כשאנו נתקלים ברשע אנו למעשה נפגשים עם הזדמנות אמיתית להתנעת תהליך מופלא שבמהלכו יכול הוא להפוך לבינוני, משם לצדיק ואז לקדוש, ובכך מגלה הוא שכל חטאי העבר שלו היו פועל יוצא מכך שהיה משועבד ליצרו שהוליך אותו שולל והרחיק אותו ממהותו, עצמיותו ותכליתו, ולא באו מתוך הגרעין הפנימי הטהור והנשמה האלוקית הקדושה שבו, שהיא חלק אלוקה ממעל וחצובה מתחת כיסא הכבוד.

כשאנו פוגשים תינוק אנו לא מתמלאים בצער ואכזבה חרף החיסרון בחכמה, בינה ודעת שמאפיינים אותו ובצדק, מאחר ואנו לא מתייחסים אל המצב הנתון כמצב סופי שאין לו תקנה ח"ו אלא רק כשלב התחלתי ובוסרי שמכאן יכול רק להיתקן, להתמלא ולהתעלות, תוך שימת דגש והתמקדות בנקודות החיוביות שיש בו כמו בכל יסוד בבריאה. כך בדיוק צריכה להיות ההתייחסות של כל אחד מאיתנו גם לרשע, שעצם ההעדר מספק הזדמנות אדירה להשלמה המתבקשת של המצב החסר, ואם אצל התינוק זה מתבטא בחכמה, בינה ודעת אצל הרשע, זה בא לידי ביטוי באמת, אמונה, קדושה וטהרה.

הסוד הגדול של הצדיק שבמהלך המפגש עם הרשע מצליח לגרום לו לסור מדרכו הרעה ומניע אותו לבחור בדרך ד', התורה, המצוות והאמת הוא, שהוא מצליח למצוא את אותה נקודת אור פנימית שהיתה חבויה בקרבו יתכן ואף במשך עשרות שנים, ואז להאחז בה ולהעצים אותה בצורה כזאת שיוצרת תהליך מדהים של מעט אור שמגרש הרבה חושך, מאחר והוא מתבסס על העיקרון החשוב ש"כל עוד הנר דולק (עדיין) אפשר לתקן".

כשאדם שאהבת ד' והתורה בוערים בקרבו מחד ומאידך מוצא הוא את עצמו זורק אבנים על מכוניות שנוסעות בשבת בליווי צעקות, הנזק שיכול להיגרם מכך הרבה יותר גדול מהתועלת, כשבמו ידיו הוא יכול להביא לידי הפעולה ההפוכה מזו שהוא רצה להשיג גם אם כוונותיו ומניעיו היו טובים, מאחר והצד השני עלול להיבהל ולהזדעזע ואף לקבל טראומה מכך, ולשאול את עצמו: "האם זאת האמת האלוקית אליה הם רוצים להוביל אותי? אם אבחר בדרך ד', התורה והמצוות, האם גם אני אצטרך למצוא את עצמי ח"ו זורק אבנים על האחים היקרים שלי? לזה הם קוראים אהבה? הרי אין שנאה גדולה מזו", כפי שנאמר על תורתנו הקדושה: "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (משלי ג יז), שהרי ד' אמנם רוצה שנקרב את כל עם ישראל אליו יתברך, א-ל התורה וא-ל המצוות, אך לא מתוך שנאה כי אם באהבה, שנאמר: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט יז) וזאת דרך האמת.

התחושה הנכונה והבריאה ביותר במפגש כזה לא יכולה להיות חד גונית אלא צריכה להיות שילוב של צער על המרחק התהומי מהאמת האלוקית מחד ומאידך אמונה אמיתית שאותו אדם יכול להפוך בתוך מספר שנים לצדיק גדול, תלמיד חכם, מזכה הרבים, מקרב רחוקים ואף לגדול הדור, כשכל צעד ולו הקטן ביותר שעושה האדם אל ד' יתברך גורם נחת רוח עצומה ל-ד' יתברך ולשכינה הקדושה ומזעזע את השמים מרוב אושר ושמחה, כזה אדם בו מתפאר ד' יתברך עם מלאכיו באומרו אליהם: "אתם רואים את האדם הזה שמתהלך בעולמי? בשבילו היה שווה לברוא את העולם כולו".