פרשת השבוע וילך
יום הכיפורים
"כי הוא יום גדול וקדוש ונורא ואיום ואדיר, יום אחד
בשנה אשר בחרת בו לעמך, לסלוח עוונותיהם ולכפר פשעיהם" (ליקוטי תפילות יום
הכיפור, א).
לקראת היום הקדוש
מה צריך יהודי לעשות
כדי שהקב"ה יכפר וימחל לו על כל חטאיו? מה זה הפתח הזה שמבקשים מאתנו לפתוח
כמאמר חז"ל "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואפתח לכם פתח כפתחו של
אולם"?
יום הכיפורים לא מכפר
באופן אוטומטי. זה יום שמסוגל לכפר, אבל כל אחד זוכה לפי העבודה שהוא עושה.
כדי לזכות בדין, מבקש
שופט כל הארץ הכנעה. שנבטל את רצונותינו לרצונו. שנרצה מה שהוא יתברך רוצה. זה קשה
לך? אתה בתוך גוף? אתה מלא בתאוות ורצונות רעים? תרים את הראש ותתחנן. רבונו של
עולם תעזור לי לראות את האמת. שהעונג הגדול ביותר בעולם זה להרגיש את הנועם שלך,
את האור הנפלא שלך. שהתאוות, זה חושך, זה מקרר אותנו ומרחיק אותנו ממך, זה העונש
הכי גדול שאפשר לתת לנו.
תעזור לנו אבא להיות
בדיוק כמו שאתה רוצה. תעזור לנו לתקן את כל אותם טעויות שגרמו לנו רחוקים ממך כל
השנה. תעזור לנו להבין סוף סוף שלבד אנחנו לא יכולים. ברוח כזו צריך להגיע ליום
הכיפורים. בענווה ושפלות, בהכנעה והרכנת ראש, בביטול מוחלט לרצון השם.
["אנחנו
צריכים לשאוף שהנקודה האמיתית של החיים
שלנו שהיא קירבת ה' לי טוב, שזה אני לדודי
ודודי לי, שזה יהיה הדבר הראשון. על כל הדברים האחרים אדם יכול להגיד שהוא יכול
לוותר רק על הקב"ה לא לוותר. רוצים להיות כמו המנורה בבית המקדש שהיתה מיקשה
אחת. רוצים חיים מחוברים אל הקב"ה, חיים של מקשה אחת. לא רוצים מנורה שהיא
פרקים. שמרכיבים אותה. אנחנו רוצים שהחיים שלנו יהיו כאלה שחוט השני עובר דרכם,
שמחבר אותנו אל ה'. המציאות האלוקית היא חטיבה אחת בעולם. כל מה שיש לנו אנחנו
מחברים להקב"ה, הכל זה ממנו, הכל צריך לבקש ממנו, הכל זה הוא, הוא נמצא איתנו
בכל מקום, אין עוד מלבדו, הכל זה המציאות של ה'.
"מקוה ישראל ה'
". זה המקוה שלנו. זה לא רק "וזרקתי עליכם מים טהורים", שה' זורק
עלינו מים טהורים ומטהר אותנו, אנחנו עושם כל מיני עברות, וה' מרחם עלינו, אוהב
אותנו, זורק עלינו מים טהורים ומטהר אותנו. זה יותר מזה. זה להיכנס לתוך המקוה של
ה'. לתוך האלוקות. נכללנו באלוקות. זה יותר גבוה." (באור פני מלך.)]
אני רוצה לטהר את
עצמי מכל הרצונות הזרים ולהחליט שמהיום אני רוצה רק אותך. רוצה לזכור שאתה זה הכוח
שלי. הכוח הכי גדול בעולם שישנו. הכוח שיכול לתת לי. כוח כי מאיפה אני שואב את
הכוח? מהכשרונות שלי? מההצלחות שלי? מהקריירה שלי? מהמחמאות שנותנים לי? ממה אני
שואב את הכוח? אין לי שום כוח, הכוח שלי זה רק אתה.
אחרי כל מה שקלקלנו,
ואחרי שכל כך התרחקנו, אפשר עוד להחזיר את הגלגל אחרונית? רבינו הקדוש מגלה לנו
שבתוך תוכו של כל יהודי מסתתרת נקודה פנימית שאליה שום פגם לא יכול להגיע. והיא
נקודת האהבה הנצחית של הקב"ה אלינו. איך יהודי יכול לעורר מחדש את הנקודה
הזאת אחרי שפגם כפי שפגם? אחרי שכל החיות שלו כל השנה היתה מהתאוות ולא מהשם?
לפחות שיתבייש. שידקור לו בלב. "כל העושה דבר עבירה ומתבייש בה, מוחלין לו על
כל עוונותיו (ברכות יב ע"ב).
"תראו לי שאתם
באמת מתביישים, אם אני אראה את זה אני כבר אבוא אליכם, אני כבר אסלח".
עיקר התשובה היא
הבושה כותב רבי נתן – "וכל מה שאנו מתביישים בעצמנו יותר – כמו כן הוא יתברך
מרבה לסלוח ולמחול חטאתינו ביותר" (ליקו"ה נשיאת כפיים ה, יח)
ה' רחמן. הוא רוצה את
כולם. הוא לא מתייאש מאף יהודי. ביום כיפור כולנו ביחד. אפילו האנשים הפשוטים, שלא
זכו לקיים הרבה מצוות, באים ומצטרפים לציבור כולו. ביום כיפור מתפללים עם העבריינים.
מי הם העבריינים
האלה? זה לא רק הרשעים הגמורים, אלא זה כל אחד מאתנו שעדיין יש בידו עבירות. שהוא
לא עשה עליהם תשובה. הוא נקרא עבריין. צריך לנצל את היום הזה. לעשות תשובה על כמה
שיותר עבירות. זה כזה חסד עצום שעושה ה' יתברך עם עם ישראל שנותן להם יום של סליחה
ומחילה שבו אדם יכול לתקן את כל השנה כולה, את כל החיים שלו, לפתוח דף חדש בחיים.
יש פה רחמים עצומים
של בורא עולם. יהודי עושה תשובה, מוחלים לו על כל עוונותיו. ואם התשובה מאהבה, זה
הכל נהפך לזכויות!
ראיתם עוד בית משפט
כזה שמשתיקים את הקטגור? כמו שאומרים בתפילה של יום הכיפורים הס קטגור!?
ראיתם פעם שופט שמלמד
את הנאשם איך לבקש רחמים כדי להשפיע על תוצאות המשפט? כמו שעשה ה' יתברך שהוא
התעטף בטלית ואמר למשה: תראה, כמו שאני עושה עכשיו ככה תלמד את כל עם ישראל
שכשתהיה איזה צרה לעם ישראל ח"ו, שהשליח ציבור יתעטף בטלית ומה שאני עכשיו
אומר הוא יגיד. ואז ה' אמר את ה -13 מידות של רחמים: ה', ה', א-ל רחום וחנון, ארך
אפים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים, נושא
עוון ופשע ונקה! זהו. כאן נעצרים. אבל יש עוד המשך לפסוק, ונקה לא ינקה?! חכמי
ישראל חתכו את הפסוק לשניים, לא ינקה זרקו, לקחו רק נקה.
כאלה רחמים יורדים
לעולם ביום הזה, צריך לחטוף אותם ולעשות תשובה מעומק הלב. כי כשמבקשים סליחה
וממשיכים הלאה זה לא תשובה, זה חיצוני, זה רק כדי שלא תיפגע בנו מידת הדין כי
אנחנו יודעים שיש דין בעולם. תשובה צריך לעשות עם לב.
עבירות שבין אדם
למקום, יום הכיפורים מכפר. עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה
את חברו.
הקב"ה סלחן
ורחמן. הוא מוחל על עוונות שנעשו כנגדו אבל הוא לא יכול למחול על צער שניגרם לבן
אדם, אלא אם אותו אדם מוחל וסולח בלב שלם.
במשך שנים רבות היה
הצדיק רבי שלום שבדרון זצ"ל חזן בתפילות בימי ראש השנה ויום הכיפורים בישיבת
"חברון" שבירושלים, בית המדרש היה תמיד מלא מפה לפה, והרב היה מתפלל
מתוך דבקות מיוחדת, ואף בוגרי הישיבה השתדלו לבוא בימים אלו להתפלל בהיכל הישיבה.
שנה אחת, בעת תפילת המוסף בראש השנה, הסתובב ילד קטן כבן שלוש ליד ארון הקודש.
ובעיצומו של היום הקדוש עלה וירד, קפץ במדרגות והפריע לרב בתפילתו, הרב סימן לילד באצבעו במבע פנים תקיף שיעזוב את המקום, הילד עזב את המקום
ונפגע. לאחר תפילה ניגש אחד התלמידים לרב ואמר לו: "רבי, היודעים אתם, ילד זה
שקפץ והפריע, יתום הוא".
הרב שבדרון נבהל
"אוי, אוי, מה עשיתי הלא פגעתי והעלבתי ילד יתום!" (שכן יתום פגיעתו
חמורה ולבקש מחילה מילד קטן אינו מועיל עד שיעשה בר מצוה), ובגיל כזה, מה אעשה?
הלא ביקשתי ממנו שיזוז, כי פחדתי שמא גופו אינו נקי (כי אז אין להתפלל לידו), אך לדאבוני גרמתי לו צער רב". לאחר דקות
ארוכות של צער ומחשבה, פנה לתלמיד ואמר: "אני ממנה אותך שליח לבקש ממנו
מחילה, לא כעת אלא בבר מצווה שלו", הרב המשיך ואמר לתלמיד: "הלא אתה
מטפל בו, והינך בקשר עם משפחתו, אני איני מכיר אותם, ולא ברור, אם אדע מזה ויזמינו
אותי לבר מצוה, ובכלל מי יודע אם אחיה עד אז... אם כך, ממנה אני אותך שליח לבקש את
סליחת הילד, כאשר יגיע לגיל בר מצוה ויהיה כבר בגיל בו הוא ראוי למחול". בשנה
הבאה בעת התפילה, הבחין הרב בילד, וסימן לו לבוא אליו, הוא הושיבו על ידו, ליטפו
והקדיש לו תשומת לב רבה כדי לפייסו ולגרום לו שמחה. חלפו כעשר שנים, ויום אחד
הופיע התלמיד בבית הרב שבדרון: "היום הבר מצווה של אותו הילד", הוא
מספר, "והנני מתכונן לקיים את שליחותו של הרב מלפני עשר שנים!". הרב היה
כבר זקן מאד, אך בזריזות רבה ניגש לארון ספרים, הוציא ספר ורשם עליו הקדשה חמה
לחתן הבר מצווה, וביקש מהתלמיד למסור לו את הספר ולבקש ממנו מחילה בשמו (מתוך
פניני עין חמד).
אדם צריך להתפלל כל
יום: רבונו של עולם, אני רוצה לעבור את החיים האלה בלי לפגוע בשום בריה. אפילו מי
שפגע בי, אני לא אפגע בו ולא אצער אותו. אדרבא, אסלח ואמחל לו. הצרה הכי גדולה
שלנו שאנחנו לא יכולים לחייך לאנשים, שאנחנו מקפידים. האדם יודע מה האמת, הוא יודע
שצריך להיות סלחן, וטוב לב, ולהאיר פנים, ולוותר, אך הוא לא יכול לזכות לאמת הזאת.
אנחנו כל כך מתפעלים
מאותם צדיקים יחידי סגולה, שמעידים על עצמם שהם מתפייסים ומוחלים לשני מייד, גם אם
מאד פגעו בהם. ואם לא מייד, אז לפחות לפני שעולים על מיטתם לישון, לא הולכים לישון
אלא כשהלב נקי לגמרי. ומי שהולך לישון עם לב נקי, הוא גם קם עם לב נקי והיום שלו
נראה אז אחרת לגמרי.
נאמר "ונסלח לכל
עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי כל העם בשגגה". כל העם בשגגה? יכול להיות
מצב כזה שכל העם שוגגים ואין ביניהם מזיד אחד? אמר על כך הרה"ק רבי צבי הירש
מזידטשוב, תוך שהוא מרים ידיו כלפי שמיא: "רבונו של עולם, מעיד אני עליהם
שאין בהם שום אדם שיאמר "לשם יחוד" קודם שעושה עבירה, כלומר הריני מוכן ומזומן
לעשות עבירה, כמו שאומרים קודם עשיית מצווה. אם כן, יתכן לומר שכולם
שוגגים!".
תרחם, בשמים ירחמו
עליך. תוותר, בשמים יוותרו לך. תסלח, בשמים יסלחו לך. כל המעביר על מידותיו,
מעבירים לו על כל פשעיו.
"וילך משה וידבר
את הדברים האלה אל כל ישראל" (לא, א).
"לאן הלך? ואיזה
דברים דיבר? משה רבנו, רבן של ישראל, עבד כל ימיו כדי להכניס יראת שמים בלב ישראל.
כשראה אחד מישראל מתרופף מן היראה, מיד חיזק את ידיו. ועתה, שקרבה עת פטירתו, דאג
מאד פן לאחר מותו יתרופפו מן היראה ולא יהיה מי שיחזקם, לכן הלך קודם פטירתו לכל
אחד ואחד מישראל ודיבר על לבו לחזקו" (ארון העדות).
יהודי צריך כל הזמן
להתחזק בעבודת השם. רבינו הקדוש אמר שהגיע למה שהגיע לא כי הוא היה נכד של הבעש"ט
אלא בזכות העבודה שהוא עבד.
הסוד זה עבודה. אם
תעבוד, אתה תגיע. התנועה צריכה להיות רק רק לחפש את ה'. לנתק את עצמנו מהדברים
הטפשיים, מהקשקושים, מהכעסים, מההקפדות, מהתאוות, מהגשמיות, לפחות משהו, מה שאתה
יכול.
נופלים וחוזרים
למסלול. מסתכלים רק קדימה. לא נתקעים בנפילה. באנו לפה בשביל מעשים. לנגד עינינו
עומדת העשיה, לא ההצלחה, "וברכתיך בכל אשר תעשה". צריך כל הזמן ללכת,
להתעורר, לחפש בכל רגע את החיבור עם ה'. אנחנו לא יכולים להישאר ברמה התיאורטית.
לא יכולים להסתפק בחידושי תורה. צריך תמיד לחפש איך זה נוגע לי, מה זה רומז לי,
איפה אני בסיפור הזה ומפה לקבל רצונות וכיסופים. שמעת תורה, תהפוך אותה לתפילה, ה'
תרחם עלי, גם אני רוצה לזכות. אם התנועה של יהודי זה לברוח מהתאוות, אז הוא ניצח
את המלחמה. צריך ללמוד להתאפק, כי אם אדם לא מתאפק הוא לא מתקדם.
צריך לרצות. הרצון
מניע אותנו. הרצון זה כוח אדיר. קשה לך? אתה לא יכול? אבל לרצות אתה יכול. תרצה את
ה'. תחפש את הקשר עם ה'. הקב"ה מתרגש מכל תזוזה שלך, אפילו שהיא כחוט השערה.
צריך להתחזק באמונה
שאין פה כלום חוץ מה'. שאין טעויות בהשגחה של ה'. מה שקיבלתי זה שייך אלי. קיבלתי
את הילד הזה, קבלתי את הבן זוג הזה, קיבלתי את ההורים האלה, קיבלתי את הבית הזה,
את הפרנסה הזאת, את החסרון הזה, את הקשיים האלה, את הידיים הלא מוצלחות שלי, כל זה
לא טעות, זה ה' עשה לי, ואני צריך לקבל את זה ולשמוח עם זה.
"וילך
משה". הוא כל הזמן הולך עם ה'. ואנחנו? אנחנו כל הזמן בעצם אומרים לקב"ה
תחכה, אני עוד מעט בא, אני עכשיו עסוק, עוד מעט אקרא... עוד מעט אלמד,,, אבל בעצם,
להיות מחובר עם ה' זה לא רק כשאני קורא, זה כשאני הולך, כשאני יושב, כשאני אוכל,
כשאני שותה, איפה שאדם הולך, לאן שהוא פונה, בכל מקום, ברחוב, בישיבה, במשרד, בכל
דקה ובכל מילה שהוא מדבר עם הילדים, בכל מצב, בכל נקודה, הוא הולך עם ה', ה' נמצא
איתו, כי הוא חלק מה', הוא לא יכול להיפרד ממנו. הנשמה שלו זה חלק אלוק ממעל, הוא
מצליח לעשות משהו בבית כי ה' מזיז לו את הידיים ואת הרגליים, אם עכשיו הוא מרגיש
רע, זה בגלל שהוא טיפה עזב את ה'. אם הוא ירגיש אמונה בה', הוא ירגיש טוב. כל
הענין שלנו בחיים זה איך כל דקה לזכור שה' איתנו.
"וילך משה".
לאן הלך? מאוהל לאוהל, להיפרד מהעם, לעודדו ולברכו, לפני הליכתו האחרונה שנאמר
"הן קרבו ימיך למות". הוא לא מחכה שהם יבואו אליו, הוא הולך אליהם.
והענווה הזאת היא שנשארת לנצח.
ענווה זה לא להגיד
אני לא שווה. מה זה אני כלום? האני שלי הוא כלום, אבל זה שאני זוכר שאור ה' משתקף
בי זה כלום? זה דבר אדיר ועצום. זה לא שאני שווה, אלא זה שאני זכיתי להיות כלי,
אפילו בטיפה במשהו קטן ביותר, לאור האלוקי.
כמו בסיפור הבא: חסדים על גלגלים
ברשותכם, אנו נעים לאחור 20 שנים ומפליגים מערבה, לאירופה. מדובר
במדינה אשר קהילות יהודיות רבות תקעו בה יתד. אינני מציין את שמה, ולא את שם העיר,
מתוך חשש שמא יהיה מי שייפגע מן הדברים. וכמובן שאין בכך צורך. שימשתי אז כמלמד
תינוקות של בית רבן באחת הערים. הכיתות היו קטנות אומנם, אך המוטיבציה של ההורים
והילדים היתה גדולה, כך שרוויתי נחת ממלאכת הקודש, של עיצוב עולמם של תינוקות של
בית רבן. היינו מטופלים אז בשבעה צאצאים בני תשחורת, אשר התחננו לנסוע לנופש בעיר
השכנה המצויה כמאה ק"מ מזרחה. "יש שם אגם גדול, וסירות ופארקים, ועכשיו
חופש, רוצים לשמוח". כך ביקשו נציגי דור העתיד. היה זה לקראת סופו של השבוע
הראשון של "בין הזמנים". תיאמתי טלפונית עם בית הארחה של יהודי חסידי,
שמחר אני מגיע עם שבע נפשות. "הכל מוכן, ברוכים הבאים" הודיע החסיד.
"רוצים לנסוע ברכבת", ביקשו העוללים. נו טוב, האמת היא שרכב פרטי לא היה
ברשותנו, ומחיר הנסיעה ברכבת ביחס לרכב שכור, היה זול יותר. כך שהבקשה נפלה על
אוזניים כרויות. "אוקי. נוסעים ברכבת, ועליכם להתנהג בדרך ארץ, אנחנו חייבים
להיות אור לגויים. עלינו לרכבת בעירנו בשעת בוקר, והרכבת החלה לנוע. באמת נופים
יפהפיים, אלא שלא שכחתי לרגע שזו ארץ טומאת העמים. שעה וחצי אחר כך עצרה הרכבת.
הבטתי מעבר לחלון, ולא האמנתי למראה עיני. תחנת הרכבת מוקמה לה בליבו של אזור
תעשיה זנוח, מכוער להפליא, אשר ענני אבק ועשן עיטרו אותה ויצרו לה ארשת של מפעל
תעשייתי אפור. ירדנו עם עגלת התינוקות, המזוודות, התיקים, אוחזים בידנו את הקטנים
שלא יברחו לכיוון בלתי צפוי. ושוב, אני מביט לצדדים, אין מונית אחת לרפואה, אין
שלט עם מספר טלפון של תחנת מוניות, ואפילו תחנת אוטובוס עממית לא תקעה שם יתד.
ניצבתי בליבה של רחבת בטון, בשמש יוקדת, נבוך מבולבל. מעולם לא הייתי כאן, ולא
העליתי בדעתי שהרכבת תעצור לי באמצע שום מקום. "מה עושים אבא?" שאלו בני
הגדולים ובטרם העליתי על שפתי רעיון כלשהו, שמעתי קריאה לעברי "הלו מיסטר
כבוד הרב, גש לכאן, אני אעזור לך". הפניתי מבט, והנה לפני מוסך פנצ'ר מאכר,
בפתחו ניצב איש גבה קומה לבוש סרבל כחול, וכפות ידיו שחורות מגריז ושמן. שלום לכם,
אני יהודי, אנא תתארחו אצלי, אני כבר אזמין לכם מונית". היהודי החביב
הנ"ל אמנם לא היה דתי, אך ממאור פניו ניכר שהוא מאושר עד מאד להכניס בצל
מוסכו יהודים אורחים שהזדמנו לכאן. "יש לי כאן שתייה בהכשר מהודר, ואף שקיות
ממתקים באותו הכשר. אני קונה רק בחנות המהודרת שבמרכז העיר" עדכן אותנו.
לשמחתנו, התופינים היו יבוא תוצרת הארץ בהכשר הבד"ץ, והילדים ברכו טעמו והודו
לו בחום רב. לא חלפה דקה והנה מול המוסך ניצבה משאית ועליה כתובת ענק בעברית וגם
בשפת אם של המדינה "חסדים על גלגלים". יהודי משלנו ירד ממנה ופנה
למוסכניק "יש לי פנצ'ר בגלגל, כמה זמן יקח לך לתקנו?". "הו, הו,
איזה נס שהגעת לכאן" שמח הפנצ'ר מאכר, "יש לי כאן משפחה של חרדים שצריכה
להגיע לאזור החוף של העיר. בוא ונעשה עיסקה". "מה העיסקה?" שאל
הנהג הדתי. "התיקון של הפנצ'ר עולה 20 דולר, ומונית לאותו אזור עולה סכום
דומה. אני מתקן לך את הפנצ'ר ולא לוקח ממך כסף, ואתה מסיע אותם עד לאכסניה שלהם.
הולך?" "בסדר, למה לא", הפטיר האיש, פנה לאחד הרחובות והודיע
"אחזור לכאן עוד מעט". אחרי רבע שעה כבר תוקן הגלגל, אך הנהג הדתי משום
מה בושש לבוא. חיכינו שעה ארוכה עד שהוא שב. "סע לשלום,, ברך אותו המוסכניק,
"ועל פי ההסכם שבינינו אתה מוריד אותם במלון. להתראות". טיפסנו למשאית
כל הכבודה, על עגלותינו וצאצאינו והתיישבנו עייפים אך מרוצים על ספסליה. "תודה
לך" אמרתי ליהודי הנהג, מרוגש מצרוף המקרים המיוחד שבו משתלבים כאחת כמה
יהודים אוהבי חסד. אלא שטעיתי בגדול ועוד איך טעיתי. הדתי הניע את המשאית ואחרי כ
1500 מטר נעצר ופנה אלי "הנסיעה למלון תעלה לכם 25 דולר, בבקשה לשלם".
חשבתי שהוא צוחק איתנו "אבל היה לנו הסכם עם הפנצ'ר מאכר ידידי", הזכרתי
לו, שום הסכם. אם לא תשלם, אתם יורדים כאן". "אתה רציני?" שאלתי
נבוך והמום. "רציני מאד" הוא פתח את דלת המשאית וסימן לנו לרדת. אשתי
היתה מזועזעת והילדים הבוגרים לא פחות. "אני לא מאמינה למשמע אוזני",
הפטירה אשתי "אבל אנחנו יורדים, הבנאדם השפל הזה איננו ראוי שנתייחס
אליו". ירדנו תשע נפשות בצהרי יום לוהט, ועמדנו ברחוב צדדי זנוח. ההלם היה
גדול, יהודי משלנו מתנהג כמו... "צריך לקבל הכל באהבה" ניסיתי להרגיע את
הרוחות "רשום לו על האוטו "חסדים על גלגלים", אבל כנראה שנותרו לו
רק הגלגלים, החסדים פשוט פרחו ואינם. הצלחנו לבסוף להשיג שתי מוניות והגענו למחוז
חפצנו.
פרק ב
"לפחות 10 שנים
חלפו מן המקרה המביש הזה. חזרנו לישראל, הילדים גדלו חלקם נישאו, אבל הפרשייה הזו
לא נמוגה מן ההווי המשפחתי. מפעם לפעם היא עלתה לשולחן וגרמה לאוירה עכורה, או
להתפרצויות של כעס. האמן לי, הסיטואציה המביכה הזו היתה כל כך משפילה ומביכה, שקשה
היה לשכוח, וכל שכן קשה היה לסלוח. עם שיבתי ארצה נתבקשתי לנהל בית ספר תורני באחת
מערי השדה. יום אחד הוזמנתי לתהלוכה של הכנסת ספר תורה, ויצאנו לרחובה של עיר.
מזכיר בית הספר רקד לצידי, לפתע פנה אלי, הצביע לעבר יהודי מעבר לרחוב, ולחש על
אוזני "אהרון, אתה רואה את האיש ההוא. הוא הגיע לפני חודש להתגורר כאן. הוא
ניסה לרשום את בניו הקטנים לתלמוד תורה ולא קיבלו אותם. צריך לעזור לו..."
המזכיר פנה אלי והתחנן "דבר איתו בבקשה". תקעתי באיש מבט. הוא היה מוכר
לי מאישזהו מקום, אך לא יכולתי להיזכר מהיכן "שלום לך ר' יהודי, שמעתי שיש לך
בעיה עם רישום הבנים?" "נכון, הישב הלה "צרות צרורות. ממש בושה
וחרפה היחס שנותנים לתושב חדש בעיר. מריצים אותי בלך ושוב, משיבים בשלילה, לא
מתעניינים, כאילו הילדים שלי ואני באנו מהרחוב". אני ממשיך לתקוע בו מבט
ומנסה להיזכר... "התגוררתי תקופה ארוכה באירופה, ושם היתה לי משאית שהייתי
עושה בה המון חסדים, לכל נצרך, דואג שאנשים יהיו מרוצים, שלא יפלו בין הכסאות, אבל
כאן?... אין מי שמסתכל עלי. כן, אני צריך עזרה ברישום בני ללמוד תורה. זהו,
נזכרתי, האיש החצוף הזה, שמתהדר לפני בחסדיו המרובים לכל דיכפין, זרק מן המשאית
שלו ביום לוהט זוג הורים עם שבעה ילדים... ועכשיו הוא מבקש ממני עזרה. "לא
תיקום, ולא תיטור", אני מזכיר לעצמי. אל תכשל אהרון, אל תטיף לו מוסר, אל
תזכיר לו את פשעיו וחטאיו. אולי הוא עשה תשובה. לפתע חשתי בדחף עצום להשיב לו טובה
תחת רעה. לגמול לו השפעה חיובית ומסבירת פנים, על אף רשעותו לפני כעשור. לקחתי
ממנו את הפרטים, ותוך 24 שעות שיבצתי את בניו בתלמוד תורה הכי טוב בעיר.
"תודה לך מכל הלב, הפטיר האיש "לא אשכח לך את זה לעולם".
חזרתי הביתה וביקשתי
שכל הילדים יגיעו, כי יש לי מה לספר להם. "אבא היית חייב לקרוא אותו
לסדר", טענו בני "לא בכדי הבורא גלגל אותו לפתחך". "לא
ולא" השבתי להן, "לא זו דרכה של תורה. רציתי שנילמד לעצמנו שגלגל סובב
בעולם, ומסובב כל הסיבות בא ללמדנו שתמיד נאיר פנים לזולת, ונשפיע עליו טובות, כי
ברבות הימים נזדקק לו. ועדיף שהמפגש העתידי יהיה מואר ושמח, ולא מעונן ומביך, עקב
מעשים שלא ייעשו". עד כאן ר' לוי, ויהי רצון שעל סיפו של היום הקדוש נתקן את
אשר עיוותנו בין אדם לחבירו".
תפילה
רבונו של עולם
השמחה הכי גדולה שלי
זה כשאני זוכר שיש לי אותך. שכל רגע אני יכול להרים את הראש ולפנות אליך. ולקבל
ממך כוח. שבכל צרה שלא תהיה ,אני אף פעם לא לבד. שכל מה שקורה לי, אני יודע שזה
ממך אבא. פעם, לפני התשובה, הייתי נשבר
כשקרו לי דברים לא טובים. היום, כשאני יודע שאני לא לבד, יש לי כוח, יש לי שמחה,
אף אחד לא יכול לשבור אותי כי מה שלא יהיה, אני הולך אליך, בורח אליך, מסתתר אצלך,
מקבל את כל התמיכה והעדוד והכוח שצריך כדי להתמודד עם כל מצב.
זאת המתנה הכי גדולה
שקיבלתי בחיים, רק שאני שוכח ממנה לפעמים, תעזור לי אבא לזכור כל שניה ושניה שאתה
איתי, שאנחנו ביחד, שאני לא לבד.
רבונו של עולם
תעזור לי שגם אני
אזכה לאמת הזאת שצריך להיות סלחן, ולא להקפיד, ולא לשמור טינה, ולהאיר פנים, וללמד
כף זכות. כי אני לפעמים מקפיד. כי אני לא משתחרר בקלות מהכעס על מי שפגע בי או
באשתי. ואני יכול ללכת עם הכעס הזה שנים
ולא מתרגש מזה יותר מדי. אפילו לא לפני ראש השנה ויום הכיפורים.
תעזור לי אבא לזכור
שכולם ילדים שלך ואתה אוהב את כולם אפילו אם הם קילקלו כפי שקילקלו. רק שאתה מחכה
שיעשו תשובה.
תעזור לי לחשוב שהבן
אדם עשה תשובה ובאמת הוא מצטער על מה שקרה. תעזור לי לחשוב שאם זה היה הפוך אני לא
בטוח שהייתי מתנהג אחרת. תעזור לי לזכור תמיד שגם אני לא מושלם, שגם אני עושה
טעויות. תעזור לי לזכור שהויתור והסליחה והלב הנקי זה איכות חיים, זה להרגיש אותך,
זה העונג הכי גדול שיש ליהודי.
רבונו של עולם
תעזור לי לקחת אחריות
על החיים שלי. ובמקום להאשים, ובמקום לרחם על עצמי, ובמקום להעיר הערות ולבוא
בטענות, תעזור לי לחיות את האמת הפשוטה הזו, שהכל בעצם תלוי בי, ואם אני באמת
רוצה, אז הדברים יכולים להשתנות אפילו שזה נראה שהשני לא בסדר, שהוא אשם, שאם הוא
היה מתנהג אחרת אז זה לא היה קורה. תעזור לי אבא תמיד לחשוב מה אני יכול לעשות כדי
שהדברים יתנהלו אחרת, בלי קשר לשני ולשלישי ולרביעי. תעזור לי לחשוב כמה מהלכים
קדימה כדי לא לגרום לשני לעשות מה שכל כך מרגיז אותי. ואם בכל זאת קורה משהו כזה,
במקום להתרגז, ולהאשים, ולהעיר הערות, ולבוא בטענות, לחשוב שככה אתה אבא רצית
שיקרה ושאני יכול להשתדל כדי שדברים כאלה לא יקרו יותר אך לקבל הכל בהכנעה. תעזור
לי אבא תמיד לעשות את רצונך כי כשעושים את רצונך, אז החיים הם גן עדן.
שבת שלום
הרב מנחם אזולאי
