בהקפות של שמחת תורה אנו אומרים "אנא ה' הצליחה נא". אנומתפללים לה' יתברך שתהיה לו הצלחה, כי הוא אבינו. ומהי הצלחת האב, הווי אומר כשישלו נחת מבניו. (עיטורי תורה)

     בשמחת תורה בשעת ההקפות היה רבי משה-דודמצ'ורטקוב מחזיק את ספר התורה בזרועותיו ורוקד עמו כל הזמן. שאלו חסיד אחד:"רבי, אולי הספר כבד בעבורכם?". השיב לו רבי משה-דוד: "התורהכשמחזיקים בה אינה כבדה".

     גדולי החסידות אמרו שכל הדברים שמשיגים בראש השנהוביום הכיפורים על-ידי בכי ולב נשבר, משיגים בשמחת תורה על-ידי שמחה וריקודים. אםאתם רוצים לשמוח בשנה החדשה – צאו בריקוד נלהב בשמחת תורה, וקחו שפע של שמחה לכלהשנה כולה!

     האדם השמח רואה בכל דבר את הצד החיובי, וממעיטמערכו של השלילי. הוא מוצא בכל דבר את נקודות האור, ומצמצם את משקלם של הדבריםהטובים פחות. כך הוא יכול תמיד להיות שמח, כי תמיד הוא מרגיש שטוב לו.

התרופה והסמל (מאורת דףהיומי, גליון מס' 787)

     "מימיהםלא פגשו זה את זה. אולי בעקבות הדברים הבאים יתוודעו זה לקורות חייו של זה",פתח הרב מגיד השיעור בדרמטיות. מאז החל למסור את שיעור הדף היומי, עשה לעצמו מנהגשל קבע לשוחח עמם אחת לשבוע על רעיון שאפשר להפנימו.

    אתם רואים אותו כל יום, על הספסל שתחת עץ האלון ליד בית הכנסת. יהודי שעלה מרוסיה,עבר את גיל הגבורות ומצפה להמשיך כדי לשאת בגאווה את עיטורי העוז להם זכה במלחמתהעולם השנייה. ישיש, לאה, אבל גאה. איש לא יטול ממנו את גאוותו המתנוססת לראווה עלחזהו. עיטורים מסוגים שונים, אדומים, ירוקים, לבנים, צהובים. דהויים מיושן, אך בעיני בעליהםהרי הם כיין עתיק המשתבח עם השנים.  לו רק תצביעו על אחד מן העיטורים, יציע לכם בהתרגשות לשבתלצידו ויסחוף אתכם בקולו העמוק הרחק אל העבר, תקופת מלחמת העולם השנייה. אש. דם.מלחמה בעולם. העולם במלחמה.  מלחמת העולם. המלחמה הגדולה ביותר שידע העולם.  הוא אינומצוי במתווים האסטרטגיים העולמיים שהובילו לניצחון בעלות הברית. עד היום כלמעייניו נתונים לשוחה שחפר עם חייליו בפאתי העיר סטלינגרד, כדי להתגונן מפניהגרמנים שתקפו מכל עבר והגיעו עד נהר הוולגה.  משך חודשים שימשה לו השוחה כבית. החלק המוסתר היה 'חדרהשינה', המקום המוגן ביותר כונה 'המטבח', והיה גם חלק שכונה 'בית הקברות' , כיבו נהרגו מירב הלוחמים . העיטור הלבן, הוא מצביע באצבעגרומה, ניתן לי עבור השחלת רימון יד לתוך צריח של טנק גרמני,  שהתפוצץ על תחמושתו וגרם לעשרות הרוגים בקרב חיילי האויב. העיטור האדום, זה כבר הסיפורבעצמו. היה זה אחר שלשה ימים רצופים בהם לא עצמתי עין . ממשקפתי הבחנתי ב...

    פעם ביקש ממנו מאן דהוא טובה 'קטנה'. יום הפורים התקרב ובנו חפץ עד מאד לשאול שתימדליות ליממה אחת בלבד. את הלבנה ואת הצהובה. פניו של הישיש לבשו ארשת קרב, ונדמההיה כמצביא הרוכב על פילו ומתיז ראשים בחרבו במהלך דהירתו . הוא נמלט משם כל עוד נפשו בו.

    נניח לבעל העיטורים ונעבור אל... הספסל ממול.  גם שם יושב ברנש הראוי לסיקור.  הוא ניחון במין מבט משועשע שכזה, כאומר, מה זה משנה מה יקרה?אין דבר שעוד לא קרה. מה כבר יכול להיות.  לפני ארבע שנים זה קרה. הוא היה אז שבועיים אחר יום הולדתוהחמישים ושמונה. היציאה לפנסיה בצבצה בקצה האופק, וחייו זרמו על מי מנוחות. בלילההוא פקח את עיניו במחלקת טיפול נמרץ. לאפו הוחדרו צינוריות, את ראשו כיסה בלוןחמצן וידיו היו נקבים נקבים מעירויים,  זריקות ואינפוזיות.

    שריר הלב שלך, הסביר לו הרופא, כבר לא מה שהיה. זה כל מה שהבין לאחר הרצאה ארוכהומפורטת, על אופן עבודת הלב ותפקידו המדוייק של כל אחד מחלקיו. הוא היה איש שלסיכומים, והפעםהסיכום היה חפיסת כדורים לבנבנים קטנים, אך הם היו אלה שחצצו בינו לבין השמים,  כפי שהגדירהרופא. לאן שהלך, להיכן שפנה, היו הם איתו, או יותר נכון, היה הוא איתם. הם אינםזקוקים לו, הוא זה שזקוק להם.  הוא ידע זאת בכל לבו...

    פעם עמד על סיפו של אולם חתונות בעיר מרוחקת, אך בטרם דרכה כף רגלו על מפתן הפתח,חש בהעדרה של הבליטה הקבועה בכיס חולצתו. קופסת הכדורים נותרה בבית. כחץ מקשת הואשב לביתו, מרחק שעתיים נסיעה, החתונה נגוזה ונעלמה. העיקר הכדורים.

    בוודאי הבחנתם, המשיך הרב מגיד השיעור, במכנה משותף בין החייל הוותיקלחולה הלב. שניהםצמודים לדבר. זה לאותות הכבוד וזה לכדוריו. לשניהם הם חשובים. שניהם לא יוותרועליהם. החייל, מפני שאות כבוד הוא לו, והחולה - כי חייו תלויים בכך.  בעוד דקותאחדות ניגש להתפלל תפילת מעריב.  בברכתה השנייה נאמר: "בשכבנו ובקומנו נשיח בחוקיך ונשמחבדברי תורתך ובמצוותיך לעולם ועד. כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומםולילה". מה פשר הכפילות? כבר אמרנו כי "בשכבנו ובקומנו נשיחבחוקיך", מדוע אומרים שוב "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומםולילה" ? פשוטביותר, סיים מגיד השיעור להנאתם של השומעים: בתפילה זו אנו מביעים את ייחודיותה שלהתורה; היא תפארתנו ומעוזנו, עד שאיננו נפרדים ממנה, ולפיכך "בשכבנו ובקומנונשיח בחוקיך". זאת, ועוד: "כי הם חיינו"! היא החיים שלנו, אי אפשרבלעדיה, היא מקיימת את העולם ולכן "בהם נהגה יומם ולילה".

 חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/