צום י' בטבת לעולם לא חל בשבת ע"פ הלוח שלנו. אולם בזמן שהיו מקדשים את החודש ע"פ הלבנה יכול היה לצאת שי' בטבת יצא בשבת. במקרה שכזה גם צום י' בטבת נידחה כשאר הצומות שחלים בשבת (למעט יוה"כ) כך מביא הרמב"ם 'אבל אחד מארבעה ימי הצומות שחל להיות בשבת, דוחין אותו לאחר השבת' (הל' תעניות ה,ה). אולם באבודרהם מובא 'ארבעת הצומות הם נדחים לפעמים כשחלו בשבת, חוץ מעשרה בטבת שאינו חל לעולם בשבת, אבל הוא חל לפעמים ביום ששי, ומתענים בו ביום. ואפילו היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר מפני שנאמר בו (יחזקאל כד, ב) "בעצם היום הזה" כמו ביום הכיפורים'. ותמוה מה מיוחד בי' בטבת משאר הצומות, ומניין לו הלכה זו שלא מופיע בחז”ל?- וראיתי הסברים שהביאו כבר ראיה לשיטת האבודרהם בשם הגאונים שכך פסקו, כך שלא המציא מעצמו. ומה שקשה מה המקור בדימיון ליוה"כ, הסבירו שיוה"כ הוא יום מסויים בשנה, לעומת שאר הצומות שהם אינם קבועים דווקא ביום מסויים, אלא בתחילה נקבעו על החודש, בלי הדיוק ביום מסויים דווקא (מנחת חינוך שא) ובמשך הזמן קבעו ביום המסויים. והטעם שבתחילה לא קבעו ביום מסויים הוא משום שיש כמה זמנים בחודשים אלו. על יז בתמוז יש שני זמנים של ההבקעה 'דתניא בראשונה הובקעה העיר בתשעה בתמוז, בשניה בשבעה עשר בו' (תענית כח,ב) וכן ט' באב ישנם שני זמנים '..ותשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האור והיה דולק והולך כל היום כולו.. והיינו דאמר רבי יוחנן: אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי מפני שרובו של היכל בו נשרף, ורבנן אתחלתא דפורענותא עדיפא' (שם כט,א) מימלא כיון שיש שני זמנים לכן קבעו בתחילה על החודש בלי יום מסויים, ולכן אם נופל בשבת, אנו מקיימים כמו הגזירה המקורית ומעבירים יום ומימלא מקיימים את שני הדינים (עונג שבת וצום [ביום אחר]). אבל י' בטבת כיון שנאמר "בעצם היום הזה" סימן שיש רק יום אחד, ולכן בו קבעו מתחילה רק יום אחד, ולכן כיון שלא יכולים לדחות ליום אחר אז דוחה את השבת (כך הסבירו וראיתי שהיו שהביאו זאת מהגר"ח מבריסק). אולם לכאורה מה ההבדל בין הצומות, אע"פ שבי' בטבת נאמר "בעצם היום הזה" הרי דייק לא נעשה ביום אחד אלא שנאמר היום הזה כעיקר חשיבות, מימלא זה כמו ט' באב, שהפס' אומר יום ובכ"ז אנו יודעים שהיה עוד ימים, אם כך גם כאן, אע"פ שנאמר יום מסויים זה כעיקר אבל לא בא לבטל ימים אחרים, אם כך זהו כשאר ימי הצום? ועוד, שהפס' שממנו למדו שגזרו על החודשים הוא מ"צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי" (זכריה ח,יט) מימלא גם בו נאמר "העשירי" ונילמד על כלל החודש שבו היתה עיקר התקנה, מניין לחלק ממה שנאמר בפס' בשל סברה? ובכלל קשה לי הסברא שגזרו על כלל החודש, שהרי האסון של יז בתמוז היה ביום יז בתמוז, כך שהוא יום מסויים, וגם אם נחשיב שיש עוד יום שראוי לצום (ולא נתעלם ממנו בשל יז בתמוז) אז נגזור שאם יצא בשבת אז יצומו ב-ט' תמוז שבו היה בבית ראשון, אבל לא שייך לגזור על כל החודש בימים שבהם לא אירע משהו, אלא מקסימום או בזה או בזה, אבל לא כל החודש? (ומה שבפס' נאמר בלי דיוק ביום זה לא ראיה כי לא נאמר שהצום הוא מתי שירצו, אלא רק קיצר בדבריו. ועוד שאולי מי שצם כמה ימים [כמו שמובא על כאלו שצמו יותר מרק ט באב (יר' תענית ד,ו)] יזכה לשמוח כמה ימים בהתאם למעשיו, ולכן לא דייק רק יום מסויים). ועוד, אם מתחילה קבעו כל החודש אז לא מובן '..אמר לפניו רבי אבא בר זבדא: רבי, לא כך היה מעשה. אלא תשעה באב שחל להיות בשבת הוה, ודחינוהו לאחר השבת, ואמר רבי: הואיל ונדחה ידחה' (מגילה ה,ב) שמה שייך לדחות לגמרי בשל שדחו ליום שאחריו (בגלל השבת) הרי מתחילה כך ניקבע, כל החודש אז אין הבדל בין הימים, כך שאין זה סיבה לדחות לגמרי בשל יום אחר? ועוד, מדוע האבודרהם (והגאונים) מביאים שדומה ליוה"כ, מה זה משנה לי, הרי הטעם הוא בשל שהיום קבוע, אז מה נותן לי שגם יוה"כ לא נידחה, מה זה קשור?- ואפשר שהביא דוגמה של יוה"כ שדוחה שבת ונאמר בו בדומה, כרמז לדבריו, ולא שהמקור מיוה"כ. לכן ניראה לומר, שלכאורה מניין שצום יוה"כ דוחה שבת?- בפשטות הטעם הוא שיוה"כ דאורייתא ועונג שבת מדברי קבלה, שלפי חלק מהדעות זה נחשב דרבנן. אולם לדעה שדברי נביאים זה דאורייתא מניין ליוה"כ שדוחה עונג שבת?- בפשטות אפשר שלכן קראתו התורה בשם שבת, לומר שבשבת הזו (יוה"כ) דין השבת מתגלה בצורה כזו, ולא בצורת עונג. או 'א"ל ריש גלותא לרב המנונא: מאי דכתיב (ישעיהו נח, יג) "ולקדוש ה' מכובד"? א"ל: זה יוה"כ, שאין בו לא אכילה ולא שתיה, אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה' (שבת קיט,א) הרי שבפס' עצמו של עונג, מיד הוא מגלה שביוה"כ לא חל העונג בצורת האוכל (אלא אולי מתגלה בצורה של בגד נקי שהוא כסוג של עונג). ואיפה זה רמוז בתורה? אולי הרמז בתורה הוא ב"בעצם היום הזה" (ויקרא כג) שכך גם משמע מהאבודרהם שמביא מהפס' הזה. מימלא זהו מה שאומר האבודרהם (בשם הגאונים) שהמקור ממנו למדו שיוה"כ דוחה עונג שבת הוא מ"בעצם היום הזה" שיש דגש על היום המסויים הזה, ולכן אז לא חל מצוות עונג בשבת כיון שמתנגש עם היום המסויים הזה שצריך לצום, ולכן אז העונג שבת נעשה בצורה של בגדים יפים שבהם מכבדים ומענגים את השבת. והעובדה שצום תענית חלום כיון שדווקא ביום זה הוא מועיל לכן דוחה עונג שבת, אותו דבר ביוה"כ שיש עניין של עצם היום, אז דחה את העונג. אותו דבר בי' בטבת שנאמר בו "בעצם היום הזה" הוא אותו עקרון של יוה"כ שיש חשיבות דווקא ביום זה, שלא כשאר צומות שנקבעו לימים אלו אבל אין את הכח החזק של דווקא ביום ההוא, אלא אפשר לדחותו, שלכן לא נאמר בהם "בעצם היום הזה". וכלל בידנו שדברי הגאונים הם דברים שקיבלו בקבלה מלפניהם, מימלא כך גם כאן ניראה שעבר במסורת, ומה שלא מופיע בגמ' זה משום שלא נופל י' בטבת אף פעם בשבת ולכן לא התייחסו לזה בגמ' במפורש, אבל עבר במסורת. אולם מדוע יש הבדל בין י' בטבת לשאר הצומות, הרי לכולם יש זמנים קבועים?- ניראה שבגמ' מבוא 'דתניא מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב' (תענית כט,א) אולי באו לומר בזה שלא רק שהוא יום שראוי להענש בו, אלא מדייקם 'מגלגלין' שבעצם דין ט' באב היה יכול להיות ביום אחר, שהחורבן יהיה ביום אחר, אלא שכיון שאותו יום היה חייב אז גילגלו אליו את החורבן, אבל במקור לא היה אמור להיות ביום זה. והנה מדוע הוא יום חייב?- מובא קודם: 'בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ... "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" אמר רבה אמר ר' יוחנן: (אותו היום ערב) תשעה באב היה, אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות. חרב הבית בראשונה' וכו', הרי שהחורבן נעשה ב-ט באב בשל חטא המרגלים, מימלא יכול להיות שהיום הראוי לחורבן היה זמן אחר, אלא שה' גילגל את היום לט' באב בשל העבר של חטא המרגלים. אותו דבר ניראה גם ביז בתמוז, שנאמר (בעמ' קודם) שאותו יום נישברו הלוחות, כך שאפשר אף בהם שזה היה יום חייב, בשל העגל אותו יום, ולכן התגלגל אליו שהובקעה העיר. מימלא מה שנאמר 'חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמישה בתשעה באב' (משנה תענית ד,ו) בא לומר שהיה כאן משיכה של הזמנים הרעים לזמנים אלו , שלכן נעשו בהם כמה דברים, ולכן אומר בסוף 'משנכנס אב ממעטין בשמחה' (שם) למה מאב ולא מסביבות ט באב?- אלא שאמנם הצרה היתה ב-ט' באב, אולם היא יכלה להיות גם ביום אחר אלא שחיוב היום משך אותה אליו, מימלא לכן ניקבע דווקא בט' באב כי בו נעשתה הצרה, אולם במקרה שמתנגש עם מצוה של עונג שבת אין את החיוב הגדול דווקא בו ביום, כיון שהצרה יכלה להעשות ביום אחר, כך שלא היום עצמו גרם לצרה, אלא היום החייב גרם שימשך אליו, ולכן אין את החומרה של "בעצם היום הזה" כמו בי' בטבת שהצרה נעשתה בו מעצם היום, ולכן הדגיש הנביא שצרה זו היא מעצם היום הזה, לא מיום אחר. ובפשטות המצור הוא התחלת זמן הצרות עד החורבן, ולכן "בעצם היום הזה" כמו שנאמר ביציאת מצרים "ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים" (שמות יב,נא) ולכן כל צרות שאח"כ תלויות בו, ולכן כיון שהוא תחילת הזמן אז הוא חמור (מעין 'אתחלתא דפורענותא עדיפא') שכל הבא אחריו בא ממנו (ולכן הנביא השווה ליוה”כ בפס'). אלא שאם כך אז למה לא צמים כמו ט' באב צום חמור?- אלא שיש הבדל בין קושי הצום והאבל, שהוא חמור יותר בט' באב כי אז נחרב ולכן זה יותר כואב לנו, לבין י' בטבת שהוא השורש, הוא ההתחלה ולכן מצד הזמן הוא קבוע תמיד, כיון שמזמנו מתחיל הכל, שלא כט' באב שזמנו לא חמור אלא דיניו (אלא שקשה שרבי רצה לבטל בשל הדחיה?- אין זה קשה כיון שמצד החומרה בימנו אין צרה ולכן החומרה פחותה, ולכן קרוב ליתבטל, ומימלא כשזז מיומו זה פוחת יותר ואז ראוי לבטל, כמו שרצה מעצם דין הצום). והנה נאמר בתנחומא (תזריע סימן ט): 'ועוד טובה גדולה עשה עם ישראל. כיצד? שבעשרה בטבת היו ראויין ישראל לגלות מירושלים. שכן הוא אומר: "בן אדם כתב לך את שם היום.. בעצם היום הזה" וגו' (יחז' כד ב). מה עשה הקדוש ברוך הוא? אמר: אם יוצאין עכשיו בצינה, הם מתים. מה עשה? המתין להם והגלה אותם בקיץ. הוא שהנביא אומר: "אסוף אסיפם נאם ה'” (ירמ' ח יג). ואין אסוף אסיפם אלא גלות, שנאמר: אסף אאסף יעקב כלך (מיכה ב יב). והמתין להם עד הקיץ, ואחר כן הגלה אותם. וזה שנאמר: וישקוד ה' על הרעה (דני' ט יד). הוי אומר: אף זה טובה'. מימלא הזמן העיקרי של החורבן הוא י' בטבת, אלא שה' ריחם והזיז את הזמן, מימלא לכן מצד הזמן המקורי י' בטבת הוא הכי חמור, ולכן כנגדו תיקנו את צום י' בטבת שדוחה את השבת בחומרתו מצד זמנו, כי הוא הזמן האמיתי של החורבן, ולכן זמנו הוא החמור ביותר. מימלא הצום הקשה בפועל הוא ט' באב שאז נחרב ממש, ולכן הצום הקשה במעשינו הוא אז. אולם המקור שלו הוא י' בטבת, ולכן אמנם מעשית לא מחמירים בו, אולם כשנוגע לזמן, הוא זמן קשה של החורבן ולכן לא משנים את זמנו מצד חומרתו (ואולי כיון שהזיזו את זמנו אז החמירו בעניין זמנו).