"וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹותַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' " (שמות ז, ד-ה)

במרכזה של פרשת וארא - תיאור המכות הניחתות על מצרים בזו אחר זו. בספור יציאת מצרים מתחדשת תופעה אשר איננה מצויה בכל סיפורי האבות, דהיינו, נסים גלויים. החל באותות שעושה משה לפני העם ולפני פרעה, והמשך במכת הדם ועד למכת בכורות וקריעת ים סוף, בולט המימד העל-טבעי של האירועים.

לכאורה יש להבין שיש כאן יתרון לבני דורו של משה רבינו על פני האבות, שהאבות לא זכו לאותם נסים גלויים. אבל לאמיתו של דבר נראה להיפך, שבענין זה דרגת האבות גבוהה יותר. האבות לא נזקקו לראות שינויים בסדרו של עולם כדי להאמין בנוכחותו והשגחתו של ריבונו של עולם.

הנהגתו של העולם הזה היא דווקא על פי חוקי הטבע הקבועים, והמקרים יוצאי הדופן שבהם נעשו נסים גלויים כדי לשכנע את מי שבלא זה לא האמינו, כגון ביציאת מצרים או במעשה אליהו בהר הכרמל, לא היו אלא כדי לעורר אותם ולזעזעם, שמתוך זה יבואו אל האמונה ביד ה-להית המנצחת על הטבע והמתגלה אל האדם בחייו הטבעיים והרוחניים, במידה והוא קשוב למימד הפנימי של ההויה.

אדרבה, אמונה המבוססת רק על אותות ומופתים היא פגומה, וכדברי הרמב"ם (יסודי התורה פרק ח'): "שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי, שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף".

על ההבחנה שבין טבע להשגחה, כתב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן, חלק ב, יז):

"וּבֶאֱמֶת אֵין אָנוּ יְכוֹלִין לְהָבִין מַהוּ טֶבַע וְהַשְׁגָּחָה, כִּי בֶּאֱמֶת גַּם הַטֶּבַע הִיא הַשְׁגָּחָתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְזֶה אִי אֶפְשָׁר לָאָדָם לְהָבִין שְׁנֵי דְּבָרִים כְּאֶחָד, דְּהַיְנוּ הַטֶּבַע שֶׁבֶּאֱמֶת הִיא הַשְׁגָּחָתוֹ יִתְבָּרַךְ".

רבי נחמן מבקש לבטל את ההבחנה שבין הנס לבין הטבע, שהרי הטבע הוא נס בהתלבשותו בחוקי הטבע, בפועלו האקטיבי של הקב"ה בכל מעשה ומעשה ובכל תנועה ותנועה. בכך אנו מביאים את השגרה אל הנצח. המאמין בבורא שחידש את העולם יש מאין ויצר את חוקי הטבע, מאמין גם ביכולתו להביא לחריגה מחוקים אלו כרצונו.

אך המעלה העיקרית של המאמין מתבטאת באופן שבו הוא חי את המציאות הרגילה, החוקית. במובן מסויים כל תופעת טבע נתפסת על ידו כנס. פריחת האביב אינה פחות פלאית בעיניו מאיזו חריגה מהחוקים הרגילים של הטבע. הוא משבח כל יום את "המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית" ואיננו זקוק לנס גלוי כדי לראות ש"חסד ה' מלאה הארץ" (תהלים לג), ועל כן אנו מודים כל יום "על נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת".

מי שזוכה למדרגה זו - כאשר הוא קם בבוקר ורואה את השמש זורחת - מתייחס לכך כמו למעמד הר סיני. 

הרב אברהם וולפסון, מתוך האתר: "ישיבת ההסדר ברכת משה מעלה אדומים" - www.ybm.org.il