"ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו" (דברים לא,טז) 'שאלו רומיים את רבי יהושע בן חנניה: מניין שהקב"ה מחיה מתים ויודע מה שעתיד להיות? אמר להו: תרווייהו מן המקרא הזה, שנאמר "ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה". ודילמא וקם העם הזה וזנה אמר להו?- נקוטו מיהא פלגא בידייכו, דיודע מה שעתיד להיות. איתמר נמי א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מניין שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים ויודע מה שעתיד להיות? שנאמר "הנך שוכב עם אבותיך וקם" וגו'' (סנהדרין צ,ב). מהדימוי לדברי רשב"י ניראה שלא רק באו לומר שלמד ריב"ח כמותו, אלא שלכאורה איך קרה ששאלוהו בדיוק שתי שאלות שמסתמכים להם על אותו פס'? לכן כניראה ששמעו את דברי רשב"י, ולכן שאלו את ריב"ח כדי שיענה להם ואז ישאלוהו מניין שלא לומר רק על אחד מהם. והנה ביומא נאמר 'והתניא איסי בן יהודה אומר: חמש מקראות בתורה אין להן הכרע: שאת, משוקדים, מחר, ארור, וקם' (נב,ב), לכאורה משמע שצריך להכריע כאחד מהם, רק שאין הכרעה, ומימלא חולק על רשב”י (שהרי שניהם תנאים). אולם אפשר שלא חלקו, אלא כשאומר שאין להם הכרע בא לומר בזה ששני הלימודים שוים ולכן יש ללמוד את שניהם (אם כי בשאר הדברים יש לימודים שיתקשה לומר ששניהם נכונים..). לכאורה פשט הפס' מדבר על בנ"י שיחטאו בעתיד, אז מדוע בכלל לומר שמדבר על תחיית המתים שתהיה במשה?- הת"ת פרש שה' מספר זאת למשה, והרי משה לא יכול לעשת כלום אחר מותו, ולכן זה רק יצערו, אז מדוע סיפר לו? לכן למדו שרומז גם על תחיית המתים ומימלא יש תקווה לעתיד. אולי אפשר שלמדו שהלשון "וקם" מיותר, שיכל להאמר "הנך שוכב עם אבותיך והעם הזה יזנה"וכו', מהו לשון "וקם" שיכל שלא לאמרו? לכן למדו שבא לרמז גם על תחיית המתים, שהוא עצמו יקום. הפס' מלמד על שני הדברים, ועוד בצורה שאותה מילה עולה לכאן ולכאן, סימן שיש קשר בניהם, ומהו?- ניראה שידיעת ה' את העתיד מלמדת על תחיית המתים. שהנה בבריאת העולם האדם נוצר בצורה שבלי מיתה, "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב,יז). והרי כיון שהאדם יחטא ויגזר עליו מילה, אז למה בכלל לבראותו בצורה כזו, שמראש יבראהו בצורה שיש מיתה, ויזהירו מלאכול? אלא ה' ברא את הבריאה בצורתה המושלמת, ולכן בראו בלי מיתה, כיון שכך זהו הבריאה התקינה, ומימלא כך יהיה גם לעתיד לבא, שהרי אם לא יעשה כך בעתיד אין טעם לעשות מתחילה כך, אם זה רק זמנית. לכן האדם חטא אבל לעתיד יתוקן ויהיה כמו קודם החטא, ובאותו זמן לעתיד לבא כיון שלא יהיה שייך עניין מיתה אז גם אלו שמתו ויחשב אליהם התיקון, ויתבטל דין המיתה מהם. ובאותו זמן, כיון שתתבטל דין המיתה ויהיה נחשב כמו בבריאה, אז יחול עליהם "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה" (שם, ז) שמהעפר יקום לאדם. כיון שעיקר חיות האדם הוא מ"ויפח באפיו נשמת חיים" זה המחיה, והרי הנשמה מנפיחה, שבאה מתוך הנופח, ומימלא כמו שה' הוא מעל הזמן ולכן יודע מה יהיה בעתיד, כך גם חלק הנשמה חיה לעולם ולא מתה עם הגוף, מימלא לעתיד יכנס חזרה הנשמה לגוף ויקום האדם מהעפר כמו בבריאה. לכן בגמ' מובא אח"כ הסיפור 'א"ל קיסר לרבן גמליאל: אמריתו דשכבי חיי, הא הוו עפרא, ועפרא מי קא חיי?' וכו', להדגיש שהבעייתיות זה שהוא עפר, ואנחנו יודעים שכמו בבריאה העפר נהפך לאדם כך גם לעתיד יהיה כבריאה והעפר יהפך לאדם. וכל זה קשור לידיעה העתיד (כדי לומר שה' מעל הזמן כמו שאמרנו, וגם) שאם ה' לא היה יודע העתיד אז מימלא לא היה לוקח בחשבון שאדם יחטא, ולכן בראו בחיים וחזר בו כשחטא. אולם כיון שה' יודע את העתיד, אז מראש ידע שיחטא, ומימלא לא היה צריך לבראותו כך, ואם בראו כך מוכח שכך יהיה גם לעתיד לבא. לכן בפס' מאוחד עם זה שבנ"י יחטאו, ללמד על העתיד ולקשרו לעניין החטא שהוא השינוי מלפני החטא, לאחרי החטא ולעתיד לבא בביטול החטא. ולכן מקושר למשה ("וקם") שהוא נותן התורה שבה מתקנים את העולם עד שיהיה מתוקן בשלמות ויתבטל עניין החטא מהעולם. לכן ה' אומר למשה שהוא עומד למות ושבנ"י יחטאו, כי זה קשור בזה, אם בנ"י לא היו חוטאים, שהיה מתבטל החטא, מימלא גם הוא לא היה מת, ועכשיו מת, אבל לעתיד כשיתבטל החטא, יקום בתחיית המתים.