"שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו" (שמות טו,כה). 'והתניא: עשר מצות נצטוו ישראל במרה, שבע שקיבלו עליהן בני נח, והוסיפו עליהן דינין ושבת וכיבוד אב ואם, דינין דכתיב (שמות טו, כה) "שם שם לו חוק ומשפט", שבת וכיבוד אב ואם, דכתיב (דברים ה, יא) "כאשר צוך ה' אלקיך"' (סנהדרין נח,ב). ("כאשר צוך ה' אלקיך" - כתיב בדברות האחרונות גבי שבת וכבוד אב ואם. והיכן צוך? הא ליכא למימר דמשה הוה אמר להו בערבות מואב כאשר צוך בסיני, דמשה לאו מאליו היה שונה להם משנה תורה ומזהירם על מצותיה, אלא כמו שקבלה הוא, והיה חוזר ומגיד להם, וכל מה שכתוב בדברות האחרונות היה כתוב בלוחות וכן שמע בסיני'. רש"י) בפשטות שבע מצוות בני נח זה המינימום, וכבנ"י שקשורים לתורה יש דרגה גבוה יותר, ולכן צריך לקבל זאת על עצמם (ולא מספיק מה שקיבלו בני נח). דינים מובא ב"חק ומשפט", אולם שבת וכיבוד הורים לא נירמז כאן, אולם כיון שמובא שקיבלו לפני מתן תורה, הרי המקום שבו נאמרו מצוות זה מרה, לכן מוכח שזה במרה. אולי אפשר למצוא רמז לשבת באמירה "שם שם לו", שנאמר ביר' (עבודה זרה פרק ג הלכה ז) 'דתני רבי שמעון בן יוחאי: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" מה הסימה הזאת אינה נגלית לכל בריה, כך אין לך רשות לשקע את עצמך בדברי תורה אלא לפני בני אדם כשרין', הרי שלשון "תשים" דורש כלשון סימה (סמוי- ניסתר). מימלא אפשר גם כאן "שם" מלשון סימה, “שם לו" שמסתירים מהשאר, שניתן רק לבנ"י, ומהו?- זהו השבת, 'ואר"ל: עובד כוכבים ששבת חייב מיתה, שנא' (בראשית ח, כב) "ויום ולילה לא ישבותו" ואמר מר: אזהרה שלהן זו היא מיתתן, אמר רבינא: אפי' שני בשבת' (סנהדרין נח,ב), הרי רמז לשבת. אולי אפשר שנירמז בזה שנאמר מיד "ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו" וגו' (טו,כו) שמדבר על כלל התורה, מימלא משמע שבמצוות שהצטוו במרה היה דבר שמרמז על כל התורה, שלכן מיד אומר על כלל התורה, ומהו הדבר ששקול ככל התורה?- 'בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שהשבת שקולה כנגד כל המצוות שבתורה' וכו' (יר' נדרים פרק ג הלכה ט). כך שלזה רומזת התורה, שניתן להם מצוות שבת, וזהו "ושם נסהו", 'ומה ת"ל "ושם נסהו"?- ושם נסה המקום את ישראל' (מכילתא על הפס'). שהכוונה '"ושם נסהו" – לעם, וראה קשי ערפן שלא נמלכו במשה בלשון יפה בקש עלינו רחמים שיהי' לנו מים לשתות, אלא נתלוננו' (רש"י על הפס'). כך שכעין רמז "שם נסהו" מלמד על "שם שם לו" שקשור למים (שניסה בזה את בנ"י), ונאמר במכילתא (על טו,כב) '"ולא מצאו מים" - … דורשי רשומות אמרו: לא מצאו דברי תורה שנמשלו למים. ומנין שנמשלו למים?- שנאמר: "הוי כל צמא לכו למים”, לפי שפרשו מדברי תורה שלשת ימים לכך מרדו' וכו'. כך שהמרידה (שהתלוננו) קשורה לריחוק מד"ת, ולכן ניתנו מצוות ללמוד ולקיים, ובפרט שבת ששקולה ככל המצוות, שהקשר אליה גורמת לחיבור לכל התורה. והנה במכילתא מובא '”שם שם לו חק ומשפט"- "חק" זה השבת, "ומשפט" זה כיבוד אב ואם, דברי ר"י'. לכאורה זה סותר את דברי הגמ' שהובא משמו?- וניראה שפשט "חק ומשפט" זהו דינין, ולכן הביאו זאת הראשון (בגמ'), והוסיף עוד דרשה מ"חק ומשפט", כיון שיכל להאמר "וישם לו" (או 'ושם לו') למה הלשון "שם שם לו"?- לכן הבין שמדגיש ששם זהו מה שנאמר ברמז בדברות שניתן קודם לכן, שזהו שבת וכיבוד הורים, לכן אומר בלשון "שם שם לו" ששם במרה, להבדיל מסיני (שהוא מקום אחר) שם לו מצוות, ולכן דורש את שני המילים "חק ומשפט" לעוד דברים שנאמר בסיני שניתן מקודם. וניראה שחוק זה השבת כיון שבטבע אין ייחוד מיוחד ניגלה לשבת על פני שאר הימים, שניראה כמו סתם יום רגיל, ולכן זהו "חוק" כעין בלי טעם, כי אין בו טעם בטבע הניגלה. ואילו משפט זה כיבוד הורים, שבדרך הטבע אדם מבין שצריך לכבד את הוריו (והם הוריו בטבע הניגלה). לכן בגמ' מדגיש ר"י שהמקור הוא הנאמר בדברות, שעל פיהם אפשר להבין את הדיוק ב"שם שם לו" כדי לדרוש חוק ומשפט גם לשבת וכיבוד הורים.