בס"ד

כל בני האדם בכלל והיהודים בפרט הם הרבה יותר ממה שהם חושבים ויודעים על עצמם. למסקנה הזאת ניתן להגיע מעצם העובדה שכל אדם בין יהודי בין גוי נולד בצלם אלוקים ובנוסף לכך לכל יהודי, בין איש בין אישה יש נשמה שהיא חלק אלוקה ממעל שהיא חצובה מתחת לכיסא הכבוד.

האדם מכיל את כל ארבעת היסודות מהם בנוי העולם. מבחינה רוחנית האש שמיוחסת לאהבה והתלהבות מחד ומאידך לכעס וגאוה, האויר שמיוחס לחשיבה ורוחניות מחד ומאידך לרדיפת הכבוד וניתוק מהמציאות, המים שמיוחסים לתורה ולזרימה אך גם לתאוות ורגשות, והאדמה שמיוחסת לביתיות ומודעות עצמית אך גם לחומריות ועצלנות.

מבחינה גשמית גוף האדם מורכב מיסוד האדמה שכולל את הבשר, העצמות והאבנים, מיסוד המים שכולל את כל הדם והמים שזורמים בגוף, יסוד האוויר כנגד האוויר שהאדם שואף ונושף, ויסוד האש כנגד מצבי החום והאדמומיות שהאדם מביא את עצמו אליהם במצבים מיוחדים מתוך מצוה והיתר או מתוך עבירה ואיסור ח"ו.

בתהליך בריאת האדם כל פרט ומרכיב בעולם שברא ד' יתברך העניק לו מתכונותיו, שנאמר: "האדם הוא עולם קטן, העולם הוא אדם גדול, ומה שיש בזה יש בזה" (אבות דרבי נתן, פרק לא), ומכאן גם נקרא האדם עיסתו של עולם היות והוא נוצר מעפר שהגיע מארבע כנפות הארץ, כדי שבכל מקום אשר ידרש תקלוט אותו האדמה היות ועיסתו של האדם מורכבת גם ממנה.

מכל אלו ניתן לראות את קיום בחינת הדומם באדם, ועל בחינת הצומח שגם קיימת בו ניתן ללמוד בין היתר מהפסוק: "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" (דברים כ, יט), ומתבטאת במגמת הצמיחה וההתעלות התמידית שמאפיינת אותו הן מבחינה רוחנית ברמת החכמה, בינה ודעת, קדושה וטהרה, אמונה ובטחון שהוא הולך ומתמלא בהן והמידות שהוא מתקן מיום ליום, והן מבחינה גשמית ברמת הגוף שהולך ומשתנה עם הזמן. האדם גבוה יותר כשהוא מתעורר בבוקר יותר מאשר בזמן שלפני השינה מאחר ובמהלך היום החוליות נדחסות כתוצאה מהמאמץ והלחץ המופעל עליהן, ובמהלך הלילה משתחררות וחוזרות למצבם הראשוני. ישנם חלקים בגוף כמו ציפורניים, שיערות ועור שהגוף משיל כדי לחדש את עצמו.

אחד מתוך אינספור הדברים המופלאים שמאפיינים את גוף האדם הוא היכולת המדהימה שלו לתקן, לשקם ולרפא את עצמו אחרי חבלות, פציעות ומחלות לא עלינו ולא עליכם, כשלמעשה מי שעומד מאחורי זה הוא ד' יתברך, שנאמר: "א-ל נא רפא נא לה", "ברוך רופא חולים". חתימת ברכת הרפואה בתפילת עמידה מגלה לנו דבר מעניין. ארבע אותיות שם הוי'ה ב"ה כתובות בניקוד חולם, ובחילוף אותיות מתקבל "מחול", רמז לכך שבלא מעט מקרים מוחל הקב"ה לברואיו ומרפא אותם גם כשהם לא ראויים לכך, ללמדנו על מידת החסד והרחמים של ממ"ה, הקב"ה, שכל נברא מרגיש בה ונהנה ממנה.

ידוע שכל אדם מכיל בתוכו את כל החיות ואכן יש לא מעט אנשים שתכונות האופי שלהם מקבילות לחיות מסוימות וכאלה שאף המראה החיצוני שלהם מזכיר חיה מסוימת, כפי ש"יְהוּדָה בֶן תֵּימָא אוֹמֵר: הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר וְקַל כַּנֶּשֶׁר וְרָץ כַּצְּבִי וְגִבּוֹר כָּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמָיִם" (אבות ה, כ), וכך גם התורה מדריכה אותנו שבעבודת ד' נדרשים אנו להשתמש גם במרכיבים החייתיים שבנו בזמן הנכון ובמקום הנכון, מאחר ויש לא מעט מצבים בהם עבודת ד' הקדושה דורשת עזות וחוצפה, שהרי "רתחא דאוריתא" הוא ביטוי חיובי שמתאר תלמידי חכמים שלומדים בחברותא מתוך דבקות, התלהבות, חיבור ושמחה ברמה גבוהה באופן שעושה נחת רוח עצומה בשמים ואף מהוה את אחת המטרות החשובות לשמן נברא העולם. את הפסוק: "ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ" (בראשית א, כו) מפרש רש"י כך: "זכה, רודה (שולט) בחיות ובבהמות, לא זכה, נעשה ירוד לפניהם והחיה מושלת בו", ודוגמא נוספת לכך מוצאים אנו בדברי חז"ל על ברכת המלאך לאברהם אע"ה בשם ד' לאחר שצלח בגבורה את נסיון העקדה: "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם" (בראשית כב, יז), שאם ישראל הולכים בדרך ד' ועושים את רצונו יתברך עולים הם מעלה מעלה למקומות הגבוהים ביותר (ככוכבי השמים), אך אם לאו ח"ו יכולים הם לרדת למקום הנמוך ביותר אף יותר מזה של החיות והבהמות (חול הים, או בסיכול אותיות "החולים" לא עלינו ולא עליכם).

כל יהודי נקרא על שם יהודה והוא גם ישראל מאחר וכולנו בניהם של אברהם, יצחק ויעקב שנקרא גם ישראל, ממנו יצאו שנים עשר שבטים נקיים. מעניין לראות שכשם שיהודה הוא הדור הרביעי כשתחילת המניין היא מאברהם אע"ה, כך גם שם הוי'ה ואדנות ב"ה כוללים ארבע אותיות, והרי בשם יהודה גנוזים שניהם.

לכל יהודי בין אם ספרדי ובין אם אשכנזי יש שורשים ספרדיים שמגיעים עד לאברהם אע"ה שגדל בבבל היא עירק של היום.

כל יהודי שלומד תורה הוא בחינת שבט לוי שמסרו נפשם על כך במשך כל הדורות ובזכות זה ניצלו מחטא העגל בו לא היו שותפים כלל וכלל, ולא היו מוכנים לוותר בשום אופן על התורה גם למשמע מקסמי השווא המפתים של פרעה כשבתחילה הציע לעם ישראל לעבוד עבורו בשכר ואז הפך אותם לעבדיו תוך שלילת שכרם, כשבאותו זמן בני שבט לוי המשיכו ללמוד את התורה הקדושה בדבקות בגושן אשר במצרים ושימשו כמגדלור התקוה העתידי של כל עם ישראל שמהוה את פסגת השאיפות, כשלימים יצאו ממצרים ויקבלו את התורה במעמד הר סיני, יזכו גם הם להימנות בין לומדי התורה, שהיא התכלית לשמה נכנסו ויצאו ממצרים ועברו את כל התלאות שבדרך.

אמר הקב"ה לעם ישראל דרך משה רע"ה: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו), וניתן לראות מכאן שבכל אחד מאתנו יש גם בחינת כהן, היחוס הגבוה ביותר בעם ישראל וגם בחינת גוי, שנאמר "גוי מקרב גוי", כשאחד מהפירושים של המילה "גוי" בכלל ובהקשר הזה בפרט היא עם.

כל יהודי מצווה לקיים תרי"ג מצוות מן התורה, והכיצד? הרי מצוות רבות שייכות רק לכהנים, ללויים, למלכים, לחברי הסנהדרין, לנזירים, לבעלי בתים ובעלי קרקעות, וישנן כאלה ששייכות רק לזמן בו קיים בית המקדש שיבנה ב"ב בעה"י ויהיה בניין עדי עד בעה"י, ובנוסף ישנן מצוות נדירות כמו מצות שילוח הקן, ואף מצוות שאף אדם לא היה מאחל לעצמו כמו לגרש את אשתו ולהחזיר את גרושתו, ונשאלת השאלה כיצד יכולים אנו להיות מצווים לקיים מצוות שאין לנו כל אפשרות טכנית לקיימן? אלא שכל הלומד על אותן מצוות כאילו קיימן, שנאמר: "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" (הושע יד ג), וכך גם כמו הקרבן גם לימוד התורה הקדושה מכפר לו לאדם בתוך כל שאר מעלותיה המעולות והנעלות. המסקנה שעולה מכאן היא שהקב"ה מחשיב לכל אחד מבני עמו הנבחר שלמד תורה כנדרש כפי שכל אחד מצווה ויכול, בין אם כהן, בין אם לוי ובין אם ישראל, שקיים את כל המצוות ללא יוצא מן הכלל וכך כל יהודי בעל אחד משלושת היחוסים זוכה להשלמת שני היחוסים הנוספים וכך הוא נהיה כל"י (כהן, לוי וישראל) שלם יותר להופעת אור ד' יתברך.

יש לא מעט יהודים שמזהים את עצמם בטעות עם גופם ובכך מתמקדים בטפל ומתעלמים מהעיקר - הנשמה הגבוהה, שהיא חלק אלוקה ממעל וחצובה מתחת כיסא הכבוד של ממ"ה, הקב"ה. העובדה שהנשמה האינסופית נמצאת בגוף הסופי מהוה פלא עצום מחד ומאידך מבטאת סתירה פנימית שמתקיימת במשך אלפי שנים מרגע בריאת האדם, וממחישה היטב את העיקרון שפנים רבות לאמת וככל שמקיפים יותר צדדים שלה הולכת ומתגלה התמונה המלאה, וגם שלכל שאלה יש תשובה, גם לזאת, אף אם הדבר נראה מוזר ותמוה והשכל האנושי לא מצליח לחשוב על כל פתרון לשאלה, דבר שממחיש את הפער שקיים בין האדם לאינסוף ב"ה, אך עצם הידיעה שאפילו לגדול הדור שיודע את התורה כולה יש עוד הרבה מה ללמוד ולהחכים ושעוד הרבה שאלות מעניינות מחכות לתשובות מעניינות לא פחות, צריכה להעניק לאדם תחושה גדולה של אושר ושמחה, מאחר וכשהאדם הצליח להשיג את המטרה ולהגיע לפסגה שהציב לעצמו מעצם טבעו מגדיר הוא לעצמו מטרות ופסגות חדשות ומתחיל לעשות את הצעדים הראשונים בכיוון, והיותו חלק מהאינסוף ב"ה תאפשר לו את זה באופן תמידי. הדבר מתבטא הן ברוחניות והן בגשמיות, שהרי מצד אחד גם האנשים האנשים החכמים ביותר בכל הדורות המשיכו וימשיכו ללמוד ולהחכים עוד ועוד, ומצד שני גם האנשים העשירים ביותר בעולם המשיכו וימשיכו לעבוד כדי להתעשר יותר ויותר למרות שהם יכולים לחיות בשפע ובכבוד יחד עם כל הדורות הבאים שלהם רק מהריבית מההון שלהם, שנאמר: "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו" (קהלת רבה א, יג).

אמרו חז"ל: "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים, מאתיים רוצה ארבע מאות", היינו אדם שיש לו מאה ש"ח רוצה עוד 200 כדי להגיע ל-300 ש"ח וזה שיש לו 200 רוצה עוד 400 כדי להגיע ל-600, ולומדים מכאן יסוד משמעותי שמיועד לכל אדם באשר הוא אדם. הנשמה שהיא חלק אלוקה ממעל, בת של ממ"ה, הקב"ה, חצובה מתחת כיסא הכבוד, מגיעה ממקור עליון לעולם הזמני והשפל הזה ומתלבשת בגוף גשמי. כל הניסיונות, הפיתויים, התאוות, הקשיים והמבחנים הרוחניים שפוקדים כל אדם הופכים את התורה שהיא האוצר האמיתי שיש בעולם הזה לאפשרות שאם ירצה יבחר בה ואם לאו יחפש אחר תחליפים אחרים וכאלה קיימים ברחבי העולם בשפע, וכך נוצרת מציאות בה כלל לא מובן מאליו שהאדם אכן יבחר באפשרות הטובה ביותר שעומדת לרשותו, וכך אם נופל הוא ברשת הגשמיות ושוקע עמוק בבור החומריות, גם אם יצליח במושגים שלו לעבור לצורך הדוגמא לאחר עבודה מאומצת את רף מיליון השקלים בחשבון הבנק שלו, לא יעבור זמן רב עד שהוא יבין היטב שהוא לא מרגיש כל אושר, שמחה, התלהבות וסיפוק מההישג המיוחל שהיה חלומו הגדול מאז ומעולם, ואז אם יתעקש להמשיך לדבוק בדרכו הוא יקבע לעצמו מטרה חדשה של 3 מיליון, מתוך נקודת הנחה שגויה שזה כל מה שיעשה את ההבדל. בפועל, מה שקרה זה שבמקום להעניק לנשמתו את המזון הרוחני לו היא באמת זקוקה* הוא ניסה לשדל אותה ליהנות מתענוגות העולם הזמני הזה, למרות שאין כל סיכוי ולו הקטן שבקטנים שבת של מלך תתרצה מכל המאמצים של בן זוגה גם אם יצא מגדרו כדי לתת לה את הטוב ביותר בעולם המושגים של איכרים ונוודים, מאחר והיא רגילה לגינוני מלכות, ובצדק. היא לעולם לא תסכים להחליף את חיי הנצח האינסופיים של העולם הבא מהם היא הגיעה ואליהם היא שואפת לחזור בחיי שעה זמניים חסרי כל משמעות ותכלית, ומאחר ובן זוגה רואה שנשמתו לא התרשמה רק ממנה הוא מנסה לפתות אותה עדיין בעולם המונחים שלו אך הפעם עם סכום כפול, אך הסיכוי שלו אבוד מראש לפי תפיסת העולם הרדודה הזאת ולעולם תביא אותו לאותה תוצאה מאכזבת שתהיה מלווה בתסכול מאחר ויתקשה להבין מדוע כל הכסף הרב, הבתים המפוארים והמכוניות היוקרתיות שמקיפים אותו לא מצליחים לשמח אותו. הוא היה בטוח שזה המפתח לאושר והמדד להצלחה, אך התחושות הפנימיות גורמות לו להבין בשלב מסוים שהוא טעה, ועדיין זה לא מובן מאליו שהוא יעשה את הצעד האמיץ ויתחיל לחפש אחר האמת מאחר וצעד כזה יתפרש מבחינתו כהצהרה על כשלון אישי שלו ושל הדרך בה דבק במשך שנים רבות.

בשיר שהיו הלויים אומרים על הדוכן ביום שלישי בשבת קודש כתוב: "אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹקִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם" (תהלים פב, ו), ואכן גם בימינו אנשים חשובים כמו ראשי ישיבות ודיינים נקראים אלוקים.

יודעים אנו שמשה רבינו ע"ה שנקרא איש האלוקים היה בחציו העליון אלוקי ובחציו התחתון אנושי.

בסיפא של פרק א במסכת סוטה כתוב: "משה זכה בעצמות יוסף ואין בישראל גדול ממנו, שנאמר "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ" (שמות יג, יט). מי גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא המקום, שנאמר "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב" (דברים לד, ו). לא על משה בלבד אמרו, אלא על כל הצדיקים, שנאמר "וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ד' יַאַסְפֶךָ" (ישעיהו נח, ח)".

מחלומו של יעקב אבינו ע"ה אנו למדים שהאדם הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, היינו שהדברים שהוא עושה, מדבר וחושב משפיעים באופן ישיר על העולמות העליונים מחד ומאידך גם הוא מושפע מהם, שנאמר: "דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמְּךָ" (משנה אבות ב, א).

נמצאים אנו למדים על ענוותנותו האדירה של הקב"ה שהאציל מכבודו לבני אדם. האדם שרוצה להביא לידי ביטוי את הכרת הטוב שהוא חש כלפי ד' יתברך יכול להתחיל בכך שיברח מהכבוד ויבין שהיחיד שכל הכבוד מגיע לו הוא הקב"ה, ובהמשך יהיה מודע לכל הכשרונות המעולים שלו ולא יתעלם מהם, אך יזכור במקביל שקיבלם מאת ד' יתברך כדי שישתמש בהם בדעת ותבונה לעבודתו ולעשיית רצונו יתברך.

_____________________________________________________

אחת השאלות הבסיסיות והמהותיות שכל יהודי צריך לשאול את עצמו מוקדם ככל שניתן היא מהי המשמעות של להיות יהודי? במה שונה הוא היהודי מכל שאר הדרגות בבריאה? מה תפקידו בעולם? וכיצד יכול הוא להשפיע ולהביא את עצמו לידי ביטוי ולנצל את כל כוחות החיים האדירים שניתנו לו בצורה המיטבית?

קרויים אנו "יהודים" על שם יהודה, בנם הרביעי של יעקב ולאה שקראה לו כך מתוך הודיה ל-ד' יתברך, ולא במקרה המילה הראשונה שכל יהודי ויהודיה אומרים בבוקר עוד לפני שהם זוקפים את גופם ומתחילים את סדר יומם היא "מודה".

כעבור כמה שנים הביא יהודה בעצמו לידי ביטוי צד נוסף בשמו בכך שהודה במעשה המביך שעשה עם תמר מתוך הרבה אומץ לב ובמגמה לדבוק באמת בכל מחיר, כשהיה מוכן לשאת בכל התוצאות ולהתמודד עם כל ההשלכות תהיינה אשר תהיינה, למרות שכמלך יכול היה להעמיד פנים שאין לו כל קשר לעניין ולהביא בכך להוצאתה להורג של תמר, שהיתה מוכנה למסור את נפשה ולמות תחת כבשן האש רק כדי לא להלבין פני אדם ברבים, ללמדנו על חומרת העניין.

המילה "יהודה" כוללת את שם הוי'ה, שם אדנות שמרומז באות "ד" ושם י-ה, ללמדנו שכמו כל הבריאה כך גם היהודים כלולים הם ב-ד' יתברך, וכמו התורה גם לכבודם נברא העולם, כשהם מהוים את הדרגה הגבוהה ביותר בבריאה וממשיכים בעולם כולו את אור ד' מתוך כך שהם עושים את רצונו יתברך ומובילים את מגמותיו ומטרותיו יותר מכל בריאה אחרת, לומדים תורה, מתפללים, מקיימים מצוות ועושים מעשים טובים, כפי שספר הכוזרי מונה את חמש הדרגות בבריאה (בסדר עולה): דומם, צומח, חי, מדבר וישראל, וגם בישראל יש שלוש דרגות (בסדר יורד): כהן, לוי ישראל ר"ת כלי.

"רשב"י אומר: שלושה כתרים הם: כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן", ומעניין לראות שכתר תורה נמצא מעל לכתר כהונה וכתר מלכות והרבה יותר חשוב מהם, ועוד נאמר: "תורה מונחת בקרן זוית וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול", כשההבדלים בין הכתרים הם שהתורה ניתנה לכל אחד ואחת בישראל ללא יוצא מן הכלל כמו האויר, האוכל והמים, אך למעשה היא הרבה יותר חשובה מהם מאחר והם אמנם מאפשרים לאדם את הקיום בעולם הזמני הזה בזמן שהתורה היא זו שמובילה את את האדם לחיי הנצח והאינסוף שבעולם הבא, וכל מטרתם בתוך כל הכלים החומרים והאמצעים הגשמיים היא לעזור לאדם להתמלא בתורת ד' ובחכמתו שגלומה בה ולעשות את רצונו יתברך בצורה הטובה ביותר, ובשונה מכך כתר כהונה וכתר מלוכה לא ניתנים לכל אדם אלא עוברים דרך יחוס וירושה, ובנוסף לא קיימת כל אפשרות לבחור באם להיולד למשפחת כהונה או למשפחת מלוכה אם לאו, ולעומת זאת זכות הבחירה מאפשרת לכל אדם לבחור בתורה ולחבוש את כתרה, והיא גם זו שיכולה בסופו של דבר לזכות את האדם גם בכתר המפואר מכולם - כתר שם טוב, יותר מכל דבר אחר בכל עולם.

שתי האותיות החיצוניות יוצרות את שם ד' שמורכב משתי אותיות "י" ומשלוש האותיות הפנימיות מתקבלת המילה "הוד", שמבטאת את היופי הפנימי בזמן שהמילה "הדר" מבטאת את היופי החיצוני, להזכיר לנו שהאדם הוא לא הגוף שלו כי אם הנשמה האינסופית שמשתמשת באותו גוף ככלי לביטוי הרצון הנשמתי שהוא למעשה רצון ד', ומכאן שמי שמטרתו העיקרית היא לשרת ולענג את גופו, הופך הוא בכך את גופו מאמצעי למטרה, חוטא לעיקר ולתכלית שלשמה הגיע לעולם, ונמצא בצד ההופכי של האמת, כמו אדם שאמנם רוצה מאוד להגיע לצפת אך בפועל נוסע במהירות ובבטחון מוחלט לאילת מבלי לשאול אף אדם בדרך כדי לודא שהוא נמצא בכיוון הנכון, ועל כך נאמר: "אִשָּׁה יִרְאַת ד' הִיא תִתְהַלָּל" (משלי לא, ל), כשגם כאן שלמה המלך החכם באדם שכתב את "אשת חיל" לאמו, מכוון אותנו לעיקר אותו ניתן למצוא בפנימיות ולא בחיצוניות, במהות ולא בבהמיות, כשזהו המדד האמיתי של היופי, ומכאן גם שככל שהאיש והאישה יצליחו לבסס את החיבור ביניהם יותר על הצדדים הפנימיים ביחס לאלה החיצוניים, יעצימו בכך את אהבתם ושמחתם ויביאו את החיבור והקשר שלהם למקום הרם והנעלה ביותר.

הגימטריה של התוכן הפנימי שמתבטא במילה "הוד" שווה 15 בדיוק כמו של המעטפת החיצונית שמתבטאת במילה "י-ה" ללמדנו שהאלוקות נמצאת בכל, כשאצל האדם היא באה לידי ביטוי בעיקר בפנימיותו אך גם בחיצוניותו, שנאמר: "ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (בראשית א כו) ולא במקרה הגימטריה של הפסוק היא 26 כמניין שם הוי'ה ב"ה, כשהפסוק הבא מוסיף: "ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם", ורש"י מסביר שהצלם בו תוקן האדם הוא צלם דיוקן יוצרו, בדפוס העשוי לו, שבשונה משאר הבריאות שנבראו במאמר ד', האדם נברא בידיו יתברך, שנאמר: "וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה" (תהלים קלט ה), ונעשה בחותם כמטבע העשויה ע"י רושם.

_______________________________________________

* אהבה, דבקות וקרבה ל-ד' יתברך, לימוד תורה לשמה, עשיית מצוות בשמחה ובהידור ותפילה מעומקא דליבא.