בס"ד                                             ערש"ק                                                   כ"ט  בכסלו  תשע"ו

                      ליקוטי אור - בפרשה - מקץ

  "" וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר   "(מא, א)

יוסף הצדיק עמד ביתר שאת וביתר עוז בניסיון הלא פשוט בכלל עם אשת פוטיפר. ועל זה אמרו רז"ל

בפרקי אבות (פ"ד, א): "איזהו גיבור הכובש את יצרו". אך המרשעת העלילה עליו עלילה בדבר עברה

שלא הייתה, וכתוצאה מכך נשלח לבית האסורים אשר שם שהה עשר שנים, ויש אומרים שזה בעבור

הוצאת הדיבה על עשרת אחיו, בחינת מידה כנגד מידה. ויש לשאול, איך יוסף שהיה רק נער בן שבע

עשרה שנה עמד בכל הניסיונות הקשים הללו, ובפרט בכל אותה התקופה שבה היה בחושך, היינו החל

מהעת שאחיו השליכו אותו לבור הריק אשר אין בו מים אבל נחשים ועקרבים יש בו, ועד שיצא מאפילה

לאורה מהבור המצרי מקץ שנתיים ימים, היינו בסוף ב' שנים שהתווספו לו על העשר שנים שכבר היה

בכלא במצרים כי תלה ביטחונו בשר המשקים שיזכירו לפני פרעה בעבור שיוציא אותו מהכלא, כמובא

במדרש (בר"ר פט, ג): על ידי שאמר לשר המשקים: 'זכרתני והזכרתני' ניתוסף לו עוד שנתיים, היינו מילה

לשנה מילה לשנה.

ובשביל זאת, נקדים ונסביר הפסוק (ירמיהו י"ז, ז): "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו". ונראה

לבאר אולי שבחיי בני האדם קיימים עליות וירידות הן רוחנית והן גשמיות. רוחניות דהיינו בעבודת השם

כי לפעמים ירגיש שהוא עולה במעלות הקדושה והוא מצליח לעבוד את ה' יתברך ברמ"ח אבריו ושס"ה

גידיו ולבו רוצה רק לדובקה בו. אך דע, שלפעמים יש גם ירידות רוחניות, דהיינו עד כדי שירגיש שאין לו

חשק לעשות כלום בעבודת השם, ואף לא לעסוק בתורה או להתפלל, רחמנן ליצלן, וזה כאילו לקחו ממנו

את החִיות, חס ושלום. וכן על זה הדרך גם מבחינה גשמית, דהיינו יש פעמים שיש לאדם שפע גשמי בני

(=בנים) חיי(=חיים) ומזוני(=פרנסה) ורווחי, אבל צריך לדעת שיש תקופות של עצב כביכול, שהרי יש מחסור

גשמי כזה או אחר כאמור, כמו שרואים בחוש ממש, כי הדברים הללו לא נשארים אותו דבר במשך שנות

חיינו, שכן פעם יהיה יותר ופעם פחות. וזהו כלל גדול בחייו של האדם. לכן, צריך ללמוד ולעבוד כל הזמן

על מידת הביטחון בה' יתברך בכל מצב כאמור, כי מידת הביטחון היא בחינת הלכה למעשה של האמונה,

ובעיקר להבין בדעתנו ובשכלנו שהכול לטובה. לפיכך דע, שבוטחים רק בה' יתברך כל הזמן ללא אמצעי,

ובפרט במצבים ותקופות שכביכול פחות טוב, לרוב אם לא תמיד דווקא משם צומחת הישועה הגדולה

ביותר לאדם, כמו שדרשו חז"ל (תנחומא ג): מתוך צרה – רווחה, מתוך אפילה – אורה, מתוך ניבולן של

צדיקים, רוממותן.

וזה שנאמר: 'ברוך הגבר אשר יבטח בה'' כיוון לומר אולי בה' דייקא ולא בבני אדם ואפילו לא בעצמו כי

רק מהשם יתברך תבוא לו הישועה הטובה ביותר באותה תקופה של ירידה וחשכות כנ"ל, כי צריך לזכור

ולדעת שהכול מאת ה' הייתה זאת כי הוא סיבת כל הסיבות ועילת כל העילות ואין עוד זולתו. וידוע שדרך

העולם שאין אדם מחפש משען ומבטח שטוב לו אלא שבאה צרה שהיא הסיבה לירידות כנ"ל, כי כך טבעו

של האדם. לכן, חייב להתפלל תמיד שרק ה' הטוב והמטיב לכול יהיה מבטחו בכל דבר ועניין, הן מבחינה

רוחנית והן מבחינה גשמית כנ"ל. וגם אם לפעמים הוא לא נענה מיד ונראה שהישועה רחוקה מאוד אל לו

להתייאש אלא ימשיך להתפלל ולקוות, כמו שכתוב (בראשית מט, יח): "לישועתך קיוויתי ה'", כי רק הקב"ה

יודע מתי יגיע הקץ של אותה תקופה שהרי אין האדם יודע מתי ואיך בדיוק תבוא הישועה בצורה הטובה

ביותר אלא רק הקדוש ברוך הוא כי הנסתרות לה', כמו שדרשו חז"ל (בר"ר פט, א): זמן נתן ליוסף כמה שנים

יעשה באפילה בבית האסורים, כיוון שהגיע הקץ - חלם פרעה חלום. על כן, תפקידנו ללמוד ולהתחזק כל

הזמן בביטחון שלם בה' יתברך שהכול נמצא בהשגחה עליונה.

ובעניין הביטחון בה' יתברך ראיתי משל יפה מאוד של "החפץ חיים" שממחיש בשכלנו את ההשגחה

העליונה. משל: לאדם המגיע בפעם הראשונה בחייו לתחנת רכבת, רואה שזמן קצר לפני צאת הרכבת

לדרכה משמיע אדם מסוים קול שריקה חדה, מיד עם הישמע השריקה נראים הרבה בני אדם נחפזים

להיכנס אל תוך הרכבת, זמן קצר אחר כך נשמעת שריקה שנייה, ואז ממהרים גם אלה שלא הזדרזו עד

עכשיו, יודעים הם שזמן צאת הרכבת קרוב מאוד, בהישמע השריקה השלישית כבר נמצאים כולם על

מקומותיהם, והרכבת יוצאת לדרכה מבלי להמתין לאף אחד, ואפילו לאדם הנכבד ביותר. עומד לו אותו

אדם וצופה במחזה בפעם הראשונה בחייו, הוא מתמלא הערכה כלפי אותו פקיד הממונה על המשרוקית,

הוא מחליט כי בוודאי הוא המנהיג והמוליך את תנועת הרכבות, לדעתו אין ספק כי איש זה קובע את זמני

הנסיעה, על פיו תיסענה הרכבות ועל פיו תעצורנה.

ועם מחשבה זו הוא ניגש אליו, נותן לו את הכבוד הראוי למנהלי חברות חשובות, ושואל אותו שאלות על

מהלך הרכבות, בעל המשרוקית אינו מבין כלל את פשר הכבוד שנפל בחלקו, הרי מעולם לא כיבדו אותו

כל כך, ואף פעם לא נשאל שאלות שרק המנהל יודע להשיב עליהם, לכן הוא פונה אל השואל ואומר לו:

את שאלותיך עליך להפנות למנהל הרכבת, עונה לו השואל: הלא כבודו הוא המוליך והמביא, פורץ הפקיד

בצחוק ואומר לו: אני רק פקיד זוטר שמקבל את ההוראות מגבוה, מנהל הרכבת אינו מסתובב כאן על

הרציף עם משרוקית, הוא יושב לו על כורסתו למעלה במשרד, ומשם הוא מעביר את ההוראות לפקידיו,

אנו רק המבצעים. הנמשל: רוב בני אדם טועים, בחשבם כי הסיבות לכל הנעשה בעולם, נהירות ופשוטות

להם, למעשה טעות גדולה הם טועים, הסיבה לכל מה שקורה, זוהי גזירת עליון! שהוא גבוה מעל גבוה

שומר ונסתר ונעלם מעין כל, מה שנראה לבני האדם כסיבה אינו אלא המסובב מאת השם יתברך, כשם

שגם בעל המשרוקית אינו אלא המבצע של ההוראות שניתנו לו מגבוה.

ודע, כי קיימות מעלות ומדרגות במידת הביטחון בה' יתברך, כמו שכתוב (ישעיהו כו, ד): 'בִּטְחוּ בה' עֲדֵי עַד',

וככל ששכלו ודעתו רחבים וגדולים יותר ברוממות ה' הגדול והנורא שהוא מחיה כל עלמין בכל רגע ורגע

כך יש לו ביטחון יותר בה' יתברך. נמצא, שככל שמעלת ודרגת האדם יותר גבוהה כנ"ל, לפיכך מדקדקים

אתו בתוצאת ההשגחה, כמו שכתוב (משלי יד): "בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר", רצה

לומר אולי שאם רק ישים מבטחו בה' יתברך ולא בשום אמצעי מזולתו, ובפרט בתקופה של עצב בחייו,

היינו בירידה מבחינה גשמית ורוחנית כנ"ל, אזי דווקא משם תבוא הרווחה ויצמח היתרון לעלות ואפילו

להתעלות, כי יש קץ היינו סוף גם לתקופת הירידה שהיא בחינת חשכות בשכל האדם, כמו שדרשו חז"ל

(תנחומא א): מפני שכל דבר ודבר שיוצא מפי הקב"ה בקצבה הוא נותן. אך אם באותה תקופה של ירידה

וצער ירבה בדברים, היינו בדיבורים מיותרים שלא בהתאם למדרגת הביטחון שלו, כדוגמה שבדיבורו

תולה את בטחונו וישועתו באמצעי זולת ה' יתברך, אזי אפשר שתתרחק הישועה והרווחה מאיִן תימצא!.

ועל פי הנאמר לעיל, אפשר להבין הכיצד יוסף עמד בכל הניסיונות הקשים, ובפרט בתקופה שהיה בעצב

ובחושך כי הייתה לו מעלה ומדרגה של ביטחון בה' יתברך גבוהה מאוד, כמו שכתוב (בראשית לז, ב): "יוֹסֵף

בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה", רצה לרמוז באומרו את גילו שעולה כמניין 'טוב'(=17) על דרגת הביטחון שלו היינו

שכל מה שעובר עליו הוא מבין בדעתו שהכול לטובה, כמו שאמרו חז"ל(ברכות ס): 'כל דעביד רחמנא לטב

עביד' (כל מה שהקב"ה עושה לטוב עושה). ולפיכך, דקדקו אתו משמים על ב' מילים שאמר לשר המשקים:

'זכרתני והזכרתני' אשר בתחילה היו לו למחסור כי דחו את הקץ שלו בעוד שנתיים, כנ"ל. וזה שכתוב:

'ויהי מקץ' רצה לומר לשון צער (מגילה י: וי=לשון צער) בחינת עצב, היינו הבין בדעתו את טעותו שתלה את

ביטחונו באמצעי היינו בשר המשקים כנ"ל ולכן הצטער בלבו. ונראה שבכל אותו זמן הוא דווקא התחשל

עוד יותר כי חיזק את עצמו עדי עד במידת הביטחון שהכול לטובה, ורק ה' הטוב היה ויהיה מבטחו, כי

רק על ידי כך יזכה לישועה וייצא מאפלה לאורה.

ואכן רואים שכאשר הגיע הקץ ה' זימן לפרעה חלומות ובכל מצרים אין פותר אלא רק יוסף הצדיק שהיה

ידוע בכלא כפותר חלומות ויודע צפונות, כי החלומות של פרעה היו סיבה למסובב להביא את הקץ, שהרי

לולא החלומות של פרעה שניתנו לו משמים במשך שנתיים ימים אפשר שיוסף היה משתכח בכלא, חלילה.

ובזכות ההתחזקות שבטח בה' דייקא בעת הצער שהכול לטובה כנ"ל, זה היה היתרון המושלם בעבורו,

שהרי הוא לא יצא מבור הכלא החשוך סתם כך אלא זכה ועלה לגדולה והיה משנה למלך, כמו שכתוב (בר

אשית מא, מ): "וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ". ובכל זאת, יש לדקדק ולהבין, האם יוסף לא

היה צריך לעשות השתדלות כדי לשים קץ לחושך? אלא שבדרגתו וצדקותו לא היה לו לתלות בטחונו

באחר, ובפרט לא בשר המשקים, כי דרכם של הגויים לשכוח את הטובות שה' עושה איתם כפי שהובא

ששר המשקים שכח בו יום את בקשתו, וזה שדרשו חז"ל(תנחומא ג): ארורים הרשעים שאפילו הטובה

שעושים - מתכוונים לרעה.

ולפיכך, עוד נראה לומר בהקשר לאמור לעיל, בסייעתא דשמיא, כי זו הפרשה יוצאת תמיד בשבת חנוכה

כי היא רומזת על גלות המר האחרונה בה אנחנו נמצאים בחושך כמעט אלפיים שנה, ועד שהתגלה בקרוב

מאוד משיח צדקנו, כמו שכתב מרן החיד"א זצק"ל (נחל קדומים): 'מ'קץ ש'נתיים י'מים ו'פרעה חֹ'לֵם' ראשי

תיבות 'משיחו'. וכן ידוע, שהשם "צמח" רומז על משיח צדקנו, וזה נרמז גם בהפטרה המיוחדת שאנחנו

קוראים דייקא בשבת חנוכה, כמו שכתוב (זכריה ג, ח): "כִּי הִנְנִי מֵבִיא אֶת עַבְדִּי צֶמַח", היינו את מלך המשיח

(עיין שם במלבי"ם ומצודת דוד). והקשר לחנוכה הוא על פי מה שמובא בספרים כי השם "צמח" הוא ראשי תיבות:

צ'יצית מ'זוזה ח'נוכה, היינו מצווה להניח נרות החנוכה בטפח הסמוך לפתח שמאל הנכנס, כדי שתהיה

המזוזה מימין ונרות החנוכה משמאל, וכן הציצית שעל גוף האדם הרי הם שלוש מצוות, ועל זה אמרו חז"ל:

"החוט המשולש לא במהרה ינתק".

וזה שנאמר 'ויהי מקץ' לשון צער כנ"ל, היינו שטרם הגיע סוף הגלות האחרונה והחשוכה אשר מצערת את

צאן מרעיתו, ורק על ידי התחזקות באמונה וביטחון בה' יתברך נגיע למקום מבטחים ואף נעלה ונתעלה,

בחינת יוסף שעלה לגדולה בזכות בטחונו בעת הצער, כי דווקא משם תצמח הישועה הטובה, כמו שכתבנו

למעלה. ולפיכך, אפשר להסביר את הטעם לקריאת פרשת 'מקץ' תמיד דייקא בשבת חנוכה כי היא לימוד

על מידת הביטחון בה' כנ"ל, היינו לבטוח בה' כל הזמן ללא הפסק ולהבין בדעתנו ובשכלנו שהכול לטובה.

כי זה הלימוד יהווה לנו דוגמה בעת התגברות החושך טרם התגלות אור משיח צדקנו, שהרי לכל דבר

בעולמנו יש סוף כנ"ל, וגם וליצר הרע שגורם לחושך יש סוף, כמו שדרשו רז"ל (בר"ר פט, א): נעקר יצר הרע

מן העולם - אין אופל וצלמות בעולם. וזה דייקא בחנוכה שהיא מלשון חינוך כדי להורות לנו את הדרך בה

נלך כי התורה מלשון הוראה. מכאן, שצריך ללמוד להתחזק באמונה וביטחון בה' יתברך יום יום עד שיבוא

העת ונתעורר מהחלום של הצער והחושך בחינת הגלות האחרונה, ורק ע"י כך הקב"ה יביא אותנו למקום

מבטחים היינו שיהיה הכי טוב בעבורנו בזה ובבא. וזה שאנו אומרים את הלל שמונת ימי החנוכה כדי לדעת

שגם צריך לקרוא לה' יתברך מתוך הצער, כמו שכתוב (תהילים קיח): 'מן המצר קראתי  י-ה', כי צריך להודות

על הרע והטוב כאחד, כמו שנאמר(שם נו): "בה' (מידת הרחמים) אהלל דבר באלקים (מידת הדין) אהלל דבר",

היינו בחסד וברחמים ודאי אך גם בגבורה שהיא מצד הדין.

וכל זה נרמז על ידי יוסף הצדיק שהוא בחינת: 'מוסיף והולך' היינו מעלה בקודש במידת הביטחון בה' כנ"ל,

כי היא שמביאה לקרבת אלוקים לי טוב, וזה בחינת שלהבת הנר, כמו שכתוב (עובדיה א): 'בית יוסף להבה'

היינו שעל ידי שהיה כוסף לדבוק בה' יתברך ובמצוותיו היה עולה ומתעלה בקודש (עיין פ' וישב שם ברחבה). ולכן

צריך שהשלהבת 'תהא עולה מאליה ולא שתהא עולה על ידי אחר' (שבת כא:), היינו רצה לרמוז אולי שאין לנו

לתלות את ביטחוננו בגויים שיוציאו אותנו מהמצב הקשה שבו אנו נמצאים, כמו שרואים בחוש ממש שבכל דור

ודור, וכך נמצא גם בדורנו, מי מהגויים שכביכול עומד לצדנו, שכח אותנו בו ביום וחתם הסכם תמיכה במי שרק

רוצה להשמיד להרוג ולאבד אותנו ביום אחד חלילה וחס, היו לא תהיה ולא תקום צרה פעמים, ה' יצילנו מידם.

לפיכך, צריך רק לבטוח בה' בלבד בעת הגלות שהיא בחינת חושך, שהרי גם לזה יבוא גם יבוא הסוף, שנאמר

(איוב כח): 'קץ שם לחושך'.

ודע, כי בנו תלוי הדבר כי בשביל שיגיע הזמן של קץ שם לחושך כנ"ל, היינו שיגיע הזמן שנצא מהחושך של

סוף הגלות המר כנ"ל, צריך להדליק ולהגביר את אור התורה והמצוות, בחינת (משלי ו): 'כי נר מצווה ותורה

אור' כי רק התורה והמצווה יהיה לנו יתרון מושלם לצאת מהחושך של הכלל והפרט. ולכן מדליקים נרות

חנוכה כדי לפרסם את הנס שהיה בימים ההם, ובעזרת ה' יתברך יהיה גם בזמן הזה כי אורה - זו תורה

(מגילה טז:). ורק היא שתאיר לנו את הדרך לצאת מהגלות החשוכה הזאת, כי אין לנו על מי להישען אלא על

אבינו שבשמים וזה מסר לדורות עד ביאת משיח בן יוסף שיגאלנו ברחמים גדולים וגמורים, אכי"ר.  

           פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

יש כמה מעלות ומדרגות בביטחון עד אין סוף, וכל שהשכל גדול ביותר יש לו ביטחון יותר; וכפי הביטחון כן

זוכה להרבות בצדקה; ועל ידי זה זוכה להשלים ולתקן הדיבור שהוא גדר האדם(סימן ביטחון , אות ג).

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

                ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                        ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה

                    ולע"נ מר יוסף בעדאש בן נוארה ותשובה ז"ל, נלב"ע בי"ח במרחשוון התשע"ו, תנצב"ה