פרשת וארא

"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-ד-י ושמי ה' לא נודעתי להם" (ו,ג).

מהו "א-ל ש-ד-י"? אמר הקב"ה: אני הוא שאמרתי לשמים ולארץ 'די'! כשברא המקום את העולם, היה העולם הולך ומתפשט, עד שנאמר לו די. לכך נקרא

א-ל ש-ד-י. ומי שאמר לעולמו די, הוא יאמר לצרות ישראל די (אבות  דרבי נתן לח).

"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב" (י,ג).

בזכות מה זכו האבות הקדושים שהקב"ה נגלה אליהם? בזכות הבטול וההכנעה שלהם. שקיבלו בהכנעה כל מה שעבר עליהם, גם אם זה היה ההיפך ממה שהובטח להם. שהבינו שהם צריכים את הקב"ה כל רגע ורגע ולכן הקדימו תפילה ובקשה לפני כל דבר ואחרי כל דבר – תודה והודאה. ה' רוצה הכנעה. ה' רוצה שנגיע להבנה שהכל זה הוא ואין בלתו כלום. שהכל זה איך שה' רוצה, לא איך שאנחנו רוצים. כל דקה אדם צריך להגיד לעצמו: "יש מנהיג לבירה. עכשיו זה מה שקורה לי? יש מנהיג לבירה. זה מה שלימדו אותנו האבות הקדושים, בכל מה שעבר עליהם הם לא התבלבלו, הם לא אמרו עשו לי, זרקו אותי, כל דקה הם ניסו להתחבר ל- יש מנהיג לבירה.

לא את הכל ניתן להבין. "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-ד-י ושמי ה' לא נודעתי להם". יש גם את ה"לא נודעתי להם".האבות הקדושים לא זכו להתגלות בהירה של ה' אליהם כמו זו שזכה לה משה ובכל זאת לא היו להם שאלות. בעיניים עצומות הם צעדו אחרי קול ה'. הם היו מרכבה לשכינה. מה זה להיות מרכבה? זה לבטל את עצמך לגמרי, להגיע לביטול מוחלט של היישות. הם לא קיימים, הם כלום, הם רק מרכבה. כל מה שהם עושים זה מה שה' מראה להם לעשות. אין להם רצון משל עצמם, אין להם מחשבות משל עצמם, כל מה שהם עושים זה להיות מרכבה, מרכבה לקדושה, הם זכו להיות הגלגלים שמסיעים את המרכבה. אבל מי שמכוון את המרכבה זה לא הם, זה הרוכב.

צריך ללמוד מהאבות הקדושים איך לבטל את עצמנו. כי אנחנו צריכים לעשות כל כך הרב דברים, צריכים את זה ואת זה ואת זה, אבל בעצם מה שצריך זה לשכוח מעצמנו, הרצונות שלנו צריכים להיות הרצונות של ה'. לבדוק כל הזמן האם הרצונות שלנו מתאימים לרצון האלוקי. לחפש כל הזמן רמזים ואיתותים איך לעשות את רצון ה'. לזרוק את השכל ולעשות רצון ה'. כמו אברהם אבינו שעשה כל כך הרבה חסד, ופתאום אומר לו ה': תשמע בקול שרה וגרש את ישמעאל כי הוא יכול להזיק לחינוך של יצחק. קודם כל החינוך של הילד. לפני החסד.

היתה לו כזו בושה לאברהם אבינו, הוא אמר: אני לא יכול לצאת לרחוב מרוב בושה, אנשים יעזבו אותי, כל התלמידים שלי, כל מי שהולך בדרכי, כולם יכפרו בי, גמרנו עם כל העבודה שלי. כי אני לימדתי אותם להיות בעלי חסד, להתייחס בסבלנות עד שגם הבן הלא מוצלח יאמין בה', עד שגם הוא יזכה להרגיש את ה', ללכת עם הבן הזה לאט לאט ולא לרדוף אותו. ועכשיו אני צריך לזרוק את הבן שלי מהבית.

קודם, כל העבודה של קירוב אנשים לה' הלכה לי כי עזבתי את חרן ואת כל הנפשות שעשיתי שם. עכשיו כל עבודת החסד שלי תלך. יגידו: האדם הזה השתגע? זורק את הבן שלו? יוצא חלציו? הוא רק ילד בן 16! מי יודע מה יהיה בעתיד. אולי ישתנה עוד. אבל בנסיון אין שכל. כל הנסיון פירושו לוותר על השכל.

ואם זה לא מספיק, בא הנסיון השלישי, הנסיון בעבודה. מה זה הנסיון בעבודה? אברהם אבינו הנחיל לכל הדורות שהיו עובדים עבודה זרה, ושוחטים את הילדים שלהם, את המסר הבא: תפסיקו! תפסיקו עם כל זה! תתפללו לה', תתפללו, מה זה לעשות כאלה דברים, מה זה להקריב אנשים חיים. ופתאום ה' אומר לו: תקריב את בנך! הרי זה סותר את כל מה שאמרתי להם. והוא משליך את השכל ועושה מה שה' אומר לו.

הקב"ה ברא עולם כדי שהכבוד שלו יתגלה פה למטה, שבתוך עולם של אנשים שיש להם בחירה, והם יכולים כל רגע להתבלבל, ויכולים כל רגע לשכוח מהתכלית של הבריאה, וכל הזמן להתעסק עם הרצונות האישיים שלהם, כי זה המציאות של האדם, שהוא בתוך גוף ויש לו כל מיני שאיפות ומחשבות ורצונות ואפילו את רצון ה' הוא מתרגם לפי רצונותיו. אבל כשאדם מתחזק לעשות את רצון ה' ומתגבר על רצונותיו ותאוותיו, זה כזה דבר גדול ועצום אצל הקב"ה שלא יתואר בכלל. רבונו של עולם, זכה אותנו לעשות כל דבר כרצונך. שנזכה להיות מתמידים, משקיעים, כאלה שכשהם נופלים הם קמים ומתחילים מחדש כי אנחנו יודעים אבא שאצלך העיקר זה ההתמדה והנחישות. יותר מההצלחה.

כשעושים את המצוות מתוך כוונה לעשות את רצון ה', יש אז במצוות טעם נעלה ומשובח יותר, איכותי יותר. גמילות חסדים למשל. גם אצל הגויים יש גמילות חסדים אך הם לא מתכוונים אלא לטובתם, לתועלתם, "חסד לאומים חטאת". כשמשהו כבר לא מתאים להם, הרי האוהב הכי גדול יכול  להפוך בן רגע לשונא הכי גדול, לחיית טרף ממש.

יהודי עושה צדקה וחסד, צריך שיעשה לא רק מצד הרחמנות שבו, אלא דווקא מצד ציווי הבורא. רק זאת נקראת צדקה אמיתית.

ר' משה מקאברין זצ"ל, בהיותו בן שבע, היה אז רעב גדול בכל מדינות ליטא ואמו שהיתה צדקת, נהגה להאכיל את העניים שעברו בכפר בחיפושם אחר מזון. פעם לא הספיק לכולם והיו שם עניים עזי פנים שהחלו לחרף אותה ולקללה בקללות נמרצות. זה כל כך הכאיב לה שהחלה לבכות. אמר לה בנה הקטן משה:  אמי, אל תראי מדבריהם, ואדרבא, אף אם יקללוך, את תעשי את שלך ואז תיעשה המצווה כהלכתה ובשלמות למען מצוותו יתברך. אם היו משבחים ומברכים אותך, לא היה באפשרותך לקיים את המצווה בשלמות למען ה' יתברך.

כשאדם, כל החיות שלו היא רק מהדמיון והציפיה שהוא יהיה משהו, אז המציאות שוב ושוב טופחת לו על הפנים ומוכיחה לו שהוא כלום, והאדם לא מבין למה הכל מתהפך לו והוא שוב נוחל אכזבה, וגם כשהוא מצליח, זה אף פעם לא כמו שהוא דמיין וכל שכן כשלא הולך לו בכלל, אז הוא לגמרי מדוכא. כל זה כי הוא מחפש חיות מהגאווה, מהדמיון שהוא משהו. אך מי שחי לכתחילה את המציאות שהוא אפס, ושאין עוד מלבדו יתברך, אז הוא תמיד מלא חיות, ושמחה, כי הוא מחובר עם בורא עולם.

אדם שזוכר כל הזמן את החסרונות שלו, הוא לא מתגאה, כי הוא זוכר תמיד שהוא עלול לחטוא, החטא רובץ לפתחו מבוקר עד ערב, ואז הוא תמיד מדבר עם ה' וה' עוזר לו.

מורנו הרב: " עיקר הגדולה של האדם זה שפלות וענווה, כמה שאדם יותר בשפלות, יותר בענווה, אז ככה הוא יזכה לתחיית המתים, לחיים ניצחיים.

כמה שמשפילים את האדם, כמה שמבזים אותו, הוא צריך לשמוח בזה. כי על ידי הביזיון בא כזה אור גדול לאדם שלא יבוא על ידי שום מצוה שבעולם. הבזיון הופך את האדם ל"אין", ועל ידי זוכה האדם לכזה אור אלוקי, כזה אור גדול, אור אין סוף.

יש דרגה שמבזים אדם והוא שותק, הוא לא עונה. אבל יש דרגה כשמבזים אותו, ומשפילים אותו, והוא כל היום שמח, שר ורוקד, מקבל את העלבונות בשמחה, באהבה בשירים. כל בזיון זה משחה לפצעים, רפואה לפצעים, כשמבזים אותו הוא מרגיש שמורחים לו משחה לפצעים שלו, כל בזיון זה רפואה למחלות שלא, כל בזיון זה מים טהורים – "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם'". אדם מקבל בזיון אחד זה מליון הצלחות, אחרי הבזיון לא נגמרות ההצלחות, לא נפסק השפע, יוסף, אחרי שמכרו אותו וביזו הוא נהיה משביר לכל עם הארץ, כל השפע עבר דרכו. כמה שאדם מקבל יותר בזיונות יש לו יותר שפע ויותר הצלחה. אדם מקבל בזיון, באותו רגע הוא קיבל מליון דולר".]

(עד כאן מורנו הרב).

ענוותן, הוא לא מפסיק להודות לה'. מסופר על החפץ חיים שהיה רגיל על משכבו בלילות להודות לה' על כל הטובות שגמל איתו, וכך היה הולך ומונה את כל חסדי ה' שהיטיב עמו היום ובכל יום מימי חייו, שעזר לו ביתמותו לשאת את השכול והיתמות, וסייע בידו ללמוד תורה ולחבר ספרים, וכן שנתן לו חתנים טובים מופלגים בתורה ויראת שמים ועוד ועוד.

הענווה היא המקור והשורש של כל דבר שבקדושה, שורש כל המידות הטובות. ענוותן בטוח שכולם יותר צדיקים ממנו, ויותר קדושים ממנו, ויותר נבונים ממנו. כל יהודי בעיניו הוא הכי נפלא, כל יהודי הכי צדיק. אדם שחי בענווה ושפלות, אדם שלא מחזיק מעצמו יותר מדי, יכול להתייחס אל השני בעדינות, בנועם, הוא אוהב את הבריות.

כל גאווה מביאה לבסוף את ה"מגיע לי". אדם מתגאה, הוא מרגיש שהוא חשוב, התוצאה זה "מגיע לי". וכשהוא לא מקבל מה ש"מגיע לו", אז הוא נפגע, אז הוא קצת ברוגז. מה זה שפלות? אדם לא חושב שמגיע לו משהו. לא חושב שמגיע לו כזה יחס, כזה כבוד, אדם צריך להגיד, כל הזמן – לא מגיע לי כלום, אני לא יותר טוב מאחרים. הוא צריך לדבר לעצמו: מה אתה מחשיב את עצמך, מה אתה בכלל מתגאה על אחרים, מי יודע איזה מן קשיים יש להם שהם מתגברים עליהם. אדם כל הזמן צריך לעצור ולהתבונן, לזהות את המחשבות של הגדלות, להודות בהם, להלחם בהם. אין דבר שמסתיר את אור ה' יותר מגאווה. "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת" – נאמר על הגאווה. וכשאדם חי בענווה, כשהוא מרכין ראש בהכנעה, ה' אתו.

החיבור עם ה' זה התענוג שביהדות. הקשר האישי הזה, החם, הפשוט. אדם מחובר עם ה', הוא מחובר עם הטוב של העולם, עם האור של העולם, עם המתיקות של העולם.

בכל יהודי יש נקודה עצומה כזאת, נקודה אלוקית כזאת, שהיא אין סוף, שהקב"ה לא יכול לוותר עליה. צריך לחפור ולחפור עד שמתחברים אליה, אל החלק אלוק ממעל שנמצא בתוך כל אחד מאתנו.

כל החיים שלנו נעים סביב ה'. זה בכלל לא חשוב אם קיבלתי מה שביקשתי או לא קיבלתי, אם נתנו לי או לא נתנו לי, אם זכיתי או לא זכיתי, עצם הקשר עם האלוקים הוא הזכיה. אדם מחובר אל ה' ויש לו קשר עם ה' אז הוא קיבל הכל.

הקשר בין עם ישראל לקב"ה זה קשר של אהבה. מי התחיל את העם היהודי? אברהם אבינו. עמוד החסד והאהבה. הוא קיבל כזו אהבה למשהו עליון ונשגב, והוא הוריש לנו את הרגש הזה, הרגש הכי חזק שיכול יהודי להרגיש שמכוחו הוא יכול לוותר גם על חייו.

כל היהדות זה אהבה.

בארבע לשונות מבטיח לנו בורא בפרשה זו שהוא יגאל אותנו, שהוא לא ישכח אותנו: והוצאתי אתכם, והצלתי אתכם, וגאלתי אתכם, והבאתי אתכם. אבא לא יכול להתנתק מילדיו. גם אם נפלו לאן שנפלו. זה בטבע. אין כאן אפילו בחירה. אבא יהפוך את העולם בשביל הילדים שלו.

התפקיד שלנו זה כל הזמן לחזק את הקשר. איך? ע"י חשבון נפש, ע"י התבוננות בעצמנו. חשבון נפש עושים בעיקר בהתבודדות, אך לא רק. יש עוד הרבה רגעים של חשבון נפש במשך היום. פתאום קולטים שלא התייחסנו מפסיק יפה לשני ואנחנו ממהרים לתקן. הרמנו את הקול ומי יודע  מה זה עשה לשני וממהרים להתנצל. רגע רגע אנחנו עושים משפט ובכלל לא מודעים לזה שאנחנו שופטים. והעיקר של עבודת ההתבוננות, עיקרו של חשבון הנפש הוא בנקודה של ביטול היישות. שאדם לא יחזיק טובה לעצמו. שלא תהיה לו שום גאווה ממה שהוא עושה. אני ברוך השם הצלחתי ואני ברוך השם מסודר ואני ברוך השם הכל דופק אצלי ואפילו שהוא אומר ברוך השם, הוא אומר את המילה אני ואני ואני. במקום להיות סתום באני, תהיה כמו דוד המלך שאמר – "ליבי חלל בקירבי". אצלי זה לא סתום. אצלי יש מקום בלב להקב"ה.

והעיקר מה שמחזק את הקשר עם ה' זו השמחה. שמחה היא האבן בוחן של העבודה הפנימית שלנו.

משה הגיע ודיבר על גאולה מתוך שמחה, מתוך שירים וניגונים, מתוך דבקות בה' אך עם ישראל היה כבר מיואש, קצר רוח, חסר סבלנות, לא האמינו שאפשר, "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (י,ט). זאת הגלות האמיתית. גלות הנפש של כל אחד מאתנו כשהוא לא מרגיש את ה', כשהוא לא זוכה להתחברות הזו. יש זמנים שאנחנו כן מרגישים.

זמנים שיוקדת בתוכנו חמימות פנימית, זמנים  שבהם אנו חשים איך יד ההשגחה אוחזת בידנו ומוליכה אותנו במבוך של החיים. זאת כבר הגאולה. גאולה וגלות, תקופות שונות בחיי הנפש. הנסיון של יהודי זה להיות בשמחה תמיד, זה עיקר הנסיון. כי על כל אחד ואחד חייב שיעברו עליו נסיונות, ירידות ועליות, עד סוף החיים, ככה ה' ברא את העולם. בצורה כזו שיהיה פה חושך, ומתוך החושך מחפשים את האור. וככל שיש יותר חושך, אז ה' מרחם ומוריד יותר אור. לא בגלל הזכויות שלנו, בגלל הרחמים שלו יתברך.

ועיקר ההתחזקות בשמחה זה בזמן הירידה, בזמן הנסיון, שצריך להאמין שהוא יצא מהירידה, שהירידה הזו עוד תהפוך לעליה נפלאה ויזכה להתקרב עוד קצת אל ה'. כמו שקרה לגבור בספור הבא:

השנורר המיליונר

יקותיאל ארציאלי, איש העסקים הנודע המכונה קותי, היה חסיד נאמן של האדמו"ר שלו, ששכן כבוד בארה"ב ותחת כנפיו הרחבות פעלו בקדחנות מפוארת מוסדות נפלאים של תורה וחסד. קותי, אב לשישה ילדים כשרוניים ויראי שמים, היה יד ימינו של האדמו"ר, וכל עיסקה שיזם או רקם עברה תחת עיניו הבוחנות ומוחו הגאוני של האדמו"ר, שידע בשאלה או שתיים להוציא את הערמונים מן האש, ולאבחן סכנות ומוקשים ושאר מרעין בישין, העלולים לפגוע בחסיד האהוב והטוב שלו. למותר לציין כי ר' יקותיאל ארציאלי היה נדבן בקנה מידה עצום, אשר לא אח ולא שתיים היה משלשל את כל(!!!) רווחיו לקופת המוסדות, מה שהפך אותו לעמוד החסד המרכזי והבולט בשערי החסידות הגדולה. חיבה עמוקה שרה בין השניים. האדמו"ר נהג לשבח את עינו הטובה של קותי, וליבו הנדבן ללא גבול, וקותי עצמו היה מעריץ של רבו, ודאג לשדר לכל עבר קיתונות של "אמונת חכמים" עקב עצותיו המחכימות והמועילות של הרבי. מנהלי הבנקים גם הם אהבו את הגביר יקותיאל ארציאלי, שכן חשבונו באופן תדיר הלך והתעצם, תזרים ההכנסות הגיע כמעט מכל מקום בעולם, בדולרים, ביינים, ביורו, במה לא. עד אותו בוקר, בוקר מר ונמהר. באותו בוקר חש ארציאלי שעולמו הולך להחרב עליו. העיתון הכלכלי "קוסמוס" פירסם תחקיר ענק לפיו עסקיו של אציאלי אינם כשרים בלשון המעטה. הוא נחשד בשיתוף פעולה עם גורמים פליליים ועם סוחרי נשק מתועבים. ההכפשות היו מחרידות ומבישות. העיתון הבטיח להמשיך ולחקור, כשהוא מבטיח שזה רק קצה הקרחון... ואכן כן, מדי שבוע ומדי יום נוספו עוד כמה עלילות. מבחינת התקשורת דמו של האיש הותר, וההכפשות התעצמו כגלים בסערת צונאמי. אחרי שבועיים הוא התמוטט והובהל לביה"ח. לאחר שלושה ימי בדיקות מקיפות יוצא הרופא המטפל דר' סטיבנסון ואמר לרעייתו ובניו: "צר לי, אבל לאביכם יש גידול ממאיר במעי הגס. אנחנו שוקלים עכשיו דרכי טיפול". הדמעות שנשפכו שם באותן דקות היו כמי נהר. ההון, ההצלחה, העושר, הנדיבות, הכבוד, היו שווים כקליפת השום. הם רצו אבא חי, בריא, ולא אבא חולה ונרדף ע"י התקשורת. טוב פת חרבה ושלווה בה.

רזה, רועד ועצוב, ניצב קותי מול האמדו"ר וביכה את מצבו. "אני יודע שהכל משמים כבוד הרב. אבל כאלה מכות חזקות, בתוך זמן קצר. המחלה מבהילה אותי... מי יודע כמה זמן נותר לי לחיות. והתקשורת רומסת את כבודי, והפירסומים עלולים לגרום לי נזק כלכלי עצום... אין לי טרוניות חלילה כלפי שמיא, כבוד הרב... אבל אני נבוך, מסוחרר מבולבל". הוא התיישב על כסא עץ מול הסטנדר של האדמו"ר ומחה דמעות גדולות. איש העסקים ארציאלי דמה באותן דקות לאחרון האומללים שבדור. האמדו"ר סימן לו לגשת אליו. קותי ניגש וקרב אוזנו אל פיו של רבו. "לך בני, עשה מה שביקשתי ממך ומן השמים ירחמו".

למחרת נפרד קותי מבני משפחתו. "אל תדאגו לי בבקשה, אני אקח את התרופות כמו שציווה הרופא, עשו לי טובה ואל תתקשרו אלי. פעם בשובע בערב שבת אתקשר להגיד שבת שלום". איש העסקים הנודע יקותיאל ארציאלי נחת בלונדון. בנמל התעופה "היתרו" הוא החליף את חליפת העסקים שלו בחליפה פשוטה, לבש חולצה לבנה מקומטת ועלובה, חשב לראשו קסקט צמר אפור ויצא לעשות... שנור. הוא עבר מוילה לוילה, מחנות לחנות, ממשרד למשרד, הציג את אלבום התמונות של מוסדות האדמו"ר שלו וביקש צדקה. "אני שליח של האדמו"ר. סיפר "כל דולר יעזור להציל עוד תינוק של בית רבן ולהגדיל תורה וחסד...". והוא אסף דולר לדולר, סנט לסנט, בלילות הוא נרדם מתחת לגשרים או בתוך מחסנים עזובים. הו, הו, והיו גם בזיונות מבישים ומרים. "נוכל, גנב, עז פנים" זעק לעברו מיליונר ברובע העסקים של לונדון. "הסתלק לי מהעיניים חתיכת נוכל", המיליונר טרק את הדלת בפניו של קותי ההמום. הוא שרך רגליו בגרם המדרגות המוביל למדרכה לעיניהם הבורקות והשמחות לאייד של עשרות אנשים ששמעו את הבזיון הגדול. קותי רצה לבלוע את הקסקט ממבוכה. ליבו היה שותת וסדוק, הוא רצה לעלות למטוס הראשון ולחזור הביתה... אך מה לעשות המשימה עדיין לא הסתיימה.

אחרי שלושה חודשים אפופי בזיונות נחת קותי בניו יורק ועם אותה חליפה מיושנת ומבישה והקסקט האפור על ראשו ביקש להכנס לאדמו"ר. המשב"ק לא האמין למראה עיניו, הוא זיהה  את המיליונר ארציאלי, וחשב שהשתבשה עליו דעתו... קותי ארציאלי מצא את עצמו עומד מול האדמו"ר שרכן על הגמרא וניגן את לימודו. "רבי, רבי", קולו נשנק. הוא ניגש לרב שחיבקו בחום רב. הוא התחיל למרר בבכי כמו ילד קטן, והרב מלטף את מצחו של חסידו הנאמן

ולוחש לו "קותי יקירי, הגלות שלך נגמרה, הנח את התרומות על שולחני ורוץ לבית החולים, תבקש שיעשו לך בדיקות חוזרות.  הרופאים היו המומים... הגידול נעלם כלא היה, שום שריד למחלה הממארת לא נמצא. "אתה אדם בריא" אמר לו ד"ר סטיבנסון כשהוא כמעט בולע את לשונו מתדהמה. "הצילומים הראשונים אומרים יש גידול, בצילומים האחרונים אין זכר ושארית, קרה פה נס".

אחר כך הוא ניגש למשרד הראשי של עסקיו. העתון "קוסמוס" של אותו יום הונח על שולחנו. הכותרת של הדף הראשי היתה ענקית. "התנצלות". מערכת "קוסמוס" התנצלה בפני איש העסקים יקותיאל ארציאלי על מסכת של השמצות ורכילויות ללא שום הוכחה עניינית. המקור שהזין את העתון התברר כנוכל ממדרגה ראשונה, שניסה להפליל את ארציאלי עקב יריבות עסקית. פרקליטיו של ארציאלי ביקשו 3 מיליון דולר פיצויים מן העתון כפשרה, כדי להמנע ממשפט דיבה מקיף ומתיש כשידם על התחתונה. לבסוף התפשרו על שני מיליון דולר. הצ'ק הוסב לפקודת מוסדות "תפארת התשובה", בית תמחוי גדול וחדיש שחנך האדמו"ר בפאתי השכונה. במעמד חיתוך הסרט לחש האדמו"ר לקותי "בני חביבי, עכשיו נטפל בסקרנות שלך. נפלו עליך צרות קשות ואיומות. למה? ובכן נתת צדקה ביד רחבה, בשמחה ובמאור פנים, אבל בפנים עמוק בלב, קיננה בך אותה גאווה ארורה שאיימה לסלק אותך מן העולם ולהפוך את צדקותיך ותרומותיך לחסרות תועלת רוחנית. את ניצוץ הגאווה הזה צריך היה לבער מן העולם, כי הוא חלילה, רצה לבער אותך מן העולם בקיצור ימים ושנים. העתונות זינבה בך וביזתה אותך, כדי שתחזור בתשובה אך נשארת זקוף... אחר כך באה המחלה הנוראה. התמוטטת, אבל בלב עדיין קיננה בך אותה גאווה מטופשת, כאילו אין נדיב וצדיק כמוך. קותי יקירי, הבזיונות של הגלות, התחושה שאתה שנורר עלוב ומבוזה ספוג בזיוניות וגידופים, הצליחה לעקור ממך את המחלה הארורה ביותר. הגאווה. לו יהי חלקי עמך, בעל תשובה גדול שכמוך".קותי חיבק ארוכות את רבו, והודה לקב"ה שקיבל את חייו במתנה.

תפילה

רבונו של עולם

זכה אותי לעשות את המצוות, את החסדים, את כל הדברים  הטובים, שהכל יהיה לכבודך, שהכל יהיה כי ככה אתה רוצה. שהשמחה שלי תהיה שעשיתי את רצון ה'. כי יש לי כל מיני טובות הנאה ממה שאני עושה, כמו המילים הטובות שאני שומע וההרגשה הטובה שיש לי ממה שאני עושה. אני יודע שזה טוב, אבל אני רוצה שזה יהיה יותר נקי, שכל פעם שאני זוכה לעשות משהו, שאני אראה אותך מול העיניים, שאני אחשוב – עשיתי את רצון ה', עשיתי נחת רוח לה'. שאתה אבא תהיה העיקר, לא אני. ושלא אשכח לרגע מי נתן לי את הרצון לעשות, ואת הכוח לעשות, ואת הסיוע מן השמים שבלעדיו אי אפשר להצליח בכלום. כי לפעמים אבא אני שוכח.

רבונו של עולם

אני לא מתקדם בענין של הבזיונות. תעזור לי לפחות להגיע לדרגה שאני שותק ולא עונה למי שצועק עלי, שלא מתייחס אלי בכבוד, שלא מתייחס אלי בכלל. אני כבר לא מדבר על לשמוח ולרקוד כי זו דרגה יותר גבוהה. תעזור לי אבא לשתוק, לא רק בפה, גם בתוכי פנימה. שאני אזכור שאם אני אצליח להישאר רגוע ולא לענות, לקבל את הבזיון באהבה, מי יודע במה אני יכול לזכות. כי אני שוכח אבא. וכשזה קורה לי אני נפגע, אני עונה, אני כועס, אני מחזיר באותה מטבע. תן לי כוח להתאפק, להישאר רגוע, לחשוב שאני  באמת לא כזה צדיק וזה באמת מגיע לי איך שהתייחסו אלי, לזכור שאתה עושה לי הכל ולא שום אדם ומה שנשאר לי זה להבין למה זה קרה, מה אני צריך ללמוד מזה, מה אני צריך לתקן ואז גם אפשר אולי לשמוח.

רבונו של עולם

תעזור לי לשמוח בהתנשאות של השני, בהצלחה שלו. תעזור לי לראות איך הוא יותר צדיק ממני, יותר קדוש ממני, יותר בוער אליך ממני ולשמוח. לשמוח שהוא יותר טוב ממני. אפילו שהוא רק לפני זמן קצר התחיל להתקרב אליך ואני כבר הרבה שנים הולך בדרך הזו. כי היום, כשאני רואה מישהו שמתפלל בדבקות הרבה יותר ממני ולומד בקלות ובהנאה הרבה יותר ממני אני מקנא. אני שמח לראות גם את החסרונות שלו. אני מנסה לשכנע את עצמי שבדברים אחרים אני יותר ממנו. שבפנימיות של הדברים אני עולה עליו. ואני גם משתדל לא לפגוש את המבט שלו כדי לא לתת לו את התענוג שראיתי אותו בהצלחתו, במיטבו. תעזור לי אבא לאהוב את הבריות, לשמוח בהצלחה שלהם, לא לחשוב שאני יותר חשוב מאיזה אדם, להגיד להם מילים טובות, להתפעל מהחלק אלוק ממעל שלהם, לזכור שהם כולם ילדים אהובים שלך ואם אני אוהב אותך, ואני מאד מאד אוהב אותך, אז איך  אני יכול ככה להתייחס לילדים שלך?! הרי כל הצלחה וכל התקדמות של כל יהודי גורמת לך נחת רוח, אז שלא אשמח?

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי