיות. הרפואה לכך היא המנוחה, המתבטאת בשלום של השבת, אך יש אנשים שהשלום מר להם כתרופה משום שהם מורגלים בעבודה אינטנסיבית, בעימותים ובהתמודדויות, ולכן הם מתקשים לשאת שעות של פנאי וזמן של שלווה ושלום.

מסיבה זו יש לאנשים רתיעה מהשבת לפעמים: כיוון שבעוד שביום חול - האדם מוסח מעצמו ומהיחסים עם הזולת בעקבות פעילותו האינטנסיבית, ביום שבת - המנוחה וההפסקה מהעימותים ומהפעילות האינטנסיבית היומיומית מעמידה את האדם מול כל אלה ומביכה אותו. לכן במקום שהשבת תביא אותו להרמוניה ולשלמות עם עצמו, לשמחה בחייו ולפניות לעניינים נוספים, היא מביאה אותו לריקנות ולתחושה של כעס וחוסר סבלנות.

גם רבי יהודה הלוי, בספרו הכוזרי (כוזרי, ג, ה), כותב שהמנוחה בשבת מרפא את הגוף והנפש של האדם מכל הקלקולים שמצטברים במשך ימות השבוע:

"אי אפשר שיעבור שבוע בלא שיתקלקלו הגוף והנפש, כי במשך ימות השבוע מצטברים מותרות עוכרים... ככה ממלא הגוף בשבת את אשר אבד לו בששת הימים".

הרב שג"ר זצ"ל (הרב שמעון גרשון רוזנברג), מתוך הספר "שיעורים על ליקוטי מוהר"ן - חלק א"