בעשרה בטבת, החל המצור על ירושלים ע"י צבאו של נבוכדנאצר מלך בבל, וכתוצאה מכך נחרב בית מקדשנו הראשון.

בעשרה בטבת, הבבלים בסך הכל שמו את ירושלים במצור. החומה שלמה, העיר בצורה, הארץ לא נחרבה, העם לא הוגלה, העיר שבעה ומחומשת. אז מה בעצם קרה בעשרה בטבת?

זו בעצם הבעיה בכל מעשה רע, או בכל צרה, כשהם מתחילים הם נראים קטנים ולא משמעותיים (זו הפעם הראשונה שבה 'סחבתי', פעם ראשונה שנגעתי בסיגריה...).

צום עשרה בטבת מזכיר לי להיזהר בכל הדברים שנראים קטנים בהתחלה, אך אם הם לא ייעצרו כאן ועכשיו הם יובילו אותי לחורבן גמור.

כדאי לחברה הישראלית להקשיב למסר של חכמים - חורבן לא מתחיל רק ברגע שהאש נדלקת, אלא קודם לזה תהליך. וכאן בדיוק מגיע צום עשרה בטבת, שבא להציל אותנו מלשקוע בחמימות המרופדת של ההווה ולוותר על העתיד שמחכה לנו שרק נתעורר.

עשרה בטבת ממחיש לנו את הרעיון שגם לתחילתם של תהליכים, יש משמעות. הבעיה לא מתחילה בכותרת הענקית בעיתון, אלא היא מתחילה הרבה קודם בדברים הקטנים. התרגלנו לקיים חשבון נפש, רק כאשר נשברים הכלים.

יש צורך לקחת כיום את ימי הצום האלה ולהפוך אותם לימים של חשבון נפש, ימים של בדיקה - האם אנחנו לא נמצאים בעיצומו של תהליך מסוכן? האם אנחנו לא עיוורים לכתובות אשר מרצדות על הקיר?

הרב חברון שילה, הרב יוני לביא (מתוך האתר "בשבע" - www.inn.co.il), אורי קראוסהר