פרשת בשלח – שבת שירה

ויהי בשלח פרעה את העם (יג,יז).

"לפי שהיו ישראל מתייאשין מן הגאולה, אמר הקב"ה למשה: לך אמור להם: כשם שבעל פקדון, אימתי שרוצה, הוא נוטל פקדונו, כך אתם, אימתי שיגיע זמנכם אני מוציא אתכם מידו של פרעה". (פסיקתא רבתי, פסקא יט).

אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' (טו,א).

שיר נולד מתוך קושי. מתוך דחק. מתוך חושך ובלבול. אנחנו עוברים כאלה מסלולים קשים בחיים, פתאום מגיעים למקום ששם לא רואים בכלל את ה', לא רואים כלום, לא מרגישים כלום, הכל חשוך, הכל סתום, אבל דווקא שם נולד ניגון. דוקא שם מבינים פתאום שיש ה' בעולם שעושה את הכל, וברחמים גדולים.

פתאום יש התבהרות, פתאום מבינים למה ה' עשה לנו את זה, פתאום מבינים שבלי הדוחק והקושי והאין מוצא הזה לא היינו זוכים להגיע לאור.

ה' רוצה דווקא את השירה שלנו. אפילו יותר מאשר את השירה של המלאכים. את השירה של מי שנמצא למטה, שנולד עם יצרים קשים, והוא כל חייו נלחם להתגבר.

בלי הרגעים המבהילים שקדמו לקריעת ים סוף, לא היתה מתפרצת השירה. רק כשאתה חושב שכלו כל הקיצין, ואתה מיואש, ומבוהל, ולא יודע מה לעשות ולאן לפנות, והכל כל כך קשה, דוקא אז     

בחושך הזה, השם יתברך אתך ואצלך. ומה שהוא עשה לך, זה הכל מהרחמים שלו, שרצה להעלות אותך בעוד מדרגה, לגלות לך את האור, ואין האור נולד אלא מן החושך.

בני ישראל, הים מלפניהם, המצרים מאחוריהם, בצדדים חיות רעות, לאן בורחים? בורחים אל השם. כי רק הוא יכול להושיע. צועקים לה' מהמקום הכי עמוק, ממעמקים קראתיך ה'.

וכשאתה מגלה את הרחמים של ה', כשמתוך החושך נולד אור גדול, פורצת לה שירה מתוך הלב, שירה שכולה תודה והודיה. ה' ברא את העולם כדי לגלות את הרחמנות העצומה שלו. הוא התייעץ עם המלאכים האם לברוא את האדם והם אמרו לו שלא כדאי. שהוא שלא יוכל לעמוד בנסיונות. ומה ענה להם הקב"ה? אתם לא יודעים כמה רחמנות יש לי. כזו רחמנות עצומה ונסתרת יש לי. ברחמנות הזו אני בורא את האדם. וכשבתוך הקשיים העצומים האלה אדם רואה איך ה' ריחם עליו, הוא מתחיל להבין, שאת הכל עושה ה' והכל לטובה. שככה בדיוק ה' אוהב אותו, שזה מהאהבה של ה' אליו מה שקרה לו.

החיים רצופים נסיונות. הנסיון זה קריאת חיבה של הקב"ה, הזדמנות פז לתיקון והתעלות. זה בעצם קרש הקפיצה למדרגה הבאה. אין צמיחה רוחנית בלי עמידה בניסיונות. רבינו הקדוש אמר פעם לרבי נתן: "כל מה שאתה רואה בעולם, הכל בשביל הבחירה והנסיון". רק עם נסיונות זוכים לעלות במעלות רוחניות ולהתקרב אל ה'. זה קשה. אנחנו מנסים להתחזק ואחר כך נופלים, ואז מתחילים עוד פעם, ועוד פעם נופלים. לא קל לעמוד בנסיונות שעוברים על האדם בעבודת בוראו אבל אסור להתייאש. זה היצר הרע שמנסה להכניס בנו יאוש ורפיון אך מי שהולך בדרך רבינו יודע כי רבינו כבר אמר שזה עבר ועובר על כל הצדיקים וצריכים להיות גבור ואיש חיל כדי לנצח את היצר. העיקר להמשיך לרצות. ה' אוהב את הרצון שלך יותר מאשר את ההצלחות שלך. ה' אוהב את מי שלא הצליח, שנכשל, שביישו אותו והשפילו אותו והוא לא נשבר, הוא מתחיל מחדש, הוא לא מרפה מהרצון. יכולים לעשות לך אלף מניעות, אבל אף אחד לא יכול להשפיע על הרצון שלך! זה שלך! וכשתזכה לעמוד בנסיון, כשתזכה לשבור את הרצון שלך כדי לעשות רצון ה', אתה תהיה יותר מאושר, אתה תגלה את עצמך כאדם יותר גדול ממה שהיית קודם. אתה תזכה לכזו התקרבות אל ה', לכזה נועם, לכזו דבקות, שתבין אז כמה ה' רחמן ואיך הוא היה חייב להעביר אותך דרך החושך הזה כדי לצאת לכזה אור גדול.

יש נסיונות גדולים ויש הרבה נסיונות קטנים. החיים שלנו זה מלחמה מתמדת ובלתי פוסקת. החיים זה התמודדות ...התמודדות... התמודדות. בשביל זה אנחנו חיים. עוד לא הגענו לשלמות שלנו, יש לנו עוד הרבה מה להשיג, והדרך להשיג היא דווקא כשנלחמים. אין דבר כזה שהכל הולך לאדם כמו שהוא רוצה. "הכל לפי התוכנית" זה בעצם הכל לפי התוכנית של ה'. לא שלנו.

באנו לעולם הזה להכיר את ה', להתקרב אל ה', להאמין בה', ואת זה עושים רק דרך התמודדות. כי רק ככה זוכים פתאום לאיזה תפילה מעומק הלב, לאיזה הבנה חדשה, לאיזה צעקה אמיתית, צעקה שמוציאה אותנו מהחלל הפנוי ומחזירה אותנו אל ה'. צעקה שה' יתברך כל כך חיכה לה, "יונתי בחגוי הסלע השמיעיני את קולך". צעקה ממקום כל כך עמוק שה' יתברך מיד עונה לנו, "מן המיצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה".

בשעת נסיון, אומר רבינו הקדוש אין לאדם דעת שלמה. כל הנסיונות שעוברים על הבן אדם זה בחסרון דעת. כי אם היתה לאדם דעת, והיה יודע שה' מנסה אותו והכל עוד יתהפך לטובה אז איזה נסיון זה? זה בכלל לא נסיון. כל הנסיונות זה נסיונות באמונה. לדעת שהכל ה' עושה לנו והכל לטובה. כל נסיון זה מתנה יקרה שמקרבת אותנו אל ה'. זאת תמצית העבודה של כל יהודי שמבין שכאן, בעולם הזה, שום אור לא יכול לבוא בלי חושך, שום השגה אי אפשר להשיג בלי מלחמה, אי אפשר לעלות שום עליה בלי שלפני כן תהיה ירידה, "ויהי ערב ויהי בוקר". כל נסיון שאדם עומד בו, הוא מוציא לאור את כל כוחות הנפש שלו שעדיין לא יצאו לאור, שעדיין לא נבחנו בכור הנסיון. כשאדם עומד בנסיונות ומתמודד, אז הוא בעצם מחסן את עצמו. הוא בונה את עצמו.

אין תענוג גדול ומופלא יותר מאשר לנצח את היצר הרע. כאשר אדם עומד בנסיון ומתגבר, הוא מרגיש תענוג נפלא, תענוג אמיתי ששייך לנשמה, ששום תענוג גשמי בעולם לא ישווה לו.  אדם מתגבר על היצר הוא זוכה להתקרב לה' וזו בעצם המטרה שלנו בעולם הזה.

אל תתייאש, אל תישבר, זה שיש לך כרגע בזיונות מזה שאתה לא מצליח זה הכל לטובה, בשביל לתת לך עוד ענווה ועוד שפלות, בשביל שתדע שמי שבאמת יכול להושיע אותך זה ק ה' יתברך.

לפעמים משמים מפילים אותנו למקום כל כך נמוך, שאנחנו לא מאמינים שדבר כזה יכול לקרות לנו.

כאלה מלחמות, כאלה יצרים, אנחנו מרגישים כל כך מושפלים, כל כך מבוזים, כל כך מתביישים בעצמנו עד שהמילים מתפרצות ויוצאות מתוך הלב, ממקום מאד מאד עמוק בלב ודוקא אז זוכים לישועות הכי גדולות. אז זוכים לאהבת ה' כזו גדולה. מה זה אהבת ה'? זה שאדם נהנה מהמצוה, מהתפילה, ממעשה חסד, יותר מהתאוות שלו.

מוכרחים לעבור דרך החושך כדי להגיע אל האור. זה חוק של הבריאה. מי שלא הולך בחושך לא יכול לראות אור גדול.

הקב"ה מטפל בנו כך שעד סוף ימינו אנחנו כבר רואים מספיק חושך שאחר כך, בזכות החושך הזה, זוכים לראות אור גדול.

זה העונג הכי גדול של הקב"ה, שהוא מתענג מהעבודה שעושים האנשים בעולם הזה, שנאבקים בחושך, שעוברים כאלה יסורים קשים, שהעולם כמו מתמוטט עליהם והם ממשיכים. אני בחלל הפנוי אבל אני יודע שאתה נמצא. אני בשיא החושך אבל אני מתחזק באמונה שהכל ממך אבא והכל לטובה.

אין טוב אלא זה שבא מן הרע. דוקא מתוך התקופות היות קשות בחיים שלנו, צמחו הישועות הכי גדולות. כל אדם עובר באיזה שהוא שלב בחייו תקופה קשה וכואבת, אבל דוקא שם הוא מוצא את ה'. דוקא בתוך היסורים הוא מגלה את יד ה', את השגחתו, את הרצון של הקב"ה להמעיט ביסורים, לתמוך, לעודד. יבוא יום ונראה איך בעומק הדין היה מונח עומק של רחמים וחסדים.

מכל מה שקורה ה' רוצה רק להצמיח דברים חדשים, יותר עצומים, יותר נפלאים.

יש זמנים כאלה ויש זמנים אחרים. יש זמנים שאתה מתפלל בהתלהבות, כמו שמסופר על רבי נתן שכשהוא היה מתפלל בעגלה שהיה נוסע בה, האיכרים היו עוזבים את העבודה ורצים לשמוע את התפילה שלו, הוא היה מתפלל בניגונים כאלה, בכאלו קולות, בכזאת התלהבות. ככה גם אנחנו. פעם ככה ופעם ככה. להיות יהודי זה להיאבק על החיבור עם ה' בתוך החושך, בתוך השגרה, בתוך כל הדברים שלא מסתדרים לנו, מנסים למרות הכל להתרומם קצת, להרגיש משהו, להתחבר.

הדרך אל הקדושה רצופה מניעות, נפילות, כשלונות, הסתרות, דרך שנראית לפעמים ללא מוצא, שום דבר לא באמת זז, לא באמת מתקדם, רבונו של עולם עד מתי? אל תתייאש, תמשיך, אל תשלים עם המצב השפל שלך, אם תמשיך לייחל, לבקש ולהתגעגע, אתה תגיע למחוזות נפלאים.

העולם בנוי מעליות וירידות. לכל אדם בעולם יש עליות וירידות. כשאדם נמצא בעליה הוא בתוך אור, הוא רואה את הדרך בבהירות, כל דבר שהוא עושה בעבודת ה' מאיר לו והוא מוצא טעם ויופי בחיים. ולהיפך כשמגיעים ימים של ירידה, שאז האדם נמצא בחושך, הוא לא רואה את הדרך, כמעט שום דבר לא מצליח לו ונדמה לו שה' מרחיק אותו. יצר הרע מתגבר אז להפיל את האדם לעצבות, להרגשה שהוא לא שווה כלום ומה שצריך אז יותר מכל זה אמונה שלמה שהחושך הזה ייגמר עוד מעט ויחזרו הימים הטובים. כי ככה ברא הקב"ה את עולמו. קודם ערב ואחר כך בוקר.

את שירת הים אנחנו שרים כל יום בתפילת שחרית. כי בכל יום ויום נעשה בעולם, ובכל אדם ואדם נס קריעת הים. וכך, מתוך כל המשברים והגלים שעוברים עלינו, יוצאת לה כל יום ויום שירה חדשה, שירה של אמונה ובטחון בה', שירה של חבור אל כל הטוב והיפה שבחיים.

כי האדם עץ השדה...

כמו העץ, ששולח את ענפיו לגובה, לשמים, כך האדם, כוסף כל הזמן למעלה, אל ה'.

בלב כל יהודי, בעומק הנפש, מתנגן שיר. ניגון של אמונה. ניגון של ערגה וכיסופים לה'. את הניגון הזה אסור להפסיק. כי הוא נוסך באדם כוחות חדשים ומאיר לפניו נתיבים עלומים אל אביו שבשמים.

והניגון הזה נולד רק מתוך דחק. מתוך חושך ובלבול. כמו בסיפור הבא: "מי גנב את המטבע".

הסיפור התרחש לפני כמאה ושלושים שנה. כמאה רבנים חשובים מכל מדינות אירופה הגיעו לאספה, בה נדונו עניני התקופה ונושאים הלכתיים שונים. המארח היה לא אחר מאשר רבי אברהם שמואל סופר, הידוע בכנויו "הכתב סופר".

ביום האחרון לאספה התכנסו מאה הרבנים לסעודת פרדה, נשאו נאומים והתווכחו בדברי הלכה מסביב לשלחן ענק. לפתע השלך הס. ה"כתב סופר" נעמד על מקומו. על פניו ניכר היה שבדעתו לעניין את הנוכחים בדבר מה.

"לקראת פרדתנו", הכריז ה"כתב סופר", "ברצוני להראות לנוכחים מטבע כסף נדיר ביותר מתקופת בית המקדש השני". רחש התפעלות עבר בקהל. ,זהו 'מחצית השקל', שככל הידוע לי הוא היחיד מסוגו בעולם, וכפי שהוא נדיר, כך הוא גם יקר". מספר רבנים נגשו ברב ענין לראות במו עיניהם את "מחצית השקל". הם נגעו בו, מששו אותו, העבירו אותו מיד ליד בין יושבי השולחן. הרבנים סיימו את ארוחתם והתכוננו לברכת המזון, ואז נזכר ה"כתב סופר" במטבע ואמר ליושב לצדו: "נו, הם סיימו להביט בו?" הרב שישב לצדו משך בכתפיו ושאל את היושב לצדו. בסופו של דבר הכריז אחד מעוזרי הרב כי עדיין המטבע לא הושב, וכעת, לקראת הסיום, מבקשים להשיבו. אך איש לא התרומם ממקום מושבו. העוזרים, שסברו כי לא כולם שמעו את ההכרזה, השליכו שקט באולם וחזרו על בקשתם. ברם איש לא התרומם ממקומו. הרבנים החלו להביט זה בזה וב"כתב סופר", וכאן התחילו להבין שמשהו השתבש באמת. ה"כתב סופר" החוויר. הוא התרומם על רגליו ובקש: "ראו נא, המטבע עדיין לא הושב לי. אולי הוא נשמט על אחד השולחנות". החל חיפוש מעל השולחנות ומתחתם, ברם המטבע לא נמצא. המבוכה היתה קשה מאד. כל הנוכחים הבינו שהמטבע לא נעלם סתם כך. אחד הנוכחים מחזיק אותו אצלו. כדבר הזה לא ארע מעולם, שבכנוס רבנים מכובד יעלם מטבע, ולא משום שאבד... מה יאמרו. "רבותי" – פנה ה"כתב סופר" לנאספים – "אני מתחנן לפניכם. יש כאן ענין ביש. המטבע שראיתם היה היחיד מסוגו. אנא, אני פונה אליכם למצוא אותו, שאם לא כן, אאלץ להורות בלית ברירה שכל אחד מהנוכחים יערוך בדיקה בבגדי האחר". כל הנוכחים הכו בהלם. הם חשבו על המשמעות החמורה של הדבר. איזה חלול השם יצא אם יפורסם, שבאספת הרבנים החשובים ביותר באירופה נגנב מטבע יקר ערך, וכי נערך חיפוש בבגדי כל הרבנים החשובים. דקות ארוכות עברו. האולם סער מדבורי הרבנים, אך המטבע לא הושב לבעליו. "אין ברירה, אם כן", הכריז ה"כתב סופר", "אני מצוה שכל אחד מהנוכחים יחפש בבגדי רעהו, כדי שלא יכתים אחד את כל גדולי התורה של אירופה". הרבנים התכוננו למלאכה המבישה, ואז, מירכתי האולם, נשמע קולו של רב זקן, ששמש כמנהיג קהילה קטנה בהונגריה. "במטותא מכם", בקש, "אין זה מן הכבוד שיערך חיפוש כזה. אנא, ערכו חיפוש נוסף באולם, שמא נפל המטבע והתגלגל אל מתחת השולחן?" קולו של הזקן רעד מהתרגשות. כלם הביטו בו, והוא השתתק והמתין למוצא פיו של ה"כתב סופר". "ניחא, יהא כך", אמר ה"כתב סופר". "ערכו נא חיפוש באולם.". וכך מצאו עצמם הרבנים החשובים של אירופה מתכופפים אל מתחת השולחן, מרימים את שולי השטיח, בולשים בעיניהם מרצפת אחר מרצפת, ממוללים בידם את שאריות האוכל, לבדוק אולי התגלגל המטבע לשם... אך דבר לא נמצא. "אם כן," הכריז הכתב סופר, "כלו כל הקיצין, אנו מוכרחים לגשת לחיפוש". שוב החלו הרבנים בהכנות מי מחפש אצל מי, ופתאום ראו כולם את הרב הקשיש מטפס על כסא וקורא בקול: "אל נא תעשו זאת. זהו חלול השם. אולי תנסו שוב לחפש?" היו שהביטו אל הרב בחשד. בהחלט סביר להניח שהאיש היחיד שמתנגד לחפוש הוא האיש שגזל את המטבע... לפתע אמר הרב: "אסביר לכם מדוע אני מתנגד לחיפוש. פשוט הבאתי גם אני מטבע דומה, ויודע אני כי תחשדו שזהו המטבע שאבד למורנו ורבנו." ולהפתעת כולם הוציא מכיסו מטבע הזהה לחלוטין למטבע שנעלם. כולם הביטו במטבע וברב בזעזוע עמוק. הרב ההונגרי היה ידוע עד אז כצדיק אמיתי וכפוסק חשוב. הכל נאנחו על כך שזקנתו ביישה את כל חייו. הרב, שהבחין כנראה שנוכחים מביטים בו באי אמון, חזר ואמר: "דעו לכם שזהו אינו המטבע שאבד. מטבע זה שייך לי". אך רוב הנוכחים התייחסו לטענה החדשה בספקנות רבה. אשמתו של הרב היתה ברורה ככתובת על הקיר לפתע נער צעיר כבן 15, ששמש כעוזר הטבח, עושה דרכו בריצה מהמטבח אל מרכז האולם. הוא נגש הישר אל ה"כתב סופר" ואמר: "מצאתי את המטבע של כבוד הרב!" מאה זוגות עיניים ננעצו בו. הוא הניף את המטבע למעלה, וכולם ראו שהמטבע היתה זהה לחלוטין לזו שנמצאה אתל הרב ההונגרי הקשיש! את ההלם שפקד את כולם קשה לתאר. כלם חשו פיק ברכים. הם הבינו שדבר נורא התרחש כאן. בשקט שהשתרר נתן היה לשמוע היטב את דבריו של הנער: "חיטטתי בפח הזבל ומצאתי את המטבע יחד עם כל השאריות של הבשר". ה"כתב סופר" הורה לכולם לשוב אל מקומם. הוא בקש מהנער לשבת לשמאלו. הנער סרב מתוך יראת הכבוד ונותר עומד. ואז פנה אל הרב הזקן, בקשו שישב לימינו ואמר אל הנוכחים: "דומני שהקב"ה זמן לפנינו מעשה נורא, שנתן ללמוד ממנו הרבה יותר משלמדנו בכל ימי האספה. אנא, מכבדי, ספר את סיפורך".

הרב הקשיש, שעיניו היו שטופות בדמעות הקלה, פתח פיו בקושי והחל לספר: "הגעתי לכאן מעיירת מגורי, ובכיסי מטבע נדיר אותו התכוונתי להראות לכם. "ברגע שעלה כבוד מנהיג הדור רבי אברהם שמואל סופר והציג את המטבע, הופתעתי וקצת התאכזבתי להיווכח שהמטבע שבידי אינו היחיד מסוגו בעולם, וממילא שווה פחות מכפי שחשבתי. שמעתי את כבוד מורנו ורבנו אומר שזהו המטבע היחיד, והחלטתי שלא לספר לאף אחד את דבר קיומו של המטבע, כדי שלא לסתור את דבריו ולהביכו קבל עם ועולם." "לאחר שהכריזו שהמטבע אבד, והתקבלה ההחלטה לחפש בבגדי הרבנים, הבנתי את גדול אסוני. ידעתי כי כשימצא המטבע בבגדי, לא יהיה כאן איש שידון אותי לכף זכות ויאמין לדברי, כי המטבע שייך לי. ידעתי שאז אוצג גם כגנב וגם כשקרן, ולכן התנגדתי לבצוע החיפוש, מתוך תקוה שבינתיים ימצא המטבע". "רצוני לא עלה בידי, וכך 'זכיתי' לדקות האיומות ביותר בחיי, בהן נחשדתי במה שאין בי. אני סמוך ובטוח כי הביזיון הרב וההשפלה האיומה שהיו מנת חלקי, כפרו לי על כל חטאי, ולכן קל לי למחול בלב שלם לכל מי שחשדו בי חשד שווא ולא דנו אותי לכף זכות...".

הכל הביטו בו בהתרגשות, והוא המשיך בדבריו: "אנו מצווים "הוי דן את כל האדם לכף זכות" לא רק במקרה שיש צדדים לזכותו של האדם, גם  בפעמים בהן השכל בטוח במאת האחוזים באשמתו של אדם, נסו ליגע את נפשכם למצוא לו נקודת זכות, והמקרה שלי יעיד על כך כמאה עדים". ואז אמר הרב הזקן: "רק זאת אבקש מכם: תארו לכם את הרגשתי, לו הנער היקר הזה לא היה מוצא את המטבע. ההיה מישהו מכם מאמין לי? ההיה מישהו מבני קהילתי מאמין לי? ההיה מישהו מבני משפחתי מאמין לי??? תארו לכם את הרגשתי, את בשתי וכלימתי עד יום מותי". עיני הכל דמעו. כלם חשבו על החטא הנורא, שהיה יכול ללוות אותם עד יום מותם, חטא החשד בכשרים ולבם נשבר. ואז נזכרו כולם בנער, שהציל אותם מהחטא הזה. "מה הביא ואתך לחטט כך בפח האשפה?" שאל ה"כתב סופר" את הנער.

הכל השתתקו כדי לשמוע את תשובתו. הנער התבייש בתחילה, אך לאחר הסוס קל השמיע את קולו הדקיק: "האמת... ראיתי את הרבנים... מסתכלים על הרבה הזה... וראיתי שכולם בטוחים שזה נכון... וחשבתי לעצמי... שלא יכול להיות שרב יגנוב... האמנתי לרב שאמר שהמטבע שייך לו... כי ככה הוא אמר... ולא יכול להיות שהוא משקר... אז החלטתי... שאפילו שכולם לא מאמינים... אני כן מאמין... הלכתי לפח הזבל הגדול... שפכתי הכל על הרצפה... והתחלתי למיין בידיים... עד שמצאתי את המטבע ורצתי אל הרב... רגע, מה כולם בוכים? כבוד הרב, לא עשיתי טוב???" כל הרבנים געו בבכי לנוכח פשטותו של הנער ואמונתו התמימה. כמה מהם כבשו את פניהם בשלחן, משום שהתביישו להביט בעיני חבריהם. "היודע אתה מדוע אנו בוכים?" אמר ה"כתב סופר" לנער התמים, "כי הדברים התמימים שהשמעת, כמוהם כדברי תוכחה לכולנו, כי אנחנו לא חשבנו כמותך. חכמינו אמור: 'מכל מלמדי השכלתי' ", אמר ה"כתב סופר", "ולא ידעתי שמנער בן 15 אלמד יותר מכולם". "מה שמך?" שאל הכתב סופר. "מאיר צבי כהן", אמר הנער. "כעת הקשב לדברי," אמר הכתב סופר לנער. "אני חייב לך חוב גדול. גם הצלת אותי ואת כל רבני אירופה מעוון חמור של "חשד בכשרים" ומהעונש של "לוקה בגופו", וגם למדת אותנו דרגה גבוהה של "הוי דן את כל האדם לכף זכות". ואני רוצה להשיב לך כגמולך. לכן אברך אותך לפני כולם, שבזכות שהצלת אותנו מללקות בגופנו תנצל אתה וצאצאיך מכל צרה וצוקה, ולא ישלוט בך המשחית, ותזכה אתה וצאצאיך לאריכות ימים ושנים, ולא תדעו מחסור לעולם ועד". ה"כתב סופר" קם ממקומו וחבק את הנער חבוק אמיץ, ואז חש באפו את ריח הזבל שדבק בנער בחיפושיו אחר המטבע. הוא לא נרתע מהריח ומהלכלוך, הוסיף וחבקו, ותוך כדי כך אמר לנער משפט סתום: "הזבל ירד ברחצה, אך הוא יחכה תמיד כדי לבוא ולהציל אותך מצרה". מעטים שמעו את המילים האחרונות. האספה הסתימה, והנוכחים התפזרו נרגשים לארצותיהם ולקהילותיהם".

הנער הזה גדל ועבר את מלחמת העולם הראשונה בשלום. הוא הקים משפחה גדולה, עם נכדים ונינים, ואז הגיעה מלחמת העולם השניה. המשפחה התפזרה במחנות עבודה שונים. הוא היה איש זקן כבן שמונים ונשאר בגטו האחרון יחד עם חמישה יהודים קשישים. הגרמנים הרגו את כולם, חוץ ממנו. הוא נצל בדרך משונה מאד. היתה משאית גרמנית מלאה אשפה. הוא קפץ לתוכה והתכסה לגמרי בזבל. הנהג הגרמני הסיע את המשאית למזבלה, ושם "שפך" אותו יחד עם כל הזבל למקום שומם וריק מאנשים. מאותו רגע ועד סוף המלחמה הוא התקיים משאריות הזבל שנזרקו לאותה מזבלה. הוא בכלל לא ידע על סיום המלחמה, ורק חדשים לאחר סיומה הדבר נודע לו, מתוך שהאזין לשיחתם של שני נהגי משאיות זבל. הוא עלה לארץ, ולהפתעתו התברר לו, שכל משפחתו, בניו ובנותניו ונכדיו, נותרו בחיים ועלו אף הם לארץ. מאיר צבי כהן נפטר לפני ארבעים שנה בגיל מאה. הוא זכה לאריכות ימים ושנים, וכך גם צאצאיו".

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי לזכור שכשאני בתוך החושך, כשאני לא מחובר, כשאני מרגיש שאני לא מצליח להתגבר, כשאני מדשדש במקום, ומה יהיה הסוף איתי, ויש בכלל סכוי שמשהו ישתנה, והכל כל כך קשה, כשאני בתוך הבלבול הזה תעזור לי לזכור שלא נשארים שם לנצח. שכבר עברתי זמנים כאלה אפילו שאני אוהב לשכוח ושבסוף תמיד נולד אור חדש, התבהרות חדשה, בסוף מבינים שכל החושך הזה היה בעצם רחמנות שלך אבא, שרצית להעלות אותי בעוד מדריגה, לעזור לי לנצח את המלחמה שלי, ואז אני לא מפסיק להגיד תודה, תודה אבי שבשמים, אתה כל כך טוב אלי.

רבונו של עולם

תן לי אמונה. כשאני בתוך הנסיונות, כשהכל כל כך קשה ולא נראה שמשהו מתקדם בכלל, תעזור לי להאמין שתפילות יכולות לשנות הכל.

שכל הנסיונות שלנו זה כדי שנרים את הראש ונתפלל. אל תתן לי ליפול למקום הזה שלפי הטבע לא נראה שיש סכוי בכלל שמשהו ישתנה כי זה נמשך כל כך הרבה זמן וכל כך הרבה התפללתי, אז אולי צריך להשלים עם המצב.

רבונו של עולם תעזור לי לזכור ולהאמין שאתה כל יכול, ושהתפילות שלנו אליך גם הן כל יכולות. אל תתן לי לאבד את הרצון אפילו שהישועה נראית כל כך רחוקה ולא מציאותית.

תעזור לי להמשיך לרצות ולהאמין שבודאי אתה תושיע. כי כשרוצים לעשות את רצונך אבא, במקום את הרצון שלנו, אתה תמיד עוזר.

רבונו של עולם

תעזור לי לזכור שכל תקלה וכל שבוש וכל עכוב בתוכניות שלי, זה הכל מגיע ישירות, ממך, הכל בהשגחה פרטית מדוייקת, ואין מה להישבר ולהתייאש, ולהאשים את עצמי או אחרים. צריך לקבל הכל באהבה ובשמחה ולהזכיר לעצמנו שאתה עושה רק טוב, גם אם זה נראה רע, גם אם זה בדיוק ההפך ממה שרצינו. תעזור לי לזכור ולהאמין שמה שאתה עושה זה הכי טוב בשבילי. תעזור לי להתרגל להגיד על כל דבר שקורה גם זו לטובה ובזכות זה יתהפך באמת הכל לטובה. רק לשמוח, רק להגיד תודה, להאמין שאין דבר רע יורד מן השמים, רק טוב ואז החיים הם באמת נפלאים.

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי