על פי המסופר בתנ"ך בספר מלכים ובספר ירמיהו, המצור על ירושלים החל בעשרה בטבת בשנה התשיעית של מלכות צדקיהו (588 לפנה"ס על פי הכרונולוגיה המקובלת. ולפי הכרונולוגיה המסורתית בשנת ג'של"ו - 426 לפנה"ס). חודש טבת נקרא בתנ"ך "החודש העשירי", על פי הספירה מניסן:

	וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָלַיִם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב.‏[2]

בספר יחזקאל מסופר שבאותו יום של תחילת המצור, חווה הנביא יחזקאל התגלות נבואית, שבה אלוהים סיפר לו על שהתרחש בירושלים, וציווה עליו לסמן את התאריך של עשרה בטבת.‏^[3] המצור נמשך כשנה וחצי עד להבקעת החומה וכיבוש העיר בט' בתמוז אחת עשרה שנה למלכות צדקיהו (586 לפנה"ס).‏^[4] כעבור חודש, בט' באב, החריבו הבבלים את בית המקדש שבירושלים.‏^[5]

בעקבות החורבן נקבעו ארבעה צומות, שעליהם מסופר בספר זכריה:

	כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים.‏[6]

"צום הרביעי" הוא צום בחודש תמוז לציון היום בו נכבשה העיר, "צום החמישי" הוא צום בחודש אב לציון היום בו נחרב בית המקדש, ו"צום השביעי" הוא צום גדליה בחודש תשרי לציון היום בו אבדה גם שארית הפליטה לאחר החורבן. לגבי "צום העשירי" נאמרו בתוספתא שתי פרשנויות שונות. לפי רבי עקיבא הכוונה היא לעשרה בטבת שבו החל המצור. אך דעת רבי שמעון היא שיש ללמוד מכך שצום העשירי מוזכר אחרון ברשימת הצומות שהכוונה לציון של מאורע מאוחר יותר, והוא מזהה זאת באירוע המוזכר בספר יחזקאל, בו כתוב כי בתאריך ה' בטבת הגיעה בשורת החורבן ליחזקאל בבבל:‏