לענג את השבת
אחת המצוות החשובות והאהובות ביותר היא המצוה לענג את השבת. אם נצרף לכך את העובדה שה"שבת" היא אחד משמות ד', נוכל להגיע למסקנה מדהימה, שכל מה שאנו מענגים את השבת אנו למעשה זוכים לענג אותו יתברך באופן ישיר. כל מה שאנו טורחים, מזיעים ועמלים כל השבוע כדי לעבוד, להתפרנס, לקנות, להכין, לאפות ולבשל זה לכבוד ממ"ה, הקב"ה.
ראיה נוספת לכך ניתן לקבל מהגימטריה של המילה "שבת" שהיא 702 ואם נוריד את האפס נקבל 72 כמניין ע"ב שמותיו של ד' יתברך, ובחילוף אותיות "בע" ר"ת של "בורא עולם", ובנוסף עפ"י שיטת "נ נח נחמ נחמן מברסלב" אם ניקח את שם הוי'ה ב"ה ונחבר את הערכים הגימטריים של האות הראשונה עם שתי הראשונות עם שלוש האותיות הראשונות ואז עם השם המלא נקבל גם:
72=10+15+21+26.
יוצא מכאן דבר נוסף. המספר אפס מייצג את ההתבטלות המוחלטת של הצדיק לאמת של ד', לרצונו ולחכמתו, כשתפיסת העולם שמנחה אותו היא שכל מה שיש לו זה מאיתו יתברך, והוא לא תופס את עצמו כממשות אלא כבריאת ד' שמופיעה וממשיכה את אורו יתברך, ודרך החיים הזאת שדבקה ב-ד' יתברך, בתורה הקדושה ובמצוות שמחברות את עושיהן א-ל הנצח והאינסוף ב"ה יחד עם האמונה בדרך החיים הזאת עוזרות לו להשתבא בגופא דמלכא, כפי שניתן לראות בבירור מהמספר 702.
לדברי העיני שמואל1 לעתיד לבוא יגיעו הצדיקים לרמת זיכוך כ"כ גבוהה שתאפשר להם להשיג את התענוג הנפלא ביותר ולהגיע לדרגה כזאת ששמחתם העיקרית לא תנבע מהנאתם האישית אלא מזו ש-ד' יתברך מקבל מהם. לכך ניתן לחבר את העובדה שכל המענג את השבת מרגיש בחינת עולם הבא כבר בעולם הזה, שנאמר "עולמך תראה בחייך" (גמרא מסכת ברכות דף יז ע"א) ובשילוב שתי העובדות האלה ניתן להבין איזו הזדמנות מופלאה מגולמת בתוך השבת ולאילו דרגות גבוהות ומפוארות ומקומות נשגבים ונעלים היא יכולה לקחת אותנו בעה"י.

דיבור של שבת
כתוב בשו"ע בהלכות שבת סימן שז ס"א: "שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חל", שנאמר "מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר" (ישעיהו נח יג). כל הפוסקים יסכימו לנהוג הפוך ע"י ק"ו, שנאמר: "מכלל לאו אתה שומע הן" (גמרא בבלי, פסחים יא ע"א), היינו מתוך הבנה שהשבת היא האידאל והיום הקדוש בשבוע ומהוה את מרכזו ושיאו, האדם ישאל את עצמו - מדוע שלא ניקח את זה איתנו לכל השבוע? וישתדל בכל כוחו ומאודו לקדש עצמו כך שאף דיבורו בימי החול יהיה מושפע משבת קודש ויהיה מלא בדברי תורה וקדושה, מזמורי שבת וקודש, שבח, הלל והודיה לקב"ה, ואז כשיגיע למצב בו גם ימי החול שלו מלאים בתורה ובקדושה, יעשה מאמץ נוסף כדי ליישם את ההלכה, ויעלה את הדיבור שלו לרמה נעלה ומרוממת יותר כדי לקדש את השבת ביחס לימי החול, ואז רמת הדיבור בימי החול תתעלה שוב היות וטבעם לינוק ולקבל השראה משבת קודש, ולמעשה דרך החיים הזאת מובילה את האדם להתעלות ולהתקדש יחד עם דיבורו באופן עקבי ותמידי, כשגם מחשבותיו, מעשיו ולמעשה כל חייו מושפעים מכך לטובה.
המילה "חל" שמופיעה בכתיב חסר מחברת אותנו עם מילה שדומה לה מאוד - "טל", כמניין לט המלאכות שאסורות בשבת כנגד לט המלאכות שנעשו לצורך בניית המשכן, וההבדל בין שתי המילים מבחינת ערכן הגימטרי הוא הקטן ביותר שיכול להיות - 1, ללמדנו שכל ההבדל בין דיבור מותר לאסור יכול להיות קטן עד כדי כך שיהיה קשה מאוד להבחין בו, אך כשהאדם לכתחילה מקפיד לדבר עם בני ביתו בדברי תורה ומוסר, פרשת השבוע, פרפראות וחידושים בשמחה ובהתלהבות ושר שירי קודש עם באהבה וברגש הוא מרחיק את עצמו מהגבול הדק שנע בין איסור והיתר, ומביא לידי ביטוי את הרעיון של "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" (תהלים לד, טו) בצורה נפלאה, כשהוא למעשה תוקע יתד חזקה ונחושה באיזור הקדושה וההיתר ומתבצר בו במשך היממה הקדושה בשבוע מתוך מגמה ברורה לנצל בצורה המיטבית ולא לפספס אף רגע מהביקור המלכותי של שבת המלכה שמגיעה לכל בתי ישראל אחת לשבוע.
בהמשך אותו סעיף כותב השו"ע: "ואפילו בשיחת דברים בטלים אסור להרבות". אין הכתוב מתייחס לדיבורים שיש בהם זכר לעשיית מלאכה ולעסקים שאסורים לגמרי בשבת או לדברי לשון הרע, רכילות, הוצאת דיבה, גנאי, הוללות וקלות ראש שאסורים בכל ימות השבוע, עפ"י מה שעולה מסק"ב במ"ב. בגשתו האדם לדבר דברים בטלים בשבת בהסתמך על היתר זה של השו"ע צריך הוא לנהוג במשנה זהירות מאחר והוא עלול לגלות שחלק גדול מהשבת הוקדש לדברים בטלים מבלי לשים לב, כשהכל התחיל מתוך כוונה תמימה לומר דבר מה קטן שאינו דבר תורה או שיר קודש, והדיבור הקטן הזה עורר תגובה של אחד מבני הבית ומכאן ועד להתפתחות של דיון שלם, מקיף וארוך הדרך יכולה להיות קצרה מאוד.
יש כמה דברים שעלולים לגרום לאדם להיסחף מבלי שירגיש כיצד הזמן עובר ואחד מהדברים האלה הוא דיבור, ומתוך מודעות לתכונה הזאת בנפש האדם צריך הוא לכתחילה לעשות ככל יכולתו כדי שכל דבריו יהיו כאלה שכל התפתחות שיכולה לנבוע מהם תשאיר את השיחה בגבולות התורה, הקדושה והאורה, שמשמחים מאוד את ד' וגורמים לו יתברך להרבה נחת רוח.

לתפוס את השבת
דיברתי עם אדם יקר במוצאי ש"ק ושאלתי אותו איך עברה עליו השבת ותשובתו הפתיעה וציערה אותי מאוד. תשובתו היתה "קרה" תרתי משמע. ישנם אנשים שתשובתם על אותה שאלה יכולה להיות "הספקתי (או לא הספקתי) להשלים שעות שינה" או כאלה שלא מייחסים לשבת חשיבות מיוחדת אלא מחשיבים אותה כעוד יום כמו כל שאר ימי החול. אדם שעלול לומר ח"ו שהשבת היתה ארוכה בשבילו אומר למעשה שהוא לא חיכה לה ולאחר שהגיעה רק חיכה שתלך ר"ל.
תשובות מעין אלה עלולות לרמז על חוסר ברור בהבנה ובידיעה אודות מהות השבת ומעלותיה היקרות לאין ערוך, וחלק מהן אף עלול לבטא בחינה של חילול שבת, היינו במקום למלא את השבת בתוכן של קדושה כראוי ליום הקדוש בשבוע כמו דברי תורה, שירי קודש, מצוות, ברכות, ארבע תפילות וארבע סעודות, ממלאים אותה בחול, ובמקום להעניק למלכה את היחס הראוי לה מתייחסים אליה כא-ל עוברת אורח זרה ולא רצויה.
איך יכול האדם לקשר ולתלות את עונג השבת שלו בדברים חיצוניים כמו מזג האויר? שהרי נאמר: "בְּבֵית אֱלֹקִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ" (תהלים נה טו). מהמילה "ברגש" מתקבלים ר"ת של כל תנאי מזג האויר שגם בהם עבודת ד' צריכה להתקיים ולהמשיך כסדרה במסירות נפש - ברד, רוח, גשם, שלג. "לפום צערא אגרא" - ככל שיש לאדם יותר קושי בעבודת כך השכר שהוא מקבל גדול יותר מאחר והוא מוכיח בכך שעבודת ד' שלו היא לא על תנאי כזה או אחר - בתנאי שתפילותיו ובקשותיו מהקב"ה יתקיימו או בתנאי שהכל יתבצע בתנאים קלים ונוחים, והוא מראה בכך שעבודתו את ד' היא ללא כל תנאי ומהוה חלק בלתי נפרד מחייו.
דוקא במקרים מיוחדים בהם יש קושי מיוחד לעשות את רצון ד' ולקיים את מצוותיו יתברך יש ערך מיוחד שלא ניתן לזכות בו במצבים רגילים, שהרי כשהאדם מתאמץ באופן חריג עבור אדם כלשהו אהבתו אליו מתעצמת היות והוא מבין עד כמה הוא מוכן להתאמץ ועד לאן הוא מוכן להגיע בשבילו, וכמו כן אם זה למען מטרה מסוימת הוא מבין את רמת החיבור והחשיבות שהוא מייחס לאותו עניין, וכמובן שהדבר בא לידי ביטוי בצורה המשמעותית ביותר כשזה נוגע לאהבת ד' שכל שאר האהבות כלולות בתוכה כענפים שמסתעפים מתוך העץ, כשיש אינסוף דרגות בהן ניתן לעלות באהבה האינסופית הזו.
ניתן דוגמא לתפיסות עולם שונות שיכולות להיות כלפי אותו עניין. יש אדם שאם נגיש לו תפוח הוא יראה בכך הזדמנות טובה לענג את החיך, ולעומתו אם נציע את אותו תפוח לחברו הוא יראה בכך הזדמנות מעולה לברך את ד' יתברך, ולעומת זאת אם נביא את התפוח לחברם המשותף הוא יראה בכך הזדמנות נפלאה לתקן את הנשמות שכלואות בו באמצעות הברכות והאכילה. תפוח אחד שזוכה לשלוש תפיסות עולם שונות שמבטאות את היחס שונה שיש לכל אדם כלפי המציאות האלוקית שהיא אחת. האמת היא אחת והאדם מנהל את חייו כפועל יוצא מכמה מהאמת האינסופית הזאת הוא חיפש ומצא, ועד כמה הוא מוכן להקריב מעצמו כדי להתאים את עצמו לאותה אמת אלוקית.
השבת היא אחת מההזדמנויות העיקריות, החשובות והנדירות ביותר אותן יכול כל יהודי לנצל כדי להתקרב ולהידבק משבוע לשבוע יותר ויותר ב-ד' ולהעצים את האהבה ויראת הרוממות שלו כלפיו יתברך. כל יהודי ששומר שבת מגלה בכך דעתו שהוא מאמין בקיומו של ד' יתברך, שהוא האלוקים והוא ברא את כל העולם במשך שישה ימים וביום השביעי שבת מכל מלאכה, שנאמר: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב, א-ג), וגם: "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם. בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ד' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות לא, טז-יז), וגם: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַ-ד' אֱלֹקֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ד' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ד' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ" (שמות כ, ח-י).
אחד מהדברים החשובים שבעזרתם ניתן לזכות לעולם הבא היא האמונה, וגם ניתן להבין את הערך העליון שגלום בה, שנאמר: "צדיק באמונתו יחיה". אם נחלק את המילה "יחיה" לשניים נקבל "חי י-ה", לרמוז לנו שמשמעות האמונה של הצדיק ב-ד' יתברך היא שהוא חי את ד', מבין שהוא מהוה חלק בלתי נפרד ממנו כמו כל פרט ולו הקטן ביותר בכל הבריאה, הוא מתבטל אליו ומקדיש את חייו למענו ולכבודו יתברך, הוא יודע שהוא מקור הכל וגם לכל אשר לו, הוא מבין שכל כל מה שהחושים שלו מצליחים לקלוט וכל מה שמעבר זה ד', כל מה שהוא יודע וכל מה שאינו יודע זה ד', והוא מבין שהכל וכל מה שמעבר זה ד', שנאמר: "אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (דברים ד, לה) וגם "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיהו ו, ג) וגם "לית אתר פנוי מיניה" (זהר).
ישנם אנשים שבטוחים בקיומו של בורא עולם יותר מאשר בקיום העצמי שלהם מחד ומאידך כאלה שאינם מאמינים כלל, וכך יוצא שפלוני בכלל לא מאמין במה שברור מאליו לאלמוני, ומכאן שאמונה זה לא דבר מובן מאליו אלא דבר שצריך לקנות ע"י עמל רב, וזאת הסיבה שהשכר על הצלחה במשימת קניין האמונה הוא עצום. כמו באהבה, יראה, חכמה וענוה, כך גם באמונה יש אינסוף דרגות בהן ניתן לעלות, כשלעולם לא מגיע האדם לתחנה סופית ממנה לא מתאפשר לו לעלות יותר ח"ו, שהרי ד' הוא האינסוף ב"ה, ואחד הדברים המשתמעים מכך הוא שכל אדם המחובר ל-ד' יתברך נמצא במגמת עליה תמידית מכל הבחינות לטובה, ואף עזיבת האדם את העולם הזה מהוה צעד נוסף ומחויב המציאות בתהליך ההתעלות האינסופי הזה, מאחר ויש עולמות עליונים ורמות נשגבות יותר שלא ניתן להגיע אליהם עם גוף חומרי וחושים מוגבלים שמאפיינים את בני אדם בעולם הזה.
כשם שבתהליך התהוות הפרפר עוד בהיותו זחל חייב הוא להשיל מעליו את עורו 4-5 פעמים כדי להפוך לגולם, ואז כבוגר להשיל את הקרום של הגולם מעליו ואף לדחוף אותו עם רגליו כשלב הכרחי בהפיכתו לפרפר, וכשם שהחללית חייבת להיפרד ממה שנשאר מהטיל המשגר שבאמצעותו הצליחה להגיע לחלל כשלב הכרחי בהמשך ביצוע המשימה לשמה נשלחה, כך גם נשמת האדם חייבת להשיל מעליה בשלב מסוים את הגוף הגשמי ששירת אותה כשלב הכרחי בתהליך הטבעי של התעלות הבריאה כולה כשהיא מגיעה לדרגות נעלות ונשגבות בהן אין לה בו כל צורך. מעניין לראות שהפרפר מבין עוד לפני שהוא נוצר שעליו להשיל מעליו את אותן קליפות כדי לעבור משלב לשלב ובסופו של דבר לצאת לאויר העולם, ללמדנו עד כמה העיקרון הזה טבוע בבריאה ובא לידי ביטוי באופנים שונים ומעניינים.
כשם שאותם מהנדסים שעובדים במפעלים לייצור שבבים זעירים נדרשים ללבוש חליפות מיוחדות מיד עם תחילת עבודתם הרגישה ובסיומה הם משילים אותן מעליהם מאחר והם אינם זקוקים להן יותר, כך גם כשהנשמה שלנו מגיעה לעולם הזה מתלבשת היא בחליפה מיוחדת לצורך עבודת ד' הייחודית שלה בעולם הזה, גוף חומרי, שמאפשר לה לעבוד את ד' יתברך בצורה מיוחדת שיכולה לבוא לידי ביטוי רק בעולם הזה, מלשון "העלם", וכשמוצא הוא האדם את הקב"ה למרות ועל אף כל הסחות הדעת שמפוזרות בכל פינה, משימתו מוגדרת כהצלחה.
שמעתי מהשמש של האדמור מקאלוב שהשבת שקולה לכל תרי"ג המצוות וערכו של לימוד תורה בשבת הוא פי אלף מיום רגיל וערכן של מצוות אותן מקיים האדם מתוך שמחה הוא פי אלף וכך יוצא שהערך של לימוד הלכות שבת בשבת בשמחה הוא פי 613,000,000 מלימוד הלכה בנושא אחר ביום חול. עכ"ל.
ישנם צדיקים שמחכים ומתכוננים כל השבת לקראת שבת המלכה וישנים היטב לפני כניסתה כדי שלא יצטרכו לבזבז ולו שניה אחת לצורך שינה, כל עוד יש להם עונג מזה והדבר לא גורם להם לכל צער, בדומה לאורח חשוב ויקר שמהרגע שהוא נכנס הביתה רוצים שישאר כמה שיותר ואם אפשר שלא ילך. לעומת זאת אדם שנוהג להקדיש חלק ניכר מהזמן היקר של שבת קודש לצורך שינה דומה לאדם שחוזר הביתה מאוחר ומתאכזב עד עמקי נשמתו לגלות שבזמן שלא היה בבית אורח חשוב ואהוב שציפה לבואו מזה זמן רב עשה את דרכו מארץ רחוקה כדי לבקר בביתם.
מי שקשה לו לוותר על שינה במשך כל השבת יכול לנסות להסתפק בכמה שעות שינה שיספיקו לו כדי להעביר את השבת בעונג תוך שהוא ממלא את כל שאר השעות בלימוד התורה הקדושה, במזמורי שבת ושירי קודש שמרוממים את הנפש, בתפילות מעומקא דליבא ובסעודות מענגות עם מיטב המאכלים והמשקים בהתאם למה שהוא יכול להרשות לעצמו לקנות, וכידוע בראש השנה נגזר כמה האדם יתפרנס מתשרי עד תשרי חוץ מתשר"י (ר"ת), היינו הקב"ה מוסיף לאדם את כל הכסף שהשקיע לכבוד תלמוד תורה, שבתות, ראשי חודשים וימים טובים בנוסף למה שנגזר. חשוב לדעת שיש עניין מיוחד ללמוד תורה בליל שבת אחרי חצות הלילה כל אחד עפ"י כחו. העיקר שהאדם ירגיש שהוא התאמץ כדי לכבד ככל יכולתו את המלכה הקדושה שנכנסת לכל בית ומאירה אותו אם רק נותנים לה, שהרי השבת היא מקור הברכה, ושמירתה מהוה את אחת הסגולות הטובות ביותר לכל העניינים וביניהם גם לדבקות ב-ד' יתברך, להתעלות רוחנית, לבריאות ולפרנסה. בנוסף, למרות שהעולם הבא נשגב מבינתנו, השבת מאפשרת לשומריה לטעום ממנו כבר בעולם הזה.
ישנם לא מעט אנשים שמרוב אהבתם ל-ד' יתברך ולשבת קודש לא מגבילים את עצמם לזמני כניסת ויציאת השבת שמתוקנים בלוחות אלא מאריכים את השבת ככל שרק ניתן עפ"י מה שההלכה מתירה, וכך מקבלים את השבת מפלג המנחה ומוציאים את השבת בזמן רבינו תם ואף מאוחר יותר, כשאת הסעודה הרביעית שלהם שנקראת מלוה מלכה הם עושים ברמת הידור שלא נופלת מכל אחת משלוש הסעודות מתוך כוונה ללוות את המלכה בצורה מכובדת לא פחות מזו שקיבלו אותה, וזה הטעם שגם את ההבדלה עושים על היין כמו את הקידוש.
אז איך היתה השבת? קצרה מדי, חבל שלא נשארה עוד. כמה? כמה שיותר.

"וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ. וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם" (שמות טז, ה)
את ההכנות לשבת נוהגים לעשות ביום שישי כדי שיהיה ניכר שזה לכבוד שבת קודש למעט מקרים מיוחדים בהם כדאי להתחיל עוד קודם כמו שהשבת נכנסת מוקדם ויש הרבה הכנות שצריך להספיק לעשות, או כשיש חשש שמא לא ניתן יהיה למצוא מאכלים מסוימים לצורך עונג שבת בסמוך לכניסתה. התורה היתה יכולה לכתוב "בכל יום" אך במקום זאת כתבה את תיבת "יום" והכפילה אותה, רמז לכך שכל מה שמוציא האדם לכבוד שבת קודש מקבל כפליים בחזרה. הערך הגימטרי של "יום" הוא 56 כמו של המילים: "ל-ד'", "לכבד", והערך הגימטרי של "יום יום" הוא 112 כמו של: "ד' אלקים", "הקב"ה", "י-ה אלי וגואלי", "הוציא", "ועלו", "ודבק", "כולנו", "יציב", "ילד חכם".

השבת אבדה
כותב השו"ע בהלכות שבת, סימן שו, סי"ב: "מותר להכריז בשבת על אבדה". ניתן לשים לב שהמילה "אבדה" כוללת את כל האותיות מ"א" ועד "ה" למעט האות "ג", וכשם שהיא המרכזית בין חמש האותיות האלה כך גם השבת היא מרכז השבוע, ויוצא שהשבת גנוזה בתוך המילה "אבדה", וכך מתקבלת ברמז המלצה שבסימן הבא מופיעה כהלכה בפני עצמה: "מותר להכריז בשבת על השבת", היינו שביום הקדוש בשבוע מותר (ואף כדאי וצריך) לדבר ולעסוק בענייני שבת (דברי תורה, שירי קודש, תפילות, ברכות ודברים המענגים את האדם עפ"י מה שמותר). בסימן שז, ס"א (עמוד אחד אחרי) פוסק מרן: "שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול" כהמשך ישיר לרוח הדברים שרמוזים בסימן הקודם. את הכותרת ניתן לקרוא בטעות אחרת וכדי שאכן לא נאבד את השבת צריכים אנו למלא אותה בתוכן שראוי לשבת קודש, שבת המלכה, שבת מקור הברכה.

במילים "שבת" ו"שבוע" שתי האותיות הראשונות משותפות והדבר מחזק את העובדה שיום השבת מהוה את עיקר השבוע ועומד במרכזו.

המ"ב מבאר בס"ק מח: "השבת אבדה מצוה" וכהמשך ישיר לנאמר לעיל גם מכאן ניתן לדלות ברמז מסר מעניין שמגלה לנו שמצוה היא להחזיר את השבת לאנשים שאיבדו ח"ו את הקשר אליה, ואיתא בגמרא: "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, אִלְמַלֵי מְשַׁמְּרִים יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת כְּהִלְכָתָן - מִיָּד נִגְאָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נו) "כֹּה אָמַר ד' לַסָּרִיסִים וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ, "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי" וְגוֹ'" (מסכת שבת קיח ע"ב), ובהנחה שהאות "ג" היא כנגד "גאולה", ניתן ללמוד מכאן על אחד המפתחות החשובים והעיקריים כדי להגיע אליה בעה"י.

חשיבות השבת נלמדת עוד טרם כניסתה
אין צורך להוסיף מילים על החשיבות של תפילה בציבור ולמרות זאת אם מגיע האדם לבית הכנסת כשהציבור כבר התחיל בתפילת העמידה חשוב יותר לסמוך גאולה לתפילה מאשר להתפלל במניין, "דאמר ר' יוחנן: איזהו בן העולם הבא? זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית" (מסכת ברכות ד ע"ב). בבית יוסף בסימן רסז ס"ב כתוב: "שם בגמרא (ברכות כז.) אמרינן דרב צלי (מתפלל) (ערבית) של שבת בערב שבת וכתב הרא"ש (שם) על זה צלי של שבת בערב שבת מפלאג המנחה ולמעלה ולאחר יציאת הכוכבים היה קורא קריאת שמע בעונתה ואע"פ שלא היה סומך גאולה לתפילה כיון שהיה מכוין למצוה להוסיף מחול על הקודש לא חייש לסמיכה עכ"ל". רב לא היה קורא את ק"ש וברכותיה אלא היה מתפלל תפילת עמידה בפלאג המנחה ולאחר צאת הכוכבים היה קורא ק"ש וברכותיה בזמנה, ובזאת היה מאבד את המעלה החשובה של סמיכת גאולה לתפילה בתפילת ערבית של שבת קודש מחד, ומאידך היה מרויח דבר חשוב אף יותר והוא תוספת זמן קדושה השבת, ללמדנו על רמות החשיבות והקדושה הנעלות של שבת מלכתא.
מעניין לראות שלא רק שהשבת אינה סותרת או מפריעה לגאולה אלא אף מקרבת ומזרזרת את ביאתה, כדאיתא במסכת שבת קיח ע"ב: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים, שנאמר: "כֹה אָמַר ד' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת. שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת. וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל ד' לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם ד' לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי. כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נו, ד-ז)", ומכאן למדים אנו על החשיבות העצומה של שמירת השבת בכלל ועל כך שהיא מהוה את אחת הדרכים המעולות להבאת הגאולה המיוחלת בפרט, ועוד נאמר: "אל תקרי מחללו אלא מחול לו" (שם) ומתוך כך שתהיה מחילה על כל החטאים יסורו כל הקטרוגים שמעכבים את הגאולה מלבוא.
מי שחשב שיש טעם לפגם בשבת מעצם הויתור החשוב שהיא גרמה לרב לעשות בתפילה קיבל גם כאן שיעור על החשיבות של לימוד הזכות, גם על שבת קודש, וכיום גם מי שמתפלל ערבית של שבת קודש בפלאג המנחה לא משנה מסדר התפילה כפי שמתוקן בסידור, למרות שלא דומה סמיכת גאולה לתפילה בלילה לסמיכתה קודם לכן מאחר וגאולת מצרים החלה בלילה, ואעפ"כ מובחר ומשובח יותר להקדים ולקבל את השבת כבר בפלאג המנחה, שנאמר: "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם" (שמות לא, טז), ומכאן נמצאים אנו למדים שכל יהודי יכול להוסיף מעבר לשמירת השבת "ולעשות" את השבת ע"י הכנסתה טרם זמנה והוצאתה לאחר זמנה, כפי שעניין עשיית השבת בא לידי ביטוי גם בפסוק כתוספת על שמירתה, וכך יוצא שאם פלוני הוסיף שעה אחת מחול על הקודש יצר לו יותר משתי שבתות שלמות במשך שנה אחת מעבר למה שהיה מחויב.
בנוסף ידע רב כמו יהודים רבים שנוהגים לקבל את השבת מוקדם ככל שניתן שעל ימי החול רובצת קללה בזמן שהשבת היא מקור הברכה ונחשבת ליום הקדוש בשבוע, ולכן מובן מדוע מיהר ככל שיכל לעבור מהמציאות החולית של הקללה למציאות הקדושה של הברכה לפנים משורת הדין, אעפ"י שאין כל חיוב לנהוג כן, ומעניין לראות שישנן מצוות נוספות אותן האדם עושה מתוך בחירה ורצון חופשי כמו גבר שטובל במקוה למרות שאינו מחויב בכך ואנשים שמשלבים את השמחה עם עשיית המצוות למרות שאינם מחויבים בכך, ויש מכנה משותף מיוחד דוקא למצוות האלה שמאפשרות לאדם להגיע למעלות נשגבות כפי שלא ניתן להגיע דרך מצוות אחרות בהן הוא מחויב, ואולי זה דוקא בגלל שהוא עושה פעולות שהוא לא מחויב בעשייתן מעיקר הדין, ומגלה בכך דעתו אודות עצמת האהבה והדבקות שלו כלפי ד' יתברך, וזה אחד העקרונות הבולטים של החסידות.

המצוה עדיפה על המבצע - התמקדות בעיקר
שו"ע מציין בהלכות שבת (סימן שו ס' יב-יג) מספר דוגמאות בהן מותר או אסור להכריז על דברים מסוימים בביה"כ או במקומות אחרים בפני רבים ביום בשבת קודש מבלי להזכיר את סכום המקח, כמו שכותב המ"ב בס"ק נה, שמותר שמותר להכריז אודות מוכר יין שאין הציבור יודע שהוא מוכר יין, ויתכן והטעם לכך הוא שהתורה עוזרת לאדם להתקדש יחד עם כוונותיו ומחשבותיו כשבעניין שלנו היא מדריכה אותו לקחת יין מאותו מוכר לא מתוך שיקולים של חול כמו מחיר זול וקרבה למוכר אלא אם רק אם כוונתו היא לשם מצוה, ואז למחיר אין כל משמעות, שהרי כל העולם הזה מבחינה גשמית הוא כאין וכאפס לעומת השכר הבלתי נתפס של מצוה אחת ולו הקטנה ביותר, וגם מכאן ניתן לראות איך השבת מהוה הזדמנות פז כדי להתנתק מהעולם הזה שהוא גשמי וזמני ולהתחבר לעולם הבא שהוא נצחי ואינסופי.

היום הקדוש בשבוע
איך יתכן שישנם אנשים שכל רגע שלהם במהלך ימי החול ספוג בגעגועים עזים לקראת שבת קודש וברצון להיכנס ולהיפגש שוב עם המציאות המבורכת של היום הקדוש בשנה מחד ומאידך ישנם גם אנשים שבורחים בדיוק מאותה שבת, ובמקרה היותר קל שומרים שבת אך מחכים לרגע בו היא כבר תצא כדי שיוכלו לחזור לשגרת יומם, או במקרה הפחות קל אינם שומרים שבת ואף מחללים שבת בפרהסיה עד כדי כך שיש להם דין דומה לזה של גוי? האם יש אמת אחת או שמא כמה אמיתות? האם יכול הוא האדם לכופף את האמת רק כדי שתתאים לטבעו הבהמי במידה וטרם הצליח לשעבד אותו לנשמה העליונה שהיא חלק אלוקה ממעל, לרצונותיה ולדרישותיה? איך אפשר להסביר את ההבדל התהומי בין שתי תפיסות העולם?
המצב הראשון שמתואר הן במשנה והן בגמרא במסכת שבת הוא מצב של עני העומד מחוץ לבית כלשהו ומושיט את ידו לבעל הבית. ננסה לראות את הרבדים הפנימיים והרמזים החבויים גם כאן כמו בכל התורה הקדושה והמתוקה שלנו.
מהאותיות שנמצאות מעל ל"עני" מתקבל "כסף" בהיפוך אותיות, ללמדנו שאם העני יאמין ש-ד' יתברך הוא הזן ומפרנס לכל והוא מקור הכל וגם זה שישלים לו כמו לכל נברא את כל מחסורו, כשהוא מצדו נדרש להאמין ולהתפלל, ודווקא בגלל הקרבה המיוחדת הזאת שנוצרת בין העניים לממ"ה הקב"ה שמרגישים שהם זקוקים לו יותר ממי שהשעה אינה דוחקתו, יש להיזהר בכבודם ולא לפגוע בהם.
אדם ששומר שבת מעלה עליו הכתוב כאילו קיים את התורה כולה, אך כדי שיגיע לדרגה בה הוא מבטל את רצונו וחכמתו לאלו של ד' יתברך עד כדי כך שהוא נצמד לציוויים של "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ, ז) ו"שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (דברים ה, יא) צריכה אמונתו בבורא עולם ובאמיתות התורה להיות איתנה ללא כל ספקות וסדקים. במצב כזה לא רק שירצה לשמור שבת כהלכתה אלא ככל שהאמונה הזאת תלך ותתחזק ירצה הוא לחיות לפי כל העקרונות של ד' יתברך, להתאים את עצמו לאמת, לרצון והחכמה האלוקיים בכל זמן מקום ומצב אפשריים ולהכניס את האלוקות לתוך כל תחומי חייו מתוך בחירה, אהבה ויראה.
ההבדל בין המילים "עני" ו"אני" מתבטא באותיות "ע" ו"א" שההפרש בין ערכיהן הגימטריים הוא 69, מספר שמסמל מהפך, ללמדנו שכדי להבטיח שהעני הזה לא יהיה אני, אסור לי ללכת בדרך ההפוכה לזו של ד' והאמת, התורה והמצוות.
המצב הזה של עני שמושיט יד לבעל הבית הוא מצב של כניסה והיא מחברת אותנו עם אחד העקרונות החשובים של קדושת השבת, שהרי אחד הרגעים החשובים בלוח הזמנים של כל יהודי אליהם צריך הוא לשאוף במהלך כל השבוע בכמיהה, ערגה וכיסופים הוא אותו רגע של כניסת השבת, וכמו כל מלכה גם השבת רוצה שיחכו לבואה ולנוכחותה ולא ירצו כלל בלכתה, ואכן כל אדם שיכיר ולו מעט ממעלותיה של המלכה ישמח לזכות לביקורים מלכותיים מצדה ואף ירצה שיהיו תכופים וארוכים ככל האפשר. כיאה למלכה מכובדת רק מעט מאוד אנשים יכולים להיות זכאים למפגש מיוחל ומבורך שכזה, והעם היחיד שזכה לכך הוא זה שמהוה פחות מרבע אחוז מאוכלוסיית העולם, העם היהודי, שקיבל את המתנה הנפלאה הזאת הישר מבית גנזיו של הקב"ה, וכדי ליהנות מהמתנה עליו ללמוד עליה ולהכיר אותה אחרת עלול הוא להתייחס אליה בזלזול מתוך חוסר הידיעה בדיוק כמו תינוק שיתנו לו להיכנס לכספת מלאה בכסף, זהב ויהלומים.
האדם צריך להיזהר מאוד ולהימנע מלשאול מתי יוצאת השבת, שאין זה מכבוד המלכה שרק הגיעה וכבר שואלים מתי היא הולכת, ואמנם המילה הראשונה שאיתה פותחת הגמרא היא "יציאות", אלא שהיא שם כולל הן להכנסות והן להוצאות, והמקרה הראשון כאמור מתאר הכנסה, ומכאן שגם בשבת כמו בכל תחומי החיים צריך הוא האדם לבדוק מה מסתתר בפנימיות העניין ולא להסתפק ברושם החיצוני שהוא מקבל ממנו, כדי להגיע לחקר האמת שאם לא כן כל תפיסת המציאות שלו עלולה להיבנות מאוסף של שקרים שמקורם בדעות וסברות אישיות שלו או של אחרים.
כעת ניתן להבין שהתשובה לשאלה שהוצגה בפסקה הראשונה היא, שהמקור להבדל טמון בהיכרות ובידיעה. מי שלא לומד לא מכיר, מי שלא מכיר לא יודע ומי שלא יודע לא אוהב וגם לא יכול לאהוב, שהרי אחד מהתנאים ההכרחיים לאהבה אמיתית היא ידיעה וככל שזו נהיית רחבה ומקיפה יותר, האהבה מתעצמת בהתאם.
____________________________________________________
הדיון של הגמרא מתחיל בכך שהיא עושה השוואה בצורת הכתיבה שמופיעה במשנה אודות ארבעה נושאים שונים: "שבועות", "ידיעות הטומאה", "מראות נגעים", ו"יציאות השבת", וראשי התיבות שמתקבלים הם "שם י-י", ללמדנו שהתורה כולה מורכבת משמות ד' יתברך כאשר שם י-י מסמל את השם שמורכב משם הוי'ה ב"ה שמחובר עם שם אדנות: יאהדונה-י, שמופיע באותיות קטנות בסידורי התפילה בצמוד לשם הוי'ה, ומזכיר לנו לכוון אותו בזמן שבפועל השם שאנו אומרים הוא שם אדנות, ללמדנו שכל דבר במציאות האלוקית מאופיין בצד הנגלה, בצד הנסתר ובכוונה שעומדת מאחוריו, ומכאן שידיעת האמת לגבי כל דבר מחייבת היכרות מעמיקה עם שלושת הרבדים האלה, אחרת ידיעת האמת היא חלקית וחסרה, כשבמקרים רבים אינה מספיקה כלל לצורך הבנה בסיסית אודות כל דבר ועניין לגופו.
אם נתייחס גם למילה השניה שיש בחלק מהנושאים נקבל: "הנשמה י-י", לרמוז לנו על על המקור ממנו חצובה נשמת האדם והמקום אליו היא שואפת להגיע.
____________________________________________________
לנשים אסור ללמוד גמרא ומאחר והכתוב מכאן ואילך מתייחס לדיונים בגמרא הוא מיועד לגברים בלבד:
מסכת שבת מתמודדת עם כמה קושיות שמקורן במסכת שבועות שפותחת כך: "שבועות שתים שהן ארבע, ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע, מראות נגעים שנים שהן ארבעה, יציאות השבת שתים שהן ארבע". בתחילה שואלת הגמרא בשבת מדוע שונה הנוסח הקצר בשבועות ביחס לנוסח המפורט המופיע בפתיחה למסכת שלנו: "יציאות השבת* שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ" ועונה שמאחר והנושא של המסכת שלנו הוא שבת היא דנה בכל הנושאים העוסקים בשבת בהרחבה ולכן הזכירה את אבות המלאכה וגם את תולדותיהם לעומת מסכת שבועות שאמנם ציטטה ממסכת שבת בקצרה אך רק לצורך הלימוד שם שעוסק בשבועות ולכן הזכירה רק את אבות המלאכה. השאלה הבאה של הגמרא היא מהם האבות ועונה שאלו הם היציאות, ואז נתקלת בקושיה היות ומצד אחד למדים אנו מצורת הכתיבה שיש רק שתי יציאות*** ומצד שני במסכת שבועות כתוב "שתים שהן ארבע", אז איפה עוד שתים נוספים? ואז מציעה הגמרא שנאמר ששתים מהן הן מצד חיוב דאורייתא ועוד שנים מצד פטור (אבל אסור) שחכמים גזרו**** ומיד דוחה את האפשרות היות והגמרא בשבועות מסמיכה את יציאות השבת למראות נגעים וגם התבנית המילולית היא זהה בשני המקרים ומכאן אנו מבינים שכמו שבנגעים מדובר על ארבעה חיובים מהתורה, גם ארבעת האיסורים בשבת שמסכת שבועות מתכוונת אליהם הם מהתורה, אלא שמרש"י במסכת שבת למדנו שאכן מדובר על שני איסורים מהתורה ועוד שנים מדרבנן, ואז מגיע רב פפא שמסדר את הדברים ומסביר שבמסכת שבת אכן מדובר הן על חיובים והן על פטורים מאחר ומן הראוי שמסכת שבת תרד לעומקם של פרטים באותם נושאים שנוגעים אליה, ולעומת זאת כשמסכת שבועות מציינת "שתים שהן ארבע" היא מתייחסת אך ורק לחיובים מאותה סיבה שצוינה קודם לכן. נפגשים אנו עם צורת חשיבה חדשה. אמנם צורת הכתיבה היא זהה בשני המקרים אך כאן הכוונה היא אחת ושם הכוונה שונה. המבט על המציאות משתנה מאחר והנתונים משתנים מבחינת הזמן, המקום והמצב, ומחייבים זוית ראיה חדשה שלא מתייחסת למציאות בצורה תבניתית ושבלונית אלא בצורה יצירתית ופעילה.
נמצאים אנו למדים שצריך הוא האדם להיות מוכן להתאים את עצמו ואת אופן חשיבתו בכל מקרה לגופו מבלי להיות נעול על תבנית מסוימת, לקבע את עצמו לצורת חשיבה מסוימת או לנסות לכפות פתרון מסוים שצלח בעבר גם על מקרים עתידיים, מאחר וכפי שהפרטים משתנים מפעם לפעם כך גם הפתרון יכול להיות שונה, כשבלא מעט מקרים נדרשת חשיבה יצירתית "מחוץ לקופסא".
בראשי התיבות של 16 המילים שפותחות הן את המשנה והן את הגמרא ניתן למצוא רמז מדהים: "י-ה: שש? אבוש אבכה. עולם בורא. ו-ה".
הפתיחה היא עם שם השם "י-ה" והחתימה היא עם החלק השני שמשלים לשם הוי'ה המלא, והמסר באמצע הוא, שמי שחי חיים חומריים וגשמיים שרחוקים לא רק מהשבת בה עוסקת מסכת זו אלא מהקב"ה מהאמת, מהתורה ומהמצוות גורם הוא לבכי ולבושה, וכשם שראשי התיבות של בורא עולם מופיעים בחילוף אותיות כך גם הוא משנה מסדרי בראשית ומחליף את הרצונות והתכניות של ד' יתברך באלו שלו, כמשתי המילים מהן מקבלים את ראשי התיבות "שש" מקבלים גם את המילה "ששמן" אם מוסיפים גם את סופי התיבות, שמזכירים לנו את הפסוק "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹקַ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ" (דברים לב, טו).
רמז להשלכות הלא קלות לדרך חיים שכזאת ניתן למצוא באותן שתי מילים שמהן אנו מקבלים את ראשי התיבות המסוכלים: "עומד בחוץ", כשהכוונה היא לאותו עני חסר כל עליו דנים ודי לחכימא ברמיזא.
את הדין של אדם שלא שייך לתפיסת העולם הזאת ניתן לגלות במילה הראשונה שמופיעה מיד אחרי: "בפנים", כשהאות הראשונה היא "ב" כנגד "בראשית", המילה הראשונה בתורה שבכתב והאות האחרונה היא "מ" כנגד "מאימתי", המילה הראשונה בתורה שבע"פ, שנאמר בברכות ק"ש "ודיברת בם", ללמדנו על החשיבות העצומה שבלימוד התורה, ועוד שזו המילה ה-17, הגימטריה של המילה "טוב" ויודעים אנו שהעולם עליו נאמר שכולו טוב הוא העולם הבא.
____________________________________________________
* בביאורו על הגמרא במסכת ברכות דף יז ע"א: "העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא שנאה ולא קנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה".
** רש"י מפרש שיציאות השבת הן הוצאות מרשות לרשות האסורות בשבת של פרטים שלא מהוים חלק מהאדם עצמו או מלבושו כגון ספרים, חפצים ודברי אוכל, ומתייחסות הן להכנסות מרשות הרבים לרשות היחיד והן להוצאות מרשות היחיד לרשות הרבים.
*** שהן מיעוט הריבוי אחרת אם היו שלוש או יותר התורה היתה מציינת זאת כמו באחד עשר סמני הקטרת המפורטים בפרשת הקטרת.
**** שאמנם במקרה הזה אף אחד מבין שני הצדדים לא עשה פעולה מלאה של עקירה והנחה אלא רק חצי פעולה אך חכמים חששו שבפעם הבאה עלול לעשות פעולה שלמה שמהוה עבירה של חילול שבת.