"ונח מצא חן בעיני ה'" (ו, ח)

פסוק זה לכאורה אין מקומו כאן, אחרי שה' אומר שבדעתו למחות את האנושות. הפסוק היה מתאים יותר להיות ליד תיאור לידת בני נוח (ו, א), או אחרי תיאור צדקותו (ו, ט). ואם הפסוק בא לומר שה' לא התכוון למחות את כל האנושות, אלא התכוון להשאיר את נח משום שמצא חן בעיניו, א"כ המלים "אמחה את האדם" (ו, ז) אינן מדוייקות.

אפשר לפרש, שאכן בתחילה ה' התכוון למחות את האנושות לגמרי, כמשמעות הפשוטה של המלים "אמחה את האדם". כך משמע גם מהמלים "כי ניחמתי כי עשיתים" (ו, ז), שהרי אם כבר אז היה בדעתו להשאיר חלק מהאנושות, לא היה מקום שיצטער כביכול על בריאת האדם, שהרי חלק מצאצאי אדם יישארו.

רק אחרי שראה שנח היה צדיק (אולי המהפך בכוונת ה', כביכול, קרה בלידת נח, או בשלב יותר מאוחר בחיי נח, כשהגיע נח לדרגה גבוהה), נח מצא חן בעיניו, והחליט לא למחות את כל האנושות, אלא להשאיר את נח.

בכך מובן סדר הפסוקים: תחילה ה' אמר "אמחה את האדם", והחליט למחות את האנושות כולה, ואח"כ מצא נח חן בעיניו, ולכן החליט להציל את נח, כמבואר בפסוקים הבאים, בפרשת נח.