"וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב" (דברים לג, כח)

בפרשת השבוע, שחותמת את חמשת חומשי התורה, חותם משה רבינו, איש האלוקים, את מסכת חייו בברכות לבני ישראל - "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ" (דברים לג, א).

דברים המהווים סיום מרגש, המוכיח, כי חרף כל הקשיים שהיו למשה רבינו עם בני ישראל, נתונה אהבתו לעם זה, ועתה בשעת מותו, מעניק הוא להם את כל ברכת לבו.

בסופן של הברכות הפרטיות לשבטים עצמם, מופיעות ברכות קיבוציות, שיחולו על העם כולו. ביניהן מצויה ברכה, שלכאורה, אינה אלא קללה, שאקטואליותה לא פגה עד היום. ברכה זו היא מהמילים האחרונות, שהשמיע משה רבינו טרם מותו: "וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב" (דברים לג, כח).

זו המילה "בָּדָד" המבשרת את חוק בדידותו של עם ישראל בקרב האומות, שגם היום אנו מרגישים בכך.

לא משה רבינו היה הראשון שטבע מושג זה, הקדימו בכך, בלעם, שזכה לעיניים נבואיות. בלעם הופיע בארץ מואב שנים מועטות קודם לכן, השקיף מראש ההרים על מחנה ישראל, וקבע את הקביעה: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג, ט).

ברכה זו שבירך משה רבינו את העם היהודי, הינה ברכה לא מובנת, ובעיני רבים היא קללה, שכל האמצעים להשתחרר ממנה כשרים. נשאלת השאלה, וכי משה רבינו לא חש לבעיה שבברכה זו? ודאי שחש, ועל כן ידע, כי אופי העם ויעודו, כפי שמוכתב לו במקרא, מחייבו לברך את העם בתכונת בדידות זו.

כתב רבי נפתלי צבי יהודה ברלין ("הנצי"ב מוולוז'ין") בספרו "העמק דבר" לפרשת וזאת הברכה:

"והיא צורת האומה בכללה, וכך רצונו של הקב"ה, שיתנהגו כן, כמו שכתוב לעיל בשירת האזינו: 'ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר'. אמר רבה: אני אמרתי, וישכון ישראל בטח בדד, ועתה: איכה ישבה בדד. פירוש: רצונו של הקב"ה, שיהא ישראל בדד, ואינם מעורבים עם אומות העולם, בכבוד ובמנוחה. עתה, שקלקלו, ולא שמרו צורתן, והתערבו בגויים, נעשו בדד באופן אחר - היינו שאומות העולם בדלין מהן, וזהו איכה ישבה בדד". ("העמק דבר" וזאת הברכה)

לפי דברים אלו, שהן בהסכמת הפרשנים כולם, קללתה או ברכתה של הבדידות תלוי אך ורק בעם ישראל. אנו נקבע בהתנהגותנו, אם נהיה ברווזון מכוער, או ברבור יפה. "בָּדָד" זו המילה, המשמשת מגדלור ואמת מידה ליהודי, היא תבהיר ליהודי, אם נאמן הוא לייעודו המקורי, או חלילה, לא. כי יכול היהודי להיות בדד - "עם אומות העולם בכבוד ובמנוחה", אך בסורו מהדרך יהיו - "אומות העולם בדלין מהן".

קורות ימיו של העם היהודי טעמו גם מהברכה וגם מהקללה של הבדידות.

לקוח מתוך הספר "פרשה ופשרה" - הרב משה גרילק.